תענית כ' בסיוון

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

תענית כ' סיוון היא תענית ציבור שנקבעה ליום כ' בסיוון על ידי רבנו תם לזכר עלילת הדם בבלואה, ואשר חודשה לאחר פרעות רינדפלייש, ושוב בתקופה מאוחרת על ידי מנהיגי ועד ארבע ארצות בעקבות גזירות ת"ח ות"ט. יש המציינים את תענית זו כתענית הציבור המאוחרת ביותר שנקבעה בהיסטוריה היהודית. כיום היא אינה נהוגה באופן ציבורי, אך קיימות קהילות הנוהגות לומר בו סליחות בציבור.

קביעתה

לאחר עלילת הדם בבלואה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עלילת הדם בבלואה

בין הפוגרומים שעברו על יהדות צרפת בין מסע הצלב השני למסע הצלב השלישי, בולטת היא עלילת הדם בבלויז (אנ') שהתרחשה בכ' בסיוון ד'תתקל"א (1171). במסגרת עלילה זו הועלו על המוקד מעל 30 יהודים. גדולי צרפת שבאותו הדור, ובהם רבנו תם (שנפטר כשבועיים לאחר אותו המאורע), רבי יצחק בן מאיר ורבי יעקב מאורליינש, קבעו את אותו היום ליום של תענית ציבור. בנוסח המכתב שנכתב ונשלח לקהילות השונות על ידי רבנו תם נאמר כי:

גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כפורים הוא.

רבי אפרים מבונא, ספר הזכירה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 25.

.

יום תענית זה התקבל בקהילות צרפת, אזור הריין ועד בוהמיה. בנוסף חובר על כך פיוט הסליחות "חטאנו צורנו" שנאמר ביום התענית.

את סיבת קביעת התענית דווקא על עלילת דם זו, שלא הייתה הראשונה באותה התקופה, יש שרואים בכך שהייתה היא הפעם הראשונה בה העלילה והפוגרום שבעקבותיה גובו בידי השלטונות[1].

במהלך השנים שלאחר מכן התרופף יום התענית, ובקהילות רבות חדל לגמרי. יש הסוברים שהיא השתכחה[2], ויש הסבורים שמתחילה קביעת התענית הייתה רק עד תחילת האלף השישי. הסיבה להגבלה זו היא שאין לקבוע תענית לדורות, וכן בגלל שהצרה שעליה נתקן הצום לא הייתה צרה כללית בכל העולם[3].

לאחר פרעות רינדפלייש

התענית התחדשה לאחר פרעות רינדפלייש, בהן נחרבו קהילות יהודיות רבות ונהרגו כ-20,000 יהודים במהלך הקיץ של שנת ה'נ"ח וראשית שנת ה'נ"ט (או 1298 לספירה הלועזית). על פרעות אלו חוברו מספר קינות, ואחת מהן נוספה לסדר הסליחות של כ' בסיוון: קינת "אספדה ואילילה ואספוק כף בנפש מרה" של רבי תמר בן מנחם העלוב[4].

מנהג התענית נחלש שוב במהלך מאות השנים שלאחר מכן.

לאחר גזירות ת"ח ות"ט

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות ת"ח-ת"ט

יום התענית התחדש במשנה תוקף לאחר גזירות ת"ח-ת"ט, בהן נהרגו אלפי יהודים בעת הפוגרומים של אותן השנים, ומספר רב יותר בהמשך אותה התקופה. באסיפה השנתית של ועד ארבע ארצות שנערכה באדר א' ה'ת"י (פברואר 1650) בלובלין, הוחלט על קביעת יום כ' בסיוון ליום תענית לזכר הפוגרומים. יום כ' בסיוון נבחר כיום התענית, על כך שבו נכבשה העיר נמירוב (כיום באוקראינה) על ידי ההאטמאנים הקוזאקים בשנת ה'ת"ח (10 ביוני, או 31 במאי לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג באותו הזמן והמקום, 1648); לאחר הכיבוש נטבחו רבים מיהודי נמירוב והסביבה. הטבח בנמירוב, שהיה הטבח ההמוני הראשון במהלך פרעות ת"ח ות"ט השפיע קשות על יהדות מזרח אירופה והיה הרקע לקביעת יום התענית. בקינות שחוברו ליום זה, מוזכר כי גם בשדה לבן נערך פוגרום בתאריך זה. בנוסף לכך, עלילת הדם בבלואה שאירעה באותו היום (ראו לעיל: לאחר עלילת הדם בבלואה), שימשה אף היא כסיבת קביעת התאריך, כפי שהוזכר בפנקס הוועד:

קבלו ועל זרעם אחריהם להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים לחודש סיון בכל שנה ושנה, ביום ההוא אשר התחילה הצרה בק"ק נעמרוב הגדולה. והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו גם כן גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט.

הקדמת המדפיס לסליחות מרבי יום-טוב ליפמן הלר, בעל ה"תוספות יום טוב"; מובא אצל ישראל היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ה, עמ' 77–78

סיבה נוספת לקביעת תאריך זה מוזכרת אצל רבי שבתי כהן ("הש"ך"), והיא כי תאריך זה לעולם אינו חל בשבת, על פי קביעת הלוח[5].

