רבי שלום דובער שניאורסון

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
Disambig RTL.svg המונח "רש"ב" מפנה לכאן. לערך העוסק בפרשן הזוהר, ראו רבי שלום בוזגלו.
רבי שלום דובער שניאורסון
האדמו"ר מחב"ד־ליובאוויטש
Image-RebbeRashab.jpg
האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש
תאריך לידה כ' בחשוון ה'תרכ"א
מקום לידה האימפריה הרוסית (1858-1883)האימפריה הרוסית (1858-1883) לובביץ', האימפריה הרוסית
תאריך פטירה ב' בניסן ה'תר"פ
מקום פטירה רוסיה הסובייטית (1918-1954)רוסיה הסובייטית (1918-1954) רוסטוב על הדון, רוסיה הסובייטית
מקום קבורה רוסיהרוסיה רוסטוב על הדון, הפדרציה הרוסית
חסידות חב"ד ליובאוויטש
מספר בשושלת החמישי
הקודם אביו רבי שמואל שניאורסון
הבא בנו רבי יוסף יצחק שניאורסון
סיום כהונה בעת פטירתו
רבותיו אביו רבי שמואל שניאורסון, רבי שמואל בצלאל שפטל (הרשב"ץ).
חיבוריו ראו בהמשך
אב רבי שמואל שניאורסון
בת זוג מרת שטערנא שרה שניאורסון
ילדים רבי יוסף יצחק שניאורסון
מכתב שכתב הרש"ב בעת ששהה בווינה ובו הוא מתאר את תוצאות התייעצותו עם פרויד

רבי שלום דובער שניאורסון (כ' בחשוון ה'תרכ"א, 5 בנובמבר 1860 - ב' בניסן ה'תר"פ, 21 במרץ 1920), המכונה "האדמו"ר הרש"ב", היה האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד־ליובאוויטש (בדורו התקיימו ענפים נוספים של החסידות מלבד ליובאוויטש), שעמד בראשה משנת ה'תרמ"ג (1882) ועד לפטירתו בשנת ה'תר"פ (1920). מייסד ישיבות תומכי תמימים ותורת אמת.

קורות חייו[edit | edit source]

נולד בעיירה לובביץ' שברוסיה לרבי שמואל שניאורסון, בנו של רבי מנחם מנדל שניאורסון, המכונה "הצמח צדק", ולרבקה[1]. בכ"ו בכסלו נערכה ברית המילה שלו. נקרא שלום על שם רבי שלום שכנא אלטשולר, אבי סבו ה"צמח צדק", ודובער על שם האדמו"ר השני לבית חב"ד, רבי דובער שניאורי המכונה "האדמו"ר האמצעי".

מינקותו התחבב על סבו "הצמח צדק", שאף בחר את שמו ואת כינויו "הרש"ב". רוב לימודו וחינוכו היה אצל אביו המהר"ש, והצטיין במיוחד בשקידה גדולה וביראת שמים. בגיל 12 התחיל לכתוב "הנחות" (תמליל בלשון החסידים) ממאמרי אביו. בבחרותו רצו לגייסו לצבא רוסיה, ואביו שילם כופר כדי לפוטרו מכך.

בי"א באלול ה'תרל"ה (1875) נישא לשטערנא שרה, בת דודו רבי יוסף יצחק מאוורוץ' בן הצמח צדק וחתן רבי יעקב ישראל מצ'רקס. שטר התנאים נכתב בהיותו בן 4 וחצי. חתונתו התקיימה בעיר הכלה, ואביו לא השתתף בה אלא נשאר בלובביץ'. אחרי חתונתו החל לשקוד בלימוד ובמחשבת החסידות, בהדרכת ר' שמואל בצלאל שעפטיל (רשב"ץ). נודע בין החסידים כ"עובד", שפירושו במינוח החסידי אדם המתעסק רבות בעבודת ה' פנימית ובהכנעת יצרו.

