הסנהדרין של פריז

From האנציקלופדיה היהודית
Revision as of 19:22, 3 August 2020 by יהונתן (talk | contribs) (הקונסיסטוריות)
Jump to: navigation, search


שגיאות פרמטריות בתבנית:בעבודה

פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
מושב הסנהדרין של פריז. בראש האספה יושב הרב יוסף דוד זינצהיים
סידור שהודפס לשימוש חברי הסנהדרין

"הסנהדרין של פריז" היה כינויה של אספה של רבני היהודים בצרפת, אשר הוקמה ביוזמת נפוליאון בונפרטה במטרה להגביר את הפיקוח על היהודים בקיסרותו, אך גם לרכוש את אהדתם.

אסיפת הנכבדים

ב-1799, במהלך המצור על עכו, פרסם נפוליאון כרוז בו קרא ליהודי אסיה ואפריקה לתמוך בו ולסייע בכינונה של ירושלים מחדש.[1] מאוחר יותר, בשנים הראשונות של המאה ה-19, שאף נפוליאון להפוך את שלטונו לריכוזי יותר. הסכם שחתם עם האפיפיור הכפיף למרות הקיסר את הכנסייה הקתולית בצרפת, והבאה בתור הייתה הדת היהודית, שבמסגרת האמנציפציה היה רצון לשלב את מאמיניה בין יתר האזרחים. ב-1806 נקרתה ההזדמנות. אנטישמים התלוננו על משלח ידם של יהודי אלזס: הלוואה בריבית קצוצה, והאשימו את הדת היהודית בכך שהיא מעודדת עושק נוכרים. הפולמוס הביא את נפוליאון לכנס בפריז את מנהיגי היהודים על מנת להטיל עליהם לגבש הלכה דתית שתאפשר להולכים בעקבותיה "לתאם את אמונתם עם חובותיהם כצרפתים". דבר זה היה נחוץ, לדעת נפוליאון, כדי להחיות את "רגשות המוסר האזרחי" בקרב היהודים, רגשות אשר "נטמטמו בעטיו של מצב ההשפלה שבו חיו זמן מרובה כל כך, ושאין בדעת הקיסר לקיים אותו או לחדשו".

הכינוס נערך ב-25 ביולי 1806, הנציגים היו בעיקר מאזורי דרום צרפת בורדו ואלזס ולוריין. בין המשתתפים היו: רבי דוד זינצהיים, הרב אברהם אנדרדה, רבי שלמה ליפמן, רבי חננאל ניפי, רבי יהושע בן ציון סגרה, רבי אברהם דה קולוניה, רבי שמואל הילמן מוורמס, רבי זלמן טרייר, רבי הירש קצנלבוגן, בר יצחק בר ובנו מיכאל בר (גר'), ואברהם פורטדו מבכירי הז'ירונדינים ובן למשפחת אנוסים. רוב המתכנסים היו חילונים ולא רבנים.

יום לפני כינוס האסיפה יצא העיתון הרשמי של הממשלה - "מונטיר", במאמר ארוך אודות הבעיה היהודית תוך הגשה על ההתבדלות היהודית ועסקי הריבית, ובסיומו הציג את ההתכנסות כאירוע היסטורי שיקבע את מידת הכשירות של העם היהודי לקבלת שוויון זכויות.

המתח בין הנציגים שנטו למודרנה ולרפורמה לבין הנציגים השמרנים באסיפה היה גדול. עוד לפני תחילת הדיונים פרץ הוויכוח הראשון על רקע דתי, כאשר הבחירות לתפקידי יושב הראש והמזכירים נקבעו על פי הממשלה ליום השבת, השמרנים בראשות בר יצחק בר ורי"ד זינצהיים התנגדו בתוקף רב לקיום הבחירות ביום השבת, ואילו החילונים בראשותו של פורטדו טענו כי זו הזדמנות להוכיח לקיסר שהיהדות ממושמעת לחוקי הממשלה. לבסוף הושגה פשרה לפיה הדתיים יכתבו את פתקי ההצבעה שהם לפני השבת.

הישיבה הראשונה נפתחה על ידי זקן הנאספים הרב שלמה ליפמן מקולמר. בבחירות שנערכו לתפקיד יושב הראש של האסיפה, ניצח פורטדו שנתמך על ידי המודרנים את בר יצחק בר שנתמך על ידי השמרנים ברוב של 62 מתוך 94 קולות[2].

