Difference between revisions of "צעדת הרבנים בוושינגטון"

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to navigation Jump to search
######
לא ניתן לצפות בקוד המקור של הבדל בין שינויים זה, היות שאחת הגרסאות לא מאושרת. תוכל לצפות להלן בתוכן הגירסה שביקשת להציג, אם היא תימצא נקיה:
######

צעדת הרבנים בוושינגטון, שנערכה ב-6 באוקטובר 1943ז' בתשרי תש"ד, הייתה מחאה ציבורית אורתודוקסית, כנגד האדישות של בעלות הברית להשמדת יהודי אירופה. במהלך הפגנת המחאה צעדו כ-400 רבנים לאורך שדרות וושינגטון עד למדרגות גבעת הקפיטול, שם הוקראה הצהרה. נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט לא הסבים להיפגש עם ראשי המחאה, מה שעורר ביקורת ציבורית רחבה, ונחרט בזיכרון הקולקטיבי היהודי כזלזול בממדי השואה.

מטרותיה העיקריות של הצעדה היו העלאת סוגיית השמדת היהודים ובעיית הפליטים לראש סדר היום העולמי, ומתן היתר נרחב וסיוע מטעם ממשלת ארצות הברית למשלוח חבילות מזון וסיוע ליהודים בשטחי אירופה הכבושים. המנהיגים האורתודוקסיים ניסו לפעול בצורה אקטיבית להברחת פליטים והצלת יהודים מהארצות הכבושות, בניגוד לעמדת מנהיגי התנועה הציונית והרפורמית שיישרו קו עמדת המימשל האמריקני, לפיה יש להתמקד בהבסת הנאצים במלחמה. לפי הנטען, מנהיגי תנועות אלו השפיעו על הנשיא שלא לקבל את נציגי הרבנים. הצעדה יצרה משבר אימון ביהדות ארצות הברית בין מנהיגים אורתודוקסים למנהיגים ציוניים.

רקע

עם כיבושה של רוב אירופה על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, נותרו יהודי ארצות הברית כריכוז היהודי החופשי הגדול בעולם, שחש באחריותו לסייע לבני עמו הנאנקים תחת השלטון הנאצי, ובפרט עם תחילת השמועות על השמדת היהודים.

מעת הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה לצידן של בנות הברית לאחר ההתקפה על פרל הארבור, הצטמצמו האפשרויות לסיוע שעד עתה במשא ומתן ובהשפעה על דעת הקהל במדינה בעד לחימה בנאצים, והאפשרויות לסיוע היו מעטות. הניסיונות העיקריים התמקדו בניסיון העלאת השמדת היהודים ובעיית הפליטים לראש סדר היום העולמי, ומאמצים במשלוח חבילות מזון וסיוע ליהודים באירופה. המנהיגים האורתודוקסיים ניסו לפעול בצורה אקטיבית להברחת פליטים והצלת יהודים מהארצות הכבושות, בניגוד לעמדת מנהיגי התנועה הציונית והרפורמית שפעלו במסגרת עמדת המימשל האמריקני.

עמדת הנשיא לבעיית היהודים

נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט. סירב להיפגש עם נציגי הצעדה

החל מ-1937 גדל בצורה חדה מספר היהודים שביקשו להימלט מגרמניה, ורוזוולט התבקש, על ידי ארגונים וחברי קונגרס יהודים, להרחיב את האפשרות לפליטים נוספים להתיישב בארצות הברית. רוזוולט סירב לבקשה ואמר כי הפליטים יתקבלו על פי מכסות ההגירה הקיימות. הוא הציע כי הפליטים הנוספים יתיישבו במדינות אחרות. לחצים מצד יהודים רבי השפעה כמו גם מצד אשתו, אלינור, לשנות את החלטתו לא נשאו פרי.

ביולי 1938 התכנסה ביוזמתו של רוזוולט ועידת אוויאן, בהשתתפות 32 מדינות, כדי לדון בפתרון אפשרי לזרם הפליטים הגואה מגרמניה הנאצית, אלא שהוועידה כשלה, וכמעט כל המדינות המשתתפות בה, כולל ארצות הברית, לא הסכימו להגדיל את מכסות ההגירה לתחומן מעבר למכסות הקיימות. הדעה הרווחת[דרוש מקור] היא, שרוזוולט חשש מלעורר את זעמם של אישים כמו צ'ארלס לינדברג שהיה אחד ממבקריו החריפים, ואשר נהג לנצל כל עלייה ברגשות אנטישמיים על מנת לתקוף את מדיניותו של רוזוולט.