פטירת אביו בגיל ארבעים ושמונה וחצי, בי"ג בתשרי ה'תרמ"ג (1882), השפיעה עליו קשות ובמשך כל שנת האבלות הסתגר בחדרו ואף חלה. על אף היותו הבן השני ולא הבכור, הוכר על ידי החסידים כנשיא חב"ד הבא, אך לא קיבל על עצמו מיד את נשיאות חסידות חב"ד, בין היתר מפני כבוד אחיו המבוגר, רבי שניאור זלמן אהרן (שכונה 'הרז"א'). אמנם כבר אמר "מאמרים" (דרשות בתורת החסידות), דבר המיוחד לאדמו"ר, אך לא נהג בשאר גינוני אדמו"רות. רק 11 שנה לאחר פטירת אביו, בראש השנה ה'תרנ"ד (1893) קיבל על עצמו באופן מוחלט את הנשיאות, בהמשך לעקירת אחיו מלובביץ' לעיר ויטבסק. אקט זה בא לידי ביטוי בישיבתו במקום אביו בבית הכנסת. מאז, החל להדריך את כלל חסידי חב"ד. בריאותו הייתה רופפת במשך כל חייו, והוא נהג לצאת למעיינות מרפא בחו"ל כמו קארלסבד ומנטון. גם בהיותו במקומות אלו נהג לומר או לכתוב חסידות.

מלבד התעסקותו בהפצת התורה העיונית־חב"דית בקרב החסידים הלמדנים, עודד והדריך את פשוטי העם מקרב החסידים. כשנבחר לגבאי ה"חברה קדישא" בעירו בשנת ה'תרמ"ח (1888), אמר מאמר בשם "אין הקב"ה בא בטרוניא", העוסק במעלת אנשים פשוטים. בביקורו במוסקבה בשנת ה'תרנ"ז (1897) אמר דבר תורה בשם "וידעת את ה'" הדן בעניין השגחה פרטית והקשר שבין הבורא לנברא. כמו כן בשנת ה'תרנ"ט (1898) אמר מאמר בשם "החלצו" העוסק בעניין אהבת ישראל. מאמרים אלו שהיו פשוטים וקלים להבנה עוררו גם את פשוטי החסידים לעבודת ה'.

בחורף ה'תרס"ג (1903) נסע הרש"ב לווינה עם בנו הריי"צ ונפגש עם זיגמונד פרויד. בכתבי חב"ד מובאים שני תיאורים לשיחות בין הרש"ב לבין פרויד. בתיאור הראשון מתעניין פרויד בסדר יומו ובעיסוקו של הרבי, וכששמע שהוא עוסק בחסידות שאל אותו על מהותה. בשיחה שהתפתחה ביניהם הסביר הרבי כיצד ליצור קשר בין המוח ללב כך שהמוח יוכל להעשיר את הלב מבחינה רוחנית. לאחר מכן מתואר כיצד הרש"ב סבל באותה שנה ממצב רוח ירוד, מאחר שעל פי הרגשתו, לא הגיע למעמד רוחני שהיה בו כדי להשביע את רצונו. פרויד המליץ לרש"ב שסביבתו ומקורביו יעסקו בתורתו ובכתביו, וידאגו שהדבר ייוודע לו, ובכך "יעוררו רגש הרוממות בנפשו"[2].

הסיבה לנסיעה לווינה ולביקוריו אצל פרויד הייתה אובדן תחושה בידו השמאלית. הרש"ב תיאר במכתביו[3] את מצבו הבריאותי ואת ביקוריו אצל הרופאים והטיפולים שנעשו לו. מהמכתבים עולה כי פרויד נתן לו טיפול בחשמל, שהועיל להחזרת התחושה בידו. הוא המשיך בטיפולים האלה גם בשובו לביתו, אך הציוד שהיה ברוסיה התברר כלא יעיל.

רש"ב קרא לחג הגאולה שבי"ט בכסלו "ראש השנה לחסידות"[4].