הישיבה השנייה של אסיפת הנכבדים נערכה ב29 ביולי, במהלכה הוצגו בפני המתכנסים שתים עשרה שאלות שהפנה נפוליאון ליהודים. השאלות עסקו במגוון נושאים הקשורים ליחסים בין יהודים ללא יהודים בצרפת:

  • האם מותרת ליהודים הפוליגמיה?
  • האם מותרים גירושים, והאם יש להם תוקף גם כשלא אושרו על ידי המדינה?
  • מהי דעת ההלכה בנושא נישואי תערובת בין יהודים לנוצרים?
  • האם יחס היהודים לצרפתים הוא יחס של אחווה? לדעת ההלכה, מה ההתנהגות הראויה כלפי הצרפתים הלא יהודים?
  • האם היהודים רואים בצרפת מולדת שהם מחויבים לחוקיה ולהגנתה?
  • מי בוחר ברבנים, מה מקור סמכותם ועד כמה גדולה שליטתם על חיי צאן מרעיתם?
  • האם יש איסור על לקיחת ריבית מיהודים? מלא-יהודים? האם יש מקצועות האסורים ליהודים?

לעריכת התשובות הוקמה ועדה שהורכבה מארבעת הרבנים: רי"ד זינצהיים, אברהם אנדרדה, יהושע בן ציון סגרה, ואברהם ויטה דה קולונה, מלבדם היו גם בר יצחק בר, ולזר, וכן יושב ראש האסיפה והמזכירים. הועדה הטילה את חיבור התשובות בפועל לרי"ד זינצהיים שסיים את העבודה בתוך ארבעה ימים בלבד[3]. רבי ישמעאל הכהן ממודנה שהוזמן לבוא לאסיפה אך לא הגיע מפאת זקנותו שלח לאסיפה את תשובותיו לשנים עשר השאלות[4].

לאחר שהועברו תשובותיה של האסיפה אל הקיסר, הביע נציגו הרוזן לואי-מתייה מולה, באחת הישיבות הבאות את שביעות רצונו של הקיסר מהתשובות שסיפקה האסיפה, והודיע כי הקיסר, הדורש התחייבות לדבקות בעקרונות אלה, החליט להקים 'סנהדרין גדולה' שאמורה להמיר את התשובות להחלטות ולהפוך אותן לבסיס מעמדם העתידי של היהודים. הסנהדרין המתוכננת הייתה אמורה להיות מעין החייאה של את הסנהדרין בירושלים, והיא תורכב על פי דפוס דומה: שבעים ואחד חברים - שני שליש מהם רבנים ושליש שאינם רבנים.

על אסיפת הנכבדים, הוטל לבחור את חברי הסנהדרין, ולהודיע לקהילות היהודיות באירופה שאמורות לשלוח צירים לסנהדרין על התוכנית. האסיפה הייתה אמורה גם למנות ועדה בת תשעה חברים שתפקידה להכין את עבודת הסנהדרין ולתכנן תוכנית לארגון היהודים העתידי בצרפת ובאיטליה[א].

הסנהדרין

הזמנה וייסוד

ב- 6 באוקטובר 1806 פרסמה האסיפה כרוז לכל הקהילות היהודיות באירופה, והזמינה אותם לשלוח צירים לסנהדרין, להתכנס ב-20 באוקטובר. הכרזה זו, שנכתבה בעברית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית, מדברת על חשיבותו של מוסד זה שקם לתחייה ועל גדולתו של המגן הקיסרי שלו. בעוד שפעולתו של נפוליאון עוררה אצל רבים מיהודי גרמניה את התקווה, שממשלותיהם תושפענה מכך ויוענקו גם להם זכויות אזרחיות, אחרים ראו בכך מעין תכסיס פוליטי. כאשר במלחמה נגד פרוסיה (1806-7) פלש הקיסר לפולין והיהודים סיפקו שירות נרחב לצבא שלו, הוא העיר וצחק, "הסנהדרין לפחות מועילה לי." דוד פרידלנדר וחבריו בברלין תיארו זאת כ"מחזה שהציע נפוליאון לפריסאים".

נראה כי לבד ממניעיו הפוליטיים, סבר נפוליאון שעל ידי הושבת סנהדרין עשויים היהודים לראות בו מעין משיח וגואל מודרני[דרוש מקור].

הרכב

פתיחת הסנהדרין התעכבה עד 9 בפברואר 1807. שבעים ואחת חבריה כללו את הרבנים שישבו באסיפה, אליהם נוספו עשרים ותשעה רבנים נוספים ועשרים וחמישה אחרים. חברי האספה באו בעיקר ממזרח צרפת (אלזס-לוריין) ומצפון איטליה, אך גם מדרום צרפת, פאריס ואזור בורדו, כמו גם מאזורי הריין התיכון המקבילים כיום למדינות הריינלאנד-פפאלץ והסאר, אשר סופחו בזמנו לצרפת.