בעקבות כך אירעו כמה מקרים טראגיים, כמו ניסיונה של הספינה "סנט לואיס" שעל סיפונה היו כאלף יהודים שברחו מגרמניה לאחר ליל הבדולח, לקבל אישור להיכנס לארצות הברית, שנענתה בשלילה. הפליטים נאלצו בסופו של דבר לחזור לאירופה, וכתוצאה מכך רבים מהם נספו בשואה[1]. בשנת 1939 לא תמכו רוזוולט והקונגרס בהצעת חוק של אדית רוג'רס שניסתה לאפשר ל-20 אלף ילדים יהודים מתחת לגיל 14 להיכנס לארצות הברית, ובסופו של דבר הצעת החוק נכשלה. על רקע חוסר התמיכה הציבורית בהגירת יהודים נוספת, הורה ברקינרידג' לונג שמונה לאחראי על עניין הפליטים, ביוני 1940, לקונסולי ארצות הברית באירופה לדחות מתן ויזות כניסה לארצות הברית, ועל כן מכסת ההגירה השנתית נוצלה רק בכ-10%.

למרות זאת, ארצות הברית שימשה כיעד המרכזי לקליטתם של יהודים שברחו מגרמניה הנאצית, והיא קלטה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה כ-100 אלף יהודים מגרמניה, יותר מכל מדינה אחרת בעולם.

פעולות הצלה

בישיבת חירום של חברי אגודת הרבנים האורתודוקסים של ארצות הברית וקנדה – שהייתה באותה התקופה העמותה הגדולה והחשובה ביותר של רבנים אורתודוקסים בצפון אמריקה, בניו יורק בתאריכים 13-14 בנובמבר 1939, הוחלט על הקמת ועד ההצלה. הרבנים הבולטים בפעילות הוועד היו: רבי אהרן קוטלר, רבי יחיאל מרדכי גורדון, רבי מרדכי שולמן ורבי אליעזר סילבר, שהיה נשיא הארגון. סגן נשיא ועד ההצלה היה הרב ישעיה קרלינסקי.

מטרתו הראשונית של ועד ההצלה הייתה גיוס כספים על מנת לתמוך ברבנים, תלמידי ישיבה ובני משפחותיהם שנאלצו להימלט מפולין לווילנה לאחר פלישת הגרמנים לפולין, ולארגן את ההגירה ההמונית הצפויה של אותם רבנים ותלמידי ישיבות לארצות הברית והמדינות הנייטראליות. בשנתיים הראשונות לפעילות הוועד, הוא הצליח להעניק שירותי סעד לכ-2,500 תלמידי ישיבה ורבנים שנמלטו מפולין לליטא[2].

סניפים של הוועד הוקמו גם בגרמניה, צרפת ושווייץ, שסייעו להובלת קשר רציף יותר בין אירופה הכבושה לארצות הברית[3].

הרקע לצעדה ומטרותיה

בתחילה התבסס ועד ההצלה על תמיכה ותקציבים ממקורות אורתודוקסים, אך כאשר מספר תלמידי הישיבות והרבנים שברחו מפולין לליטא עלה, ביקש הוועד להרחיב את מאמצי גיוס הכספים לכלל יהודי אמריקה. מה שהוביל למתיחות עם הוועד היהודי-האמריקאי, שעסק בפעולות סיוע ללא קשר לזהות הדתית.

הוויכוחים בין הוועד ל-JDC (הג'וינט) ול-CJFWF (Council of Jewish Federations andWelfare Funds) סבבו סביב שני נושאים: עדיפות ההצלה לתלמידי הישיבות תחילה, והיחס לתקנות ארצות הברית, שהלכו והוחמרו ככל שנכנסה למלחמה, הפוגעות במאמצי ההצלה[4][2][3].