בשנת ה'תרנ"ז (1897) כאשר הודיעו לו הרופאים כי סיכויי החלמתו נמוכים החליט לעלות לארץ ישראל אך לבסוף חזר בו. בשנת ה'תרע"ו (1915) בשל מלחמת העולם הראשונה והתקרבות הגרמנים, עזב את לובביץ' ועבר לרוסטוב על הדון. יעקב מַרק, שהכירו באופן אישי, הסביר שלא היה זה ניסיון להתרחק מקרבת החזית, אלא מסיבות אידאולוגיות־דתיות - עקב שנאתו העזה להשכלה המערבית ונציגיה הגרמנים[5].

בשנת ה'תר"פ (1920), זמן קצר לפני מותו, משהתקרבו הבולשביקים לרוסטוב, שקל לעבור לטורקיה, אך לבסוף נשאר בה. תמונתו היחידה היא מהדרכון שהוציא לשם מעבר למדינה זו. בב' בניסן ה'תר"פ (1920) נפטר, כשהוא ממנה בצוואתו את בנו היחיד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, לממשיך דרכו.

הוא נהג לכתוב את מאמריו לפני אמירתם, אך מלבד מספר קונטרסים לא הדפיס אף ספר בחייו. בנו הריי"צ החל בהדפסת כתביו, ורובם נדפסו לאחר פטירתו. חלק מהמאמרים אבדו. ידוע על 1173 מאמרים שחיבר[דרוש מקור] ונדפסו ב-29 כרכים. חיבר גם תשובות בהלכה שיצאו לאור.

זמן קצר לפני פטירתו אמר לבנו רבי יוסף יצחק: "אני עולה השמימה, ואת הכתבים אני משאיר לכם"[6], ביטוי זה מסמל את יחסם הנפשי העמוק של אדמו"רי חב"ד לכתביהם.

נקבר בבית העלמין הישן ברוסטוב. בעקבות החלטת הממשלה הסובייטית בשנת ה'תרצ"ט (1939) לסלול כבישים במקום, הועברה גופתו לבית העלמין החדש בעיר, בידי חסידים שעשו זאת בהדרכתו של קרובו רבי לוי יצחק שניאורסון.

ישיבת "תומכי תמימים"[edit | edit source]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישיבת תומכי תמימים

השנים הראשונות לנשיאותו הוקדשו לא רק לביסוס מעמדו מבית, אלא גם למתן מענה לאתגרים מבחוץ. כדי להתמודד עם אתגר תנועת ההשכלה והציונות שבאותו הזמן התפשטו באירופה והורידו מלימוד תורה וקיום מצוות תלמידי ישיבה רבים, ובכלל זה גם חסידיו, וכן עם אתגר הישיבה הליטאית (כגון ישיבת וולוז'ין)[7], הבין רש"ב שעליו לעצב מרכז חסידי בדמותה של הישיבה הליטאית, המלוכדת סביב קבוצה נבחרת של צעירים רווקים מוכשרים, שתהפוך למוקד רוחני־דתי לחסידיו.

בט"ו באלול ה'תרנ"ז (1897), בסעודת השבע ברכות של בנו יוסף יצחק, ייסד את ישיבת תומכי תמימים[8] כמוסד שבו עוסקים בלימוד תורת חסידות חב"ד כחלק מסדרי הלימוד הקבועים, לצד לימודי תלמוד והלכה.

הרש"ב תיאר את תלמידי הישיבה כ"חיילי בית דוד", משל היו חיילים היוצאים לקרב להביא את המשיח, שהוא צאצא של דוד המלך. הוא דרש מהם להתמסר ללימוד התורה ולעבודת ה' עד כדי מסירות נפש. הוא כינה אותם "תמימים", כלומר שלמים, לעומת תלמידי הישיבות הליטאיות שבהן אין לומדים חסידות[דרוש מקור].

העברת מוקד ה"ֿחצר" מזקני החסידים לתלמידי הישיבה השפיעה על עתיד חב"ד[8].ישנם הסבורים כי מערך זה איפשר לחסידות חב"ד־ליובאוויטש להתבלט יותר משאר הזרמים של חב"ד בעבר[9].

