ישיבת תורת חסד (לודז')

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to navigation Jump to search

ישיבת תורת חסד (לעתים: דישקינ'ס ישיבה, ישיבת דיסקין) הייתה ישיבה ברוח ישיבת סלבודקה שפעלה בעיר לודז' בפולין משנת ה'תרס"ט (1909) ועד מלחמת העולם השנייה, למעט תקופת הפסקה בשנות מלחמת העולם הראשונה.

בשנות קיומה למדו בישיבה אלפי תלמידים. חלק מצוות הישיבה נודע בעולם היהודי כולו.

היסטוריה

הישיבה נוסדה בידי העשיר והעסקן היהודי לודז'אי, סנדר דיסקין (דישקין). לאחר התייעצות עם רב העיר רבי אליהו חיים מייזל וקבלת עזרה ארגונית מרבי נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה", שבחר את צוות הישיבה: רבי שלמה גרודזינסקי ראש הישיבה ומנהלה, והר"מים: רבי שרגא פייבל הינדס שנודע אז בכינוי 'העילוי מסלוצק', רבי ישראל ליב ברוידא מצ'ייקישוק ורבי יעקב טרושקין.

הישיבה נקראה תורת חסד על שם מייסדה, חס"ד בראשי תיבות: חזוק סנדר דיסקין. וחמשת חתניו של המייסד, שהיו אף הם למדנים מוכרים, היו אף הם שותפים לניהולה בשנות הקמתה: רבי ברוך דניאל ריבקינד, רבי משה יצחק גלבורד, רבי אורי משה גורדון ('העילוי מאוזדה'), רבי שניאור זלמן שניאורסון (מצאצאי בית לובביץ') ורבי חיים הלר.

עם התבססות הישיבה, ולאחר שהר"מ רבי שרגא פייבל הינדס נקרא בידי חותנו רבי שמעון שקופ, בשנת ה'תרע"ב, לשמש ר"מ בישיבתו בבריינסק, הובא לישיבה רבי ישראל שלומוביץ (רבן של אמסטיבובה ומיישגולה ולימים רבה של גוניודנז, מחבר "בית ישראל"[1]). כמשגיח רוחני מונה רבי אליהו דב הלפרין.

הישיבה התנהלה במתכונתה של ישיבת סלבודקה, כולל סדרי לימוד מוסר, ורבים מבחורי הישיבה המשיכו את לימודיהם בישיבת סלבודקה. בפועל נחשבה הישיבה כסניף של ישיבת סלבודקה[2]. עם פתיחתה, הייתה הישיבה שהתנהלה בסגנון הליטאי חידוש בלודז' הפולנית, וזכתה לביקוש רב. התקבלו ללימודים מאה וחמישים בחורים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצו ראשיה לחזור לליטא והישיבה נסגרה. כעבור כשנה, התגבשה בישיבה קבוצה מוותיקי הבחורים והצטרפו אליהם בחורים בני לודז' שנאלצו לברוח בכיוון ההפוך מישיבות ליטא, והישיבה נפתחה מחדש. זמן מה לאחר פתיחתה המחודשת, הצליח הרב שלומוביץ לחזור ללודז' ופתח מחדש את ה"קיבוץ" בישיבה. בחורף ה'תרע"ו חזר לישיבה רבי שלמה גרודזינסקי ועזר לכונן אותה מחדש בצורה מסודרת, במתכונת המקורית שלה. הוא עמד בראש הישיבה עד שנת ה'תרע"ט, אז עזב כדי לשקם את הרבנות בערים רדזיובה, זגורוב ואיזביץ. במקומו הוזמן לכהן בראש הישיבה, רבי ישראל לב, שלפני כן היה ראש ישיבה בוולקוביסק. מונו ר"מים נוספים: רבי שאול יוסף ברמן[3], רבי שמואל אלבוים ורבי משה הרצברג. מנהל הישיבה, עד שנת ה'תרצ"ב (1932), היה ר' דוד צבי זילברשטיין.

לפי דברי מנהל הישיבה נספו בשואה אלפים מבוגרי הישיבה.

לכתב העת של הישיבה "תורת חסד" הייתה חשיבות בשעתו בעולם הישיבות[4].

לקריאה נוספת

  • הרב דוד צבי זילברשטיין, בירא דשתית מינה מיא: הישיבה 'תורת חסד' בעיר לודז', בתוך: המאמר והעיון, תל אביב תש"ך, עמ' קלא-קלג
  • ישיבת "תורת חסד", פרק במאמר על רבי ישראל לב, בתוך: יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה: אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה, "המכון לחקר בעיות היהדות החרדית", ניו יורק תשכ"א (1961), כרך ד', עמ' 215–216
  • ישיבת "תורת חסד" בלודז, פרק במאמר על רבי שלמה גרודזנסקי, בתוך: יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה: אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה, "המכון לחקר בעיות היהדות החרדית", ניו יורק תשכ"ג (1963), כרך ה', עמ' 196–197

הערות שוליים

  1. ^ וראו דבריו בהקדמתו לספר זה, וילנה תרפ"ו.
  2. ^ ראו על כך בספר עד שבחברון: ישיבת חברון כנסת ישראל, קוים לתולדותיה מסלבודקא ועד גבעת מרדכי (עריכה היסטורית: שלמה טיקוצ'ינסקי), ירושלים: הוצאת הישיבה, תשס"ט.
  3. ^ אביו של רבי אבא מרדכי ברמן.
  4. ^ משה פרידנזון, "ישיבת תורת חסד", להלן "לקריאה נוספת".

NivdakVeushar.png