ויכוח זה היה אחד הגורמים העיקריים שעמד מאחורי ארגון הצעדה, והוביל למשבר שפרץ סביבה בין הארגונים האורתודקוסים לשאר הארגונים. אחת ממטרותיה המרכזיות של הצעדה הייתה להשגת אישור חוקי למשלוח חבילות עזרה וסיוע ליהודים שבשטח הכבוש על ידי הנאצים; משלוח חבילות כאלו נחשב לבלתי חוקי, מכיוון שאסור היה לשלוח כסף או שווה כסף לשטחים הנתונים לשליטת מדינות הנמצאות במצב מלחמה עם בנות הברית. המנהיגים החילוניים והרפורמיים של יהדות ארצות הברית יישרו קו עם עמדת המימשל שהצהיר כי "הפתרון הטוב ביותר לעצירת זוועות הנאצים הוא להביא להבסתה במלחמה של גרמניה הנאצית[5], וטענו כי אין לאפשר משלוח חבילות שכאלו, שעלולות לסייע בעקיפין ולחזק את גרמניה הנאצית.

עמדה זו הייתה מנוגדת לדעתם של הרבנים וראשי היהדות האורתודוקסית שביקשו להעלות את זעקת ההשמדה לסדר היום העולמי. וכך הפכה הצעדה גם למוקד נקודת החיכוך בין האורתודוקסים למנהיגים החילוניים בארצות הברית, שחששו מקריאת תיגר גלויה על מדיניותו של הנשיא אוהד היהודים באופן שעלול לפגוע בו (מחאות מסוג זה לא היו נפוצות בתקופה זו[6]), ומעליית האנטישמיות בארצות הברית, והיו גם שמחאה זו נדמתה בעיניהם כפרובוקציה[7]. לעומת זאת, סברו מארגני הצעדה כי עליהם להשמיע את זעקת הנרצחים באירופה, ולהביע את מחאתם.

מטרותיה הרשמיות של הצעדה היו ארבע בקשות מאת נשיא ארצות הברית[8]:

  1. שיפעל להצלת וחילוץ יהודים מהמדינות הכבושות.
  2. שיצהיר כי בתום המלחמה ייענשו רוצחי היהודים וסייעניהם.
  3. שישפיע על ממשלת המנדט שתפתח את שערי ארץ ישראל המנדטורית עבור הפליטים, והשגת מקומות מקלט לפליטים במדינות הנייטראליות
  4. ייסוד ארגון הצלה ליהודי אירופה.

הצעדה

הצעדה נערכה ביום רביעי ז' בתשרי ה'תש"ד, רוב הרבנים, למעלה מ-300, באו לוושינגטון ברכבת, בה נאמרו מזמורי תהלים. בשעה 1 לפני הצהריים, ירדו הרבנים בתחנת "יוניון", ומשם החלה הצעדה לכיוון בנין הקפיטול. בראש התהלוכה צעדו: רבי ישראל רוזנברג, רבי אליעזר סילבר, ורבי דוד אריה לוינטל רבי ישעיה קרלינסקי, זאב גולד, ורבי ראובן לייבוביץ חברי ההנהלה של אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה, ועם רבי מרדכי שלמה פרידמן האדמו"ר מבויאן כיושב ראש אגודת האדמו"רים.

רבנים בולטים נוספים שהשתתפו בצעדה היו: רבי שאול ידידיה אלעזר טאוב, רבי נחום מרדכי פרלוב, רבי משה ליפשיץ, רבי צבי הירש דכוביץ, רבי משה פיינשטיין, ורבי אברהם קלמנוביץ.

על מדרגות בניין הסנאט האמריקאי נאמרו פרקי תהלים. לאחר מכן נכנסו הרבנים שצעדו בראש התהלוכה למשרו של הנרי וואלאס סגן הנשיא, שם נפגשו גם עם יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, ופוליטיקאים נוספים. בסיום הפגישה יצאו כמה ממנהיגי הסנאט עם חברי הקונגרס היהודים למדרגות הבניין, שם הקריא הרב סילבר את ההצהרה הבאה אותה תרגם הרב בוראק לאנגלית:

להוד מעלת נשיא ארצות הברית פרנקלין ד. רוזוועלט ישמרהו ד'.
בשם השי"ת בורא עולם שצוה עלינו בתורתנו הקדושה "לא תעמוד על דם רעך אני ד'", הננו קוראים בצר לנו לד' אלקי השמים והארץ, קול ברמה נשמע, קול דמי אחינו נפשות נקיים לאלפי רבבות, ילדים, עוללים ויונקים וזקנים, איש ואשה זועקים אלינו "הצילו!" ואנחנו איך נוכל לעמוד ולהתפלל ביום הקדוש יום הכיפורים בידענו כי לא מלאנו חובתנו?
לכן באנו בערב היום הכי קדוש לנו בלב נשבר לבקש מאתך הנשיא הוד מעלתו פרנקלין ד רוזוועלט, אנא יקשיב וישמע לאנקת אחינו המפרפרים בין החיים והמות תחת ידי ממשלת זדון הנאצים האכזרים שקרא שמד וכליון ח"ו על עם ישראל ושמו ביחוד את אחינו ואחיותינו כמטרה לחץ, וכל זעמם שפכו על כני עמנו באכזריות נראה שלא נשמעה מיום ברא ד' אדם על הארץ, ומליונים כבר נפלו חללים נידונו באש ובחרב, ורבבות גועו ברעב ובמיתות משונות נפלו – ארץ אל תכסי דמם!
בהתחשב עם המצב המיוחד חוב קדוש לאחוז באמצעים נמרצים בעד הצלת עם ישראל ביחוד:
א. למצוא דרך הצלה תכופה ממשית לעצור בעד הרציחות הנעשות ע"י האכזרים האלה ולהפסיקם ע"י כל הדרכים האפשריים.
ב. להזהיר לעם הגרמני ולכל הארצות שתחת שלטון הנאצים שלא יותרו להם כל מעשי רצח ושוד שיעשו ליהודים הגרים שם, ולעומת זה נדע להכיר הצלה ופעולה לטוב שתעשה לנדכאים האלה בין מצד הממשלוחו בין מהיחידים שם.
ג. לאחוז בכל האמצעים לשלוח אניות מזון ורפואות ליהודים בהגיטות שיחלקו בהשגחת ועדה ניטרלית או באמצעות הצלב האדם הבין-לאומי.
ד. לפנות ולהשפיע על הארצות הניטרליות שתרשינה לפליטים היהודים, מנוסי חרב, להנצל בהן ולהצמיח בארצות האלו כלכלתם ומקום מקלט.
ה. לפתוח שערי הארצות להמציא מקום מפלט ולפתוח באופן יותר ניכר שערי ארצנו, להקל את הכניסה לארצנו ארצות הברית בעד מנוסי חרב אלו.
ו. לפתוח מיד לפליטי חרב אלו את שערי ארץ ישראל, ארץ אבותינו הקדושה, שנתנה לישראל לאחוזת עולם מהשי"ת בברית ושבועה.
ז. ליצור סוכנות מיוחדת להצלת שארית עם ישראל באירופה.
מתפללים ומצפים אנו להשי"ת שהוד מעלתו הנשיא יעריך את השעה ההיסטורית רבת האחריות שבה הובחר משוכן שמים להציל עמים רבים עם שארית פליטת עם הספר הנצחי.
ובזכות זה יעזור לנו השי"ת בנצחון גמור מהירי בכל החזית נגד שונאינו ונזכה לשלום נצחי, וביום הכיפורים בעזה"י נתפלל כלנו בעד נצחון ארצנו ארצות הברית.
בכל הדרת הכבוד
אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה
ישראל הלוי ראזענבערג, אליעזר זילבר, דוב ארי' הכהן לבניטל.

רבי שמואל אהרן פרדס (עורך), ‏"משלחת הרבנים בושינגטון", בתוך: הפרדס, שנה י"ז, גליון ח', שיקגו, חשוון תש"ד, עמ' 2, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).

.

סגן הנשיא וואלאס נשא נאום תגובה קצר בו הביע את אהדתו לעם היהודי ואת תחושתו הקשה לבל שעובר על יהודי אירופה, ואת הערכתו לבואם של הרבנים בערב יום כפור, כן אמר כי הוא בטוח בנצחונם של בעלות הברית ובחופש והביטחון שיבוא ליהודים עם ניצחון זה.

בסיום נאומו נסעו הרבנים לאנדרטת לינקולן שם ערך רבי יצחק הורוביץ ממעליץ אזכרה לנרצחים ונשא את תפילת הנותן תשועה למלכים עבור הנשיא רוזוולט. משם צעדה המשלחת לבית הלבן, שם קיבל את ראשיה מזכירו של הנשיא מרווין מקנטייר, שהודיע שהנשיא אינו שוהה כעת בבית הלבן, וכי יעביר את המסר לנשיא. אך הרבנים בחרו באופן הפגנתי לקרוא את ההצהרה על מדשאת הבית הלבן.