התענית נקבעה מתחילתה כתענית ציבור בעלת תוקף קל יותר משאר תעניות (ראו להלן: דיני התענית).

החלטת ועד ארבע ארצות הייתה תקפה לארצות שהרכיבו את הוועד (היה זה לרוב בשטחים החופפים לשלטונות פולין)[6]. כך לדוגמה ליטא, שפרשה מהוועד כשני עשורים לפני כן, לא חויבה להחלטה זו. רבי שבתי הכהן, שהתגורר באותן השנים מחוץ לתחומי ועד ארבע ארצות, קיבל על עצמו באופן אישי את התענית, וקבע אותה גם לצאצאיו כחובה[7].

עם פירוק ועד ארבע ארצות בשנת ה'תקכ"ד (1764), החלה תקנה זו להתרופף והתבטלה למעשה.

התענית שבה וחודשה במקומות שונים על פי מאורעות שהתרחשו בהם. בשנת תרע"ז, באמצע מלחמת העולם הראשונה, קבעו ועד רבני לונדון יום זה כיום צום על אסונות המלחמה[8]. כשלוש שנים לאחר מכן, נקבע צום ביום זה בקריבה אוזרו לאחר הפוגרום שהתרחש בה בב' בטבת תר"ף (24 בדצמבר 1919), בו נהרגו כ-600 מיהודי העיירה, וכ-1,000 נפצעו[9].

לאחר השואה קבעו רבני הונגריה תענית ביום זה בשנת ה'תש"ד, לאחר שיהודי הונגריה נשלחו בהמוניהם להשמדה באושוויץ. בסידור סליחות שיצא בבודפשט לאחר מלחמת העולם השנייה, נכתב על ידי רבני הונגריה כי "היום הזה נקבע לכל המדינה להתענות"[10].

דיני התענית

בהחלטת ועד ארבע ארצות נקבע כי גיל החייבים בתענית הוא מ-18 ואילך לזכר, ומ-15 ואילך לנקבה (זאת לעומת שאר תעניות, שבהן מחויבים מגיל מצוות: גיל 13 לזכר, וגיל 12 לנקבה)[11].

תפילת שחרית ותפילת מנחה של יום כ' בסיוון, דינן כדין שאר תעניות, וקוראים בהם בתורה בפרשת "ויחל", ואף בשחרית של שני וחמישי, שנדחית קריאת פרשת השבוע מפני קריאת פרשת "ויחל"(ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק י"א) - בתקופה שהתענית קבועה ונפוצה בקהילות היהודיות[12].

רבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא (בעל "יסוד ושורש העבודה") מציין את אופי יום זה: "עיקר התענית זה של כ' סיון, לתת אל לבו כמעט בכל רגע על הריגת הצדיקים והחסידים, ועל כלל האומה הישראלית הקדושה, שנהרגו במיתות אכזריות משונות ונשפך דמם באותו הזמן. ולקונן ולהצטער בלבו על הריגת בניו של מקום ברוך הוא וברוך שמו. ובודאי היה מזה להבורא יתברך שמו צער גדול כביכול"[13].

כיום

כיום אין התענית נהוגה באופן ציבורי. אמנם קיימות מספר קהילות הנוהגות לומר בו סליחות בציבור, כמו חסידות בעלז וחסידות פאפא.

כיום, שאין התענית קבועה בכל הקהילות, ואין מתענים בה אלא יחידים באופן פרטי, גם במקומות בהם נוהגים לקרוא בתורה את פרשת התעניות ("ויחל"), אם כ' בסיוון חל בימים שני או חמישי, אין דוחים את קריאת התורה של פרשת השבוע מפני קריאת "ויחל"[14].

רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין אינו מזכיר בספרו "ערוך השולחן" את עניין התענית בכלל.

בטעם הדבר שכיום אין התענית נוהגת, יש מהאחרונים שכתבו שהוא מריבוי הגזירות והצרות שעברו על ישראל, שקשה על הציבור לזכור את כל אותן הצרות בכל שנה ושנה[15], ויש מהאחרונים שכתבו שהוא לפי שמשנת ת"ר בטלה לגמרי תענית כ' בסיוון בכל פולין, מפני שקבלה הייתה בידם שלא נקבעה התענית מתחילה אלא עד תחילת שנה זו[16]; לדבריהם, סיבת הגבלה זו היא לפי שאין לקבוע תענית לדורות, וכן בגלל שהצרה שעליה נתקן הצום לא הייתה צרה כללית בכל העולם.

אף בקהילות בהן אין מתענים ואין אומרים סליחות, יש שהורו שראוי להימנע מלערוך נישואין ביום זה, או לעבור לדירה חדשה.

יש שנהגו באופן פרטי להתענות ביום זה[17].

