Difference between revisions of "מנחת העומר"

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
(תבנית מיון נושאים - יהדות)
(קישורים חיצוניים)
Line 82: Line 82:
 
==קישורים חיצוניים==
 
==קישורים חיצוניים==
 
{{מיזמים|ויקימילון=עמר}}
 
{{מיזמים|ויקימילון=עמר}}
 +
{{אנצת|עומר}}
 
*[http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=622 קציר העומר] בלכסיקון לתרבות ישראל
 
*[http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=622 קציר העומר] בלכסיקון לתרבות ישראל
 
*[http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3158 העומר וספירת העומר] באתר מט"ח
 
*[http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3158 העומר וספירת העומר] באתר מט"ח

Revision as of 16:01, 10 June 2021

מנחת העומר
(מקורות עיקריים)
PikiWiki Israel 6074 At grain harvest of the Omer.JPG
קציר תבואה בחג העומר, זכר למנחת העומר
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים י'-י"א
משנה מסכת מנחות, ‏פרק י'
תלמוד בבלי מסכת מנחות, פרק "רבי ישמעאל"
משנה תורה הלכות תמידים ומוספין, פרק ז'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה מ"ד
ספר החינוך, מצווה ש"ב

מִנְחָת הַעֹמֶר או עֹמֶר הַתְּנוּפָה הוא קורבן מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר, למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. מידת הנפח, הנקראת "עומר", מובאת לכהן, שתפקידו להניף את המנחה לפני ה'. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. קורבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה.

היום המדויק שבו יש לקיים את המצווה היווה מוקד לפולמוס מרכזי בין הכתות היהודיות בתקופת המקדש.

תאריך ההקרבה "ממחרת השבת"

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממחרת השבת

בתקופת בית שני התקיימה מחלוקת גדולה בין הפרושים לבין כתות אחרות בדבר תאריך הבאת העומר. למחלוקת זו השלכה על ספירת העומר ועל התאריך שבו חל חג השבועות, ולכן היו לה השלכות דרמטיות על אחדות העם באותם ימים. מקור המצווה בספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט'-י"א:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

הפרושים ואחריהם ההלכה הרבנית פירשו את ה"שבת" שאחריה יש להביא את העומר כיום השבתון לרגל חג הפסח. לפירוש זה הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שחל תמיד ביום ט"ז בניסן, ולפיכך חג השבועות חל תמיד ביום ו' בסיוון. גם במסורת ביתא ישראל פירשו שהמילה "שבת" מתייחסת לחג הפסח, אך לפי מסורת זו הכוונה לשביעי של פסח ולא ליום החג הראשון. אי לכך חל חג השבועות במסורת ביתא ישראל שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.[1]

לעומתם כיתות אחרות בזמן הבית, כגון הצדוקים ואחריהם הקראים, פירשו שהמילה "שבת" מכוונת ל"שבת בראשית", היינו היום השביעי בימות השבוע. לדידם התורה מתייחסת לשבת הראשונה שאחרי יום טוב ראשון של פסח. לפיכך בשיטה זו אין להקרבת העומר תאריך קבוע ותאריך חג השבועות נע בהתאם מדי שנה.

קציר העומר

אסור אפילו על היחידים לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר (אף על פי שמנחת העומר באה רק משעורה). האיסור הוא כדי שקצירת העומר בידי שלוחי בית דין יהיה כפי שהוגדר בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה והקציר מותר באכילה.[2]

הקציר הוא מצווה, והוא אף דוחה את השבת[3]. (קציר הוא אחד מל"ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצווה היא לקצור "קמה" במיוחד בשביל הקורבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. התבואה צריכה להיות דווקא מארץ ישראל, ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב לבית המקדש.[4]

מהלכות הקצירה

שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י"ד בניסן), ועושים את התבואה כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר הוא בט"ז בניסן בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה.

במשנה מתואר טקס הקציר לפי ההלכה בזמן בית המקדש השני:

כיצד היו עושים?
שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.
כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.
כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין.
מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין.
בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין.
אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור!
שלוש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין.
כל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

ההקרבה

מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים את הגרעינים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את הקמח בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של סולת מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו.[5]

יום הנף

יום ט"ז בניסן נקרא יום הנף, על שם הנפת העומר. לאחר שהכהן בולל את עשירית האיפה של קמח השעורים בלוג שמן ונותן עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות, היה מניף הכהן את המנחה במזרח המזבח, ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. כהן קומץ את המנחה לאחר שהוקרבו קורבן מוסף וכבש העולה, אך לפני שהוקרב קורבן תמיד של בין הערביים, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מכ"ד מתנות כהונה - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.

איסור חדש

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איסור חדש

ישנו איסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן מהתבואה של השנה החדשה לפני הקרבת העומר. בזמן שבית המקדש היה קיים מעת שקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין (האחראים) מתעצלים בו".[6]

משחרב בית המקדש, מעיקר הדין היה מותר לאכול מהתבואה החדשה כבר מבוקר ט"ז בניסן, אבל מכמה סיבות[7] התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום ט"ז בניסן, כולו אסור. הרמב"ם פוסק כדעת רבי יהודה במשנה, שבזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה.

תבואה שהשרישה קודם העומר, מותרת החל מהקרבתו. אך אם השרישה אחר העומר, אסור לקוצרה (ראו לעיל) ולאוכלה עד שיוקרב העומר של השנה הבאה.

ספירת העומר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספירת העומר

מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת "עומר התנופה" (ט"ז בניסן). בלילה הראשון של הספירה, יש נוהגים לומר לפני הספירה תפילה הנקראת "סדר קצירת העומר", בה מתארים את תהליכי הקצירה וההקרבה של העומר בזמן שהמקדש היה קיים.

יש לספור ימים ושבועות, שכן בפסוק נאמר "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר "תספרו חמישים יום". המצווה מוטלת על כל ישראל. זמן הספירה הוא בלילה, שהוא תחילת היום בהלכה. יש לברך לפני הספירה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר".

יום ה-50 לספירה הוא חג השבועות, שנקרא כן על שם שבעת השבועות שסופרים מיום הקרבת העומר.

טקס קצירת העומר בתרבות הישראלית

ריקוד הבאת העומר ברמת הכובש
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חג העומר

עם חידוש ההתיישבות החקלאית בישראל, התחדש "חג העומר" ובו מתבצע טקס קצירת העומר. הטקס ברוב הקיבוצים שעורכים אותו מבוסס על הטקס שעיצבו מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין ברמת יוחנן.[8]

תרגול העומר

בשנים האחרונות מקיימים ארגוני המקדש תרגול של הקרבת העומר תוך הכנה של סולת השעורים כך שתהיה מוכנה להקרבה עבור העבודה בבית המקדש השלישי.

ראו גם

קישורים חיצוניים


שגיאות פרמטריות בתבנית:אנצת

לא נמצא templatedata תקין
הערך "עומר", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

הערות שוליים

  1. ^ וולף לסלאו, Falasha Anthology. Yale Judaica Series, vol. 6. New Haven & London: Yale University Press., 1951, (ISBN 0-300-03927-1), עמוד xxxi
  2. ^ לאחר הקרבת העומר
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז', הלכה ה'.
  4. ^ משנהמסכת מנחות, ‏פרק י', משנה ב'.
  5. ^ משנהמסכת מנחות, ‏פרק י', משנה ד'
  6. ^ משנהמסכת מנחות, ‏פרק י', משנה ה'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ח, עמוד ב'
  8. ^ מורשת החגים ברמת יוחנן באתר רמת יוחנן




ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +4679 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png