שר הפנים מינה את ראשי הסנהדרין:

פתיחה וישיבות הסנהדרין

הסנהדרין נפתחה בטקס דתי חגיגי שנערך בבית הכנסת, בתפילה עברית שכתב רי"ד זינצהיים שהחזיק בידיו ספר תורה בעת הקראתה, לאחר מכן התכנסו החברים בבניין העירייה, באולם שהוכן במיוחד עבורם. לפי המנהג העתיק, הם התיישבו בחצי עיגול, בהתאם לסדר הגיל. המשתתפים לבשו בגדי שרד שחורים, עם כיפות משי וכובעים בעלי שלוש פינות. הישיבות היו פומביות, ומבקרים רבים נכחו במקום. לאחר נאומיהם של הנשיא ושל דה קולונה, ואברהם פורטדו, היא ננעלה. בישיבה השנייה שהתקיימה ב 12 בפברואר 1807, הגיעו שלושה צירים מהרפובליקה הבטאווית, שייצגו את "עדת ישורון" אחד הנציגים נשא נאום בעברית והאחרים בצרפתית, והביעו את תמיכתם בסנהדרין, כמו גם ומשלחת מפרנקפורט שייצגה קבוצה ליברלית בקהילה. אך לשתי משלחות אלה לא הותר להשתתף בדיוני הסנהדרין והן קבלו מעמד של משקיפות בלבד. כן נקראו מכתבים מקהילות נוספות בצרפת, באיטליה, ובקונפדרציה של הריין.

רבי יוסף דוד זינצהיים נשיא הסנהדרין

הישיבות הבאות נערכו ב-16 , 19, 23, 26 בפברואר, וה-2 במרץ, הסנהדרין הצביעה ללא דיון בעד התשובות שנתנה אסיפת הנכבדים, והכריזה עליהם כחוקים. התשובות נועדו להשביע את רצונו של הקיסר שכונה: "האיש המפליא לעשות, חונן ומטיב, חפץ חסד, העביר מעלינו חרפה". על כן נראו בעיני הדורות הבאים כמתרפסות. עם זאת עשו הצירים, רבים מהם יהודים אדוקים ביותר, מאמץ גדול שלא לפגוע בקודשי ההלכה. תפקיד הסנהדרין היה לתת לתשובות האספה משנה תוקף כתקנות דתיות מחייבות.

סגירת הסנהדרין

בישיבה השמינית, ב- 9 במרץ, נעל רי"ד זינצהיים את הסנהדרין. חברי הסנהדרין התכנסו שוב ב-25 במרץ, הכינו דו"ח רשמי והגישו אותו ב-6 באפריל 1807; אז הכריזו הנציבים הקיסריים על פירוק אסיפת הנכבדים.

פסיקות

פעילות הסנהדרין הייתה אקטיבית, והיא כללה פסיקות רבות ומשמעותיות:

  • חרם דרבנו גרשום - הסנהדרין אישרה מחדש את חרם דרבנו גרשום האוסר ריבוי נשים.
  • גירושין - הסנהדרין אסרה על מתן גט ללא אישור הממשלה ונימקה זאת בכך שהתורה דורשת שאחר הגט ייכרת כל קשר בין האיש לאישה, לרבות קשר על פי חוק המדינה.
  • נישואי תערובת - את הוויכוחים הסוערים ביותר גרמה השאלה אודות נישואי תערובת, הרבנים עמדו על כך שבין נוצרים ליהודים "מן הנמנע שיהיו קידושין תופסים בהם כדת משה", אך פסקו כי על כל המתחתנים בנישואי תערובת לא יוטל עונש חרם.
  • אחווה אזרחית-מדינית - לגבי האחווה לבני המדינה פסקה הסנהדרין כי על בני ישראל "מצווה להם מן התורה לאהוב ולעזור את יושבי ארצותם ולהתנהג עמם בכל עניין מדיני ומוסרי כמו עם בני אמונתנו", ואף קבעה כי התורה לא הבדילה בין יהודים לנוכרים "שומרי שבע מצוות בני נוח" בחובה להתנהג עמם במוסריות. הסנהדרין גם קבעה כי אין כל מניעה שיהודי יעסוק בעבודת אדמה, באומנויות ובמקצועות החופשיים, והתורה היללה את יגיעת הכפיים.
  • שמירת חוקי המדינה - הסנהדרין חייבה את התושבים היהודים לשמור את חוקי המדינה, ללחום את מלחמתה ואף פטרה את החיילים מקיום המצוות במידה ואלה מונעים מהם את מילוי תפקידם.
  • ריבית - אף בעניין הריבית, אחר שהסנהדרין הסבירה כי התורה הרשתה ליטול ריבית מנוכרים רק משום שגם אלו נהגו ליטול ריבית מישראל, בכל אופן הגדילה עשות ואסרה בזמן הזה על כל אבחנה בין יהודי לנוכרי לעניין נטילת ריבית.