את שיטת הלימוד בישיבה התווה ב"קונטרס עץ החיים" (ה'תרס"ד (1904)), שבו הוא שולל את שיטת הפלפול קודם שהתלמיד הגיע לבהירות שלמה בסוגיה. הוא מורה גם שעל כל תלמיד להקדיש לפחות ארבע שעות ביום ללימוד תורת החסידות, ומסביר את החשיבות בלימוד זה.

משנתבססה הישיבה, היא הפכה לציר המרכזי לא רק של חיי ה"חצר" אלא של כלל החסידים. מאמרי הרבי נאמרו בפני התלמידים בלילות שישי, במשך השבת חזרו התלמידים על המאמרים בסיוע ה"חוזרים" שתפקידם היה לזכור בדיוק רב את מילות הרבי, לאחר מכן חזרו על הדברים לפני הרבי, תוקנו במדת הצורך, ובמוצאי השבת הועלו עלי כתב, הודפסו במכונת העתקה, והופצו בקרב החסידים. כך גם החסידים החיים במרחקים יכלו לעיין בדברי הרבי, זמן לא רב לאחרי אמירת המאמר. באופן זה מאמרי הרבי גיבשו את החסידים סביב הישיבה והרבי[10]. ה"תמימים" נדרשו להתפרס בתפוצות החסידים ולספק את נפשם הצמאה באמצעות חזרה על מאמרי חסידות, סיפורים, והתוועדויות.

בשנת ה'תרע"ב (1912) שלח לחברון שבעה תלמידים מצטיינים ומשפיע, כדי להקים שם סניף של הישיבה בשם "ישיבת תורת אמת". לשם כך הוא קנה את בית רומנו, ושלח לשם מימון תדיר. כעבור חודשים אחדים חזרו שניים מהבחורים לרוסיה, ועם פרוץ מלחמת העולם ה־1 גם שאר בני הקבוצה חזרו אליה (הם היו נתיני רוסיה, ועזבו את הארץ שהייתה בשליטת הטורקים). בשנת ה'תרפ"ב (1922) הוקמה הישיבה מחדש בירושלים, שם היא פועלת עד היום.

פעילות ציבורית[edit | edit source]

השפעתו לא הצטמצמה בין כתלי בית המדרש, אלא פעל למען כלל יהדות רוסיה, שסבלה מרדיפות, פוגרומים וחוקי מאי, ועשה זאת תוך ניהול מערכת קשרים עניפה עם רבני הדור, חסידים ומתנגדים כאחד. בימיו ההתנגדות לחסידות דעכה וכמעט לא הורגשה.

כאשר גורשו יהודי מוסקבה בשנת ה'תרנ"ב (1892), פעל לסייע להם כלכלית להתבסס במקומות חדשים.

החל משנות ה־20 וה־30 של המאה ה־19, ממשלת רוסיה מינתה רבנים מטעם הרשויות, שהיו ממונים על ניהול פינקסי רישום הנישואים, הלידות ומקרי המוות בקהילות היהודיות. לרוב, "רבנים מטעם" אלו לא היו ראויים לרבנות, ויש שאף לא היו שומרי תורה ומצוות. הם שימשו לצרכים פורמלים בעוד למעשה רבנים מסורתיים המשיכו בתפקידם הדתי. בשנת ה'תר"ח (1848) יסדה הממשלה "ועידה רבנית" - מוסד רשמי לצורכי בירור השאלות הדתיות של יהודי רוסיה - שהתכנסה כל כמה שנים. האספה החמישית של הועידה התקיימה בחורף ה'תרנ"ד (1894) ובה התקבלה הצעה שגם הרב הדתי יתחייב בתעודת השכלה ואז יוכל גם הוא לנהל את פנקסי הרישום ושוב לא יזדקקו לרבנות כפולה. הדבר נודע לרבי כעבור מספר שנים, ובמשך השנים ה'תרנ"ז-ה'תר"ס (1897-1900) עמל רבות לבטל החלטה זו. הוא דרש לבטל את הרבנות הכפולה ולמנות פקיד שיהיה אחראי על הרישום הפורמלי, אך הדבר לא עלה בידו. החוק עצמו לא השתנה בנושא זה עד לנפילת משטר הצאר והתחלת השלטון הקומוניסטי[11].