לאחר מכן, התברר כי הנשיא ששהה במשרדו באותו יום, התחמק מהבית הלבן מהדלת האחורית על מנת שלא להיפגש עם הרבנים, בעצת כמה מעוזריו ומקורביו היהודים. והעיתונות האמריקאית מתחה ביקורת על יחסו של הנשיא אל הרבנים; בוושינגטון טיימס נכתב: "רבנים מדווחים על 'ברוכים הבאים קר' בבית הלבן". ואילו בעיתון היהודי פורוורטס שאל: "האם משלחת דומה של 500 כמרים קתולים הייתה מתקבלת באותו אופן?"

השפעה והתנגדות

תוצאותיה הישירות של הצעדה לא נראו בשטח. אם כי כמה מעצומותיה התקיימו בחלקן;

ב-26 בינואר 1944 הוקם הוועד לענייני פליטים בפקודתו של הנשיא רוזוולט, על מנת לסייע בפעולות ההצלה של כל אותם אנשים שנפלו קרבן לרדיפות הנאצים ועוזריהם, ובעיקר ליהודים. מטרתו של הוועד הייתה להציע אפשרויות הקלה וסיוע תוך מינימום הפרעה למאמץ המלחמתי של ארצות הברית. בעיקר על ידי מימון מחתרות ההתנגדות, שליחת חבילות מזון, הנפקת ויזות ועוד. עיקר הנטל הכספי של מימון פעילות הוועד נפל על הארגונים היהודיים הפרטיים שגם כך היו חלשים יחסית, והוועד נעזר רבות בגופי ההצלה היהודים, מכיוון שבמרבית הכסף השתמשו הצלב האדום הבינ"ל והצלב האדום האמריקני למפעלים שברובם לא היו קשורים לפליטים היהודים. מלבד בתחום הפיננסי, ביקש מארגוני ההצלה היהודים להעביר אליו את תוכניות ההצלה שבנו עד כה, על מנת שזה יוכל לאחדן לכלל תוכנית אחת רחבת היקף.

גם בקשת הרבנים על אזהרה לרוצחי יהודים מפני גמול הולם בסיום המלחמה, מולאה מאוחר יותר; ב-26 ביוני 1944 העביר מזכיר המדינה קורדל הול מסר לשליט הונגריה מיקלוש הורטי, ובו נכתב: "איני סומך רק על שיקולים הומניטריים אלא גם על כוח הנשק... גורל הונגריה לא יהיה כמו אף אחת מן הארצות התרבותיות... אלא אם המשלוחים יופסקו מיידית"[9]. מספר ימים לאחר מכן, הופצצה בודפשט קשות על ידי 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (יחד עם מכתבים נוספים של מנהיגים כגון מלך שוודיה, האפיפיור) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושוויץ, וכך ניצלה שארית יהודי הונגריה [10].

השלכותיה של הצעדה

בזיכרון החרדי הקולקטיבי התקבעה הצעדה כנקודת שפל בהתנהלות התנועה הציונית והרפורמית שראשיה תקעו מקלות בגלגלי הצעדה, ודאגו שהנשיא לא ייפגש עם הרבנים. במיוחד נקשר שמו של סטיבן וייז מנהיג התנועה הרפורמית בארה"ב, שהיה מקורב לנשיא לסיבת סירובו של הנשיא להיפגש עם חברי המשלחת. בגיליון נובמבר 1943 של כתב העת שלו "Opinion", התייחס ווייז לצעדה כאל "תערוכה כואבת ואף מצערת", כינה אותה "תעמולה בפעלולים" והאשים את הרבנים בפגיעה בכבוד העם היהודי[11]. העיתון היהודי המרכזי בארצות הברית – המורגן ז'ורנאל כתב כי: "יש להצטער על כך כי הנשיא לא מצא לנכון לקבל את פני משלחת הרבנים. יש להצטער משנה צער על הקובלנה כי זה אירע בגלל השפעות שלהן היה הנשיא נתון מטעם גורמים יהודים מסוימים. הפיכת ענין הצלת היהודים לכדור פוליטי בו משחקים עד לפני מפתן בית הנשיא, היא שערוריה נוראה".

