"הסנהדרין של פריז" היה כינויה של אסיפה של רבני היהודים בצרפת, אשר הוקמה ביוזמת נפוליאון בונפרטה במטרה להגביר את הפיקוח על היהודים בקיסרותו, אך גם לרכוש את אהדתם. הסנהדרין של פריז מימשה את רוח האמנציפציה ליהודים ואת רוח הריכוזיות שאפיינו את ממשל נפוליאון.
הסנהדרין הורכבה מנציגים שנטו למודרנה ולרפורמה ומנציגים שמרנים, והמתח בין אלו לאלו היה גדול. המספר הסמלי של 71 הצירים הורכב מנציגים מכל רחבי הקיסרות הצרפתית הראשונה. ראשי הסנהדרין היו רבנים, אך תפסו בה עמדות מפתח גם אישים שנמנו על חוגים ליברלים. נשיא הסנהדרין היה רבי יוסף דוד זינצהיים, בעל ה"יד דוד" על תלמוד בבלי. ההיערכויות להקמת הסנהדרין נמשכו כחצי שנה, אך ימי קיומה של הסנהדרין עצמה נמשכו כחודש וחצי בלבד: מ-9 בפברואר 1807, ועד 9 במרץ באותה השנה, עם התכנסות נוספת ואחרונה ב-25 במרץ. ב-6 באפריל הגישו חברי הסנהדרין דו"ח רשמי, שלאחריו הכריזו הנציבים הקיסריים על פירוק אסיפת הנכבדים. שנה לאחר מכן הוקמה הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, כהמשך לאותה המגמה של הסנהדרין, והיא נועדה לרכז תחתיה את הפעילות היהודית הדתית בצרפת. מוסד זה קיים עד היום (נכון ל-2020).
הסנהדרין הייתה אקטיבית בפסיקותיה, והיא עסקה בכמה נושאים מהותיים, כמו חרם דרבנו גרשום, גירושין, נישואי תערובת ביהדות, אזרחות ואחווה מדינית-אזרחית, שמירת החוק, ריבית ועוד. חברי הסנהדרין נאלצו לתמרן בין דרישות הממשלה ורוח האחווה הלאומית שנשבה בצרפת בתקופה זו, לבין עמדת ההלכה.
לסנהדרין היה מעמד גבוה ונחשב בתוך צרפת עצמה, אך ברוסיה, באיטליה, בפרוסיה ובלונדון היא ספגה ביקורות שליליות עד קשות מצד הכנסייה הקתולית והפרבוסלבית והממשלות השונות, חלקן לא ביקרו אותה כה קשות, אך לא הכירו בה. היא נתקלה בחשדנות גם בקרב העם היהודי, מצד החוגים השמרניים שחששו מנטייתה לרפורמה, כמו גם מצד המשכילים שבברלין שחששו לאיבוד ההגמוניה שלהם כמובילי הקִדמה בעם היהודי.