קינות וסליחות

קיימות קינות וסליחות רבות ליום כ' בסיוון, בין מאלו שחוברו על רקע עלילת הדם בבלואה ובין מאלו שחוברו על רקע גזירות ת"ח ות"ט. חלק גדול מהן נכתבו על ידי גדולי ישראל, כמו רבי יום-טוב ליפמן הלר (בעל ה"תוספות יום טוב"), רבי שבתי כהן ("הש"ך") ורבי שבתי שפטל הלוי הורוביץ (בן השל"ה). כשנתבקש רבי יום-טוב הלר לחבר סליחות על המאורע, הוא העדיף שלא לעשות זאת, אלא ללקט סליחות שנושאן הוא גזרות מתוך אוסף הסליחות הקיים, בחלקן כאלה שנתחברו על עלילת בלוייש. לאלה הוסיף רק פיוט 'חטאנו' משלו.[18] בניגוד לכך, הש"ך דוקא בחר לחבר סליחות חדשות משלו. במנהג פולין נתקבל סדר רבי יום-טוב ליפמן הלר, ובמנהג ליטא התקבל סדר הש"ך.[19]

בין הקינות והסליחות שתוקנו ליום זה או שנאמרו בו:

על עלילת הדם בבלואה
  • "למי אוי למי אבוי" - מרבי אפרים מבונא
  • "אשיחה במר" - מרבי אפרים מבונא
  • "אמוני שלוּמי ישראל" - מרבי הלל מבונא, אחיו של רבי אפרים[20]
  • "אללי לי" - מרבי מנחם בר יעקב מוורמייזא
על גזירות ת"ח–ת"ט
  • "שבתי בבית ה' לאורך ימים" - לרבי שבתי בן השל"ה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ אריק זימר, "צום כ' בסיוון – העלילה בבלוייש", בתוך מפרות האילן: על המועדים (רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד), עמ' 558; מרדכי דב וינטרויב ומשה אייזיק בלוי, ‏"תענית כ' בסיון", בתוך: קולמוס, גיליון 76, הוצאת משפחה, ירושלים תמוז תשס"ט, עמ' 8, באתר אוצר החכמה.
  2. ^ שו"ת היכל יצחק (אורח חיים, סימן ס"א).
  3. ^ רבי ישכר תמר, עלי תמר, מגילה פרק א' הלכה א.
  4. ^ שלמה אשכנזי, דור דור ומנהגיו, ‏"פרק י: יום שהוכפלו בו צרות", תל אביב, עמוד 141, באתר אוצר החכמה. קינתו של רבי תמר הודפסה בתוך: קובץ על יד, כרך ג', עמ' 13–15.
  5. ^ רבי שבתי כהן, ‏מגילת עיפה, טורונטו תשנ"א, עמ' 118, באתר אוצר החכמה.
  6. ^ ראו גם רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, מגן אברהם, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, ס"ק ט': "בכל מלכות פולין".
  7. ^ רבי שבתי כהן, ‏מגילת עיפה, טורונטו תשנ"א, עמ' 117, באתר אוצר החכמה.
  8. ^ ראו הרב אברהם יצחק הכהן קוק (רבה של קהילת מחזיקי הדת באותה התקופה), אגרות הראי"ה, ‏מכתב תת"ל, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ה, עמ' ק"ד, באתר אוצר החכמה.
  9. ^ רשומות, כרך ג', עמ' 279.
  10. ^ סליחות ליום כ' סיון, בודפשט תש"ו, הקדמת המסדרים, באתר אוצר החכמה.
  11. ^ הקדמת המדפיס לסליחות מרבי יום-טוב ליפמן הלר, בעל ה"תוספות יום טוב"; מובא אצל ישראל היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, מוסד ביאליק, ירושלים תש"ה, עמ' 77–78. הובא גם בדברי הפוסקים, ראו: רבי חיים מרדכי מרגליות, שערי תשובה, על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, ס"ק ט'.
  12. ^ רבי דוד הלוי סגל, ט"ז, על שולחן ערוך, אורח חיים, סי' תקס"ו, ס"ק ג'.
  13. ^ רבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא, יסוד ושורש העבודה, שער תשיעי - שער הצאן, פרק י"א, כוונת תענית כ' בסיון.
  14. ^ משנה ברורה, סימן תקס"ו, סעיף קטן י'.
  15. ^ רבי מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חלק ט"ו, סימן רי"א.
  16. ^ רבי ישכר תמר, עלי תמר, שם[דרושה הבהרה], בשם רבי אלעזר רוזנטל מפראשקא, פולין, על מנהג העיר לונטשיץ.
  17. ^ ראו לדוגמה: הרב משה מרדכי אייכנשטיין, "הליכות חיים ממורינו הרב המובהק הגאון החסיד רבי שריה דבליצקי זצלה"ה", בתוך: ירחון האוצר, גיליון י"ט, תשע"ח, עמ' שי"א, על רבי שריה דבליצקי.
  18. ^ סליחות ליום העשרים בסיון, באתר אוצר החכמה, ובהקדמה שם.
  19. ^ פנחס קצנלבוגן, ‏יש מנחילין, ירושלים תשמ"ו, עמ' לה–לו, באתר אוצר החכמה.
  20. ^ בתקופות מסוימות נאמרה סליחה זו בתפילת מוסף של יום הכיפורים.

NivdakVeushar.png