הפגנת הרבנים ואי התקבלותם לראיון אצל הנשיא עוררו סערה גדולה ביהדות ארצות הברית; העיתונים שזוהו עם ההתנועה הציונית או עם הרפורמיים, תקפו את הצעדה בלעג רב וזלזלו ביומרתם של הרבנים האורתודוקסיים, להשפיע על עמדת ארצות הברית.

בביטאון הציוני ביצרון הופיע באותו חודש מאמר לועג בו אף נרמז כי ראשי התנועה הציונית מנעו את קיומה של הפגישה:

הרבנים והגאונים שלנו, הרשכבה"ג והחופק"ק וכבוד קדושתם של האדמורי"ם והצדיקים מכל המינים וכל כלי הקודש, עזבו לפתע את כסאות רבנותם, אזרו את אבנטיהם, סלסלו את פיאותיהם, תקנו את זקניהם, ויצאו להסתער על חומות עיר הבירה ושינגטון.
הרבנים שלנו הם בקיאים בש"ס, רק מסכת אחת לא למדו ושכחו אותה, היא מסכת דרך ארץ; הם לא הבינו ולא ידעו כי אין לכבוש את ושינגטון בסערה.
הם חייבים היו לדעת כי מצויים מפתחות לבית הלבן; מפתחות מבחוץ, ומפתחות מבפנים להכנס לפני ולפנים, ומפתחות אלו מצויים בידים אחרות.
זהו כלל עתיק: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". ודאי יודעים הם כי כאשר על הציונות ריחפה סכנה גדולה, מי הוא שהלך לבקש רחמים ולקרוע את גזר הדין? לא הם אלא אחד ראביי מפורסם, שניצב תמיד על המשמר ואשר בידיו ובידי חבריו נמסרו

משה שנפלד (עם תוספות מכותב אחר), ‏"הפגנת 500 הרבנים בוושינגטון", בתוך: שרופי הכבשן מאשימים <מהדורה מורחבת>, בני ברק תשס"ח, עמ' 43–40, באתר אוצר החכמה.

.

היסטוריונים ופובליציסטים חרדים מרבים להשתמש בהתנגדות פעילה זו של מנהיגי התנועה הציונית בארצות הברית לצעדה, כהוכחה לעמדתם הפסיבית כלפי הצלת יהודים, עד כדי הכשלה אקטיבית של פעולות שלא עלו בקנה אחד עם האינטרס הציוני[12].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קטע על מסעה של האונייה (באנגלית) באתר של מוזיאון השואה האמריקני
  2. ^ 2.0 2.1 מרכז המידע יד ושם, ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארצות הברית, יד ושם
  3. ^ 3.0 3.1 An Inventory to the Vaad Hatzala Collection, 1940-1963, archives.yu.edu
  4. ^ Vaad Ha-Hatzalah, www.jewishvirtuallibrary.org
  5. ^ The Nazi Holocaust 1938-1945 6,000,000 Deaths, The History Place: Genocide in the 20th Century
  6. ^ https://www.aish.com/ci/s/My-Father-FDR-and-the-Rabbis-March.html My Father, FDR and the Rabbis March], באתר אש התורה (באנגלית).
  7. ^ David B. Green, 1943: Hundreds of rabbis march on Washington, Haaretz, ‏4 בספטמבר 2016.
  8. ^ רבי שמואל אהרן הלוי פרדס (עורך), ‏"אגודת הרבנים בהפגנה גדולה למען שארית ישראל", בתוך: הפרדס, שנה י"ז, גליון ז' שיקגו תשרי תש"ד, עמ' 3, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  9. ^ "The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz: George Mantello" by David Kranzler, p. 117 "I rely not only on humanity, but also upon the force of weapons... Hungary's fate will not be like any other civilized... unless the deportations are stopped."
  10. ^ משפט אייכמן, עדות פרודיגר, ממנהיגי יהדות הונגריה [1]
  11. ^ Propaganda By Stunts" (editorial), Opinion, November 1943, p. 4"
  12. ^ משה שנפלד (עם תוספות מכותב אחר), ‏"הפגנת 500 הרבנים בוושינגטון", בתוך: שרופי הכבשן מאשימים <מהדורה מורחבת>, בני ברק תשס"ח, עמ' 43–40, באתר אוצר החכמה.