הסנהדרין חילקה את מצוות היהדות לשני סוגים: מצוות אמוניות ומצוות נימוסיות. במונח נימוס התכוונו ליחסים שבין אדם לחברו ובין אדם מישראל לקהל.

תשובות הסנהדרין פורסמו בכמה שפות ונפוצו מאוד. כמה מההתנסחויות בצרפתית היו דו משמעיות בכוונה תחילה.

תגובות וביקורת

האירוע נחשב בעיני הצרפתים ואף הפיקו מדליה מיוחדת ובה נראה נפוליאון מעניק את לוחות הברית לרב יהודי[6].

הראשון שיצא נגד הסנהדרין, היה הצאר אלכסנדר הראשון, הוא גינה בתוקף את החופש ליהודים וגם ביקש מהכנסייה האורתודוקסית לצאת במחאה חריפה נגד התוכנית של נפוליאון, ולהכריז עליו כ"אנטיכריסט ואויב האל". הסינוד הקדוש של מוסקבה הכריז: "הקיסר הצרפתי מימן מהונו את התכנסותה של האסיפה היהודית כדי להרוס את יסודות הכנסיות של הנצרות, ויש לו תוכניות להקמת סנהדרין חדשה, זהו אותו בית משפט שפעם העז לדון את האדון ישוע לצלב". גם אוסטריה והכנסייה הפרוטסטנטית בפרוסיה גינו בתוקף את הסנהדרין, התגובות באיטליה היו ארסיות פחות אך עדיין נותרו שליליות. תגובתה של לונדון הייתה גם היא חד משמעית: "אנו דוחים את תוקפה של אסיפה כזו".

בהסכמת רבי דוד זינצהיים לספרו של רבי יעקב שמשון שבתי סיניגאליה "מתת א-להים" על מסכת מגילה, שניתנה בחודש שבט ה'תקע"ב, הוא כתב: "אמנם התנאי קודם למעשה שלא יראה ולא ימצא בו שום דבר נגד העמים ... וגם לא ימצא דבר נגד הסכמת הסנהדרין הגדולה אשר נאספו פה פאריס".

הקונסיסטוריות

ב-1808, בהמשך לאותה מגמה שהתחיל בה נפוליאון, הוקמו הקונסיסטוריות, ההתאגדויות המחוזיות של היהודים ובראש הדת היהודית בצרפת הועמד רב ראשי. על אף ניסיונות היהודים לרצות את נפוליאון יצאה ב-17 במרץ של אותה שנה, מבלי אישורה של מועצת הממלכה, הפקודה המחפירה (Décret infâme), שהטילה הגבלות קשות על חופש העיסוק וההתיישבות של היהודים. אומנם בסופו של דבר היא החזיקה מעמד רק עשר שנים וחלה רק לגבי האשכנזים באלזס.

גלריה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. ^ למעשה, השפעתה של הסנהדרין על היהדות הייתה זעירה ומוגבלת מאוד, בהקשר לכך מצביע ההיסטוריון פרנסואה דלבך (צר') על מספרם היחסי של היהודים בכל הארצות שתחת שלטון נפוליאון כ- 50,000 במספר, שרובם היו מאזור אלזס-לוריין, לעומת כ- 100,000 בפרוסיה, למעלה מ-500,000 באימפריה האוסטרו הונגרית, ולפחות 1,000,000 יהודים ברוסיה.

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ Zosa Szajkowski. Jews and the French Revolutions of 1789, 1830 and 1848. KTAV Publ. House, 1970. עמ' 846.
  2. ^ צבי היינריך גרץ, דברי ימי ישראל, כרך ששי, הוצאת יזרעאל, בתרגום א. בן אורי, תל אביב תשי"ט, עמ' 190.
  3. ^ צבי היינריך גרץ, דברי ימי ישראל, כרך ששי, הוצאת יזרעאל, בתרגום א. בן אורי, תל אביב תשי"ט, עמ' 190.
  4. ^ יהודה רוזנטאל, ‏"תשובות ר' ישמעאל ב"ר אברהם יצחק הכהן, רבה של מודינא, על י"ב השאלות של הקיסר נאפוליאון", בתוך: "תלפיות' שנה ד' [ג-ד], ניו יורק תש"י, עמ' 565, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  5. ^ עליו, ראו: הרב דניאל טואיטו, ‏"קובץ תפילות לשעת הדחק מקסאלי שבאיטליה", בתוך: כתב עת זכור לאברהם - תשס"ב-תשס"ג, חולון תשס"ג, עמ' א'ק', באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  6. ^ אשר גולד‏, האם נפוליאון רצה להיות המשיח של היהודים?, באתר וואלה! NEWS‏, 26 בפברואר 2014.


ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה קטן מערך זה ב -12040 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png