החל משנת ה'תרנ"ג (1893), חוגי ההשכלה ניסו להשפיע על ממשלת רוסיה שתחייב את המלמדים בחדרים בתעודת השכלה, ושבחדרים ילמדו גם לימודי חול, לכל הפחות רוסית. הרבי פעל נגד הצעה זו[12].

בשנת ה'תר"ס (1900), חברת מפיצי השכלה, אגודת יהודים משכילים שייסדה בתי ספר רבים ברחבי רוסיה במטרה להפיץ את ההשכלה בקרב היהודים, פתחה בית ספר בלובביץ'. הדבר החריד את הרבי שחשש מפני השפעת ההשכלה, והוא כינס אליו את ה"תמימים" וכרת עימם ברית להתנגד לאגודה באופן נחרץ. במהלך השיחה הוא התבטא אודות חברי האגודה בחריפות, באומרו "הריני שונא אותם כולם, "תכלית שנאה שנאתים", וליבי דווה עליהם" וכינה אותם "אויבי ה'", "מחרפי ה' ומחרפי עקבות משיחך"[13].

בשנה זו עלה מספר בתי הספר של החברה לכ־150 בערך. עקב קשיים כלכליים היא פנתה לעזרת יק"א, וזו אישרה להעביר לידיה מיליון פרנק, סכום נכבד באותם ימים. הדבר נודע לרבי והוא פתח במערכה מקיפה לביטול התקציב. הוא סבר שתקצוב האגודה יוביל לפריחה במערכת החינוך החילונית, ומסורת ישראל תפגע. במכתב ארוך ניסה לשכנע את יק"א שעיקר מטרתה צריכה להיות שיפור מצבם הכלכלי של יהודי רוסיה, ללא התערבות במצבם הרוחני, ואף גייס לשם כך את עזרתם של גדולי הרבנים במכתב פניה נוסף ליק"א. שליחו דאג להחתים את הרבנים דוד מקרלין, אליהו חיים מייזל מלודז', חיים מבריסק וחיים עוזר מווילנא. הפעולות הרבות שנעשו בשיתוף פעולה עימם נשאו פרי, ולבסוף רוב התקציב לא הועבר לידי המשכילים[14].

בשנת ה'תרס"ב (1902) ביקש בתמיכת רבנים אלו מיק"א לסייע בהקמת בית חרושת לאריגה ולטוויה בידי יהודים בעיר דוברובנה, בעזרת האחים פוליאקוב, והארגון נענה לבקשתו. על פי מקורות חב"ד הועסקו במפעל כאלפיים יהודים[15].

עקב פנייתם של רבנים חרדים חשובים, הוא שקל לתמוך בארגון "מחזיקי הדת" שנוסד על ידי האדמו"ר מבלז, יהושע רוקח, ואף כתב בשנת ה'תרס"ב (1902) מכתב תמיכה ארוך ומפורט, אך הוא חזר בו ומכתב זה לא נשלח[16]. במכתב אחר מאותה שנה הוא מסביר שהחליט להתנגד לארגון כי סבר שהארגון יזיק לדת יותר ממה שיועיל לה[17].

היה שותף לשלביה הראשונים של התארגנות אגודת ישראל, אך בשנת תרס"ט פרש ממנה עקב החלטתה לקבל לשורותיה גורמים מתונים, והחלטתה לתמוך במפעלי בנייה בארץ ישראל[18]. הרש"ב הביע חשש שהאגודה תהפוך עם הזמן לציונית[19].

בזמן שהממשלה כינסה את "אספת הרבנים" בסנקט פטרבורג בשנת ה'תר"ע (1910), היה מראשי האסיפה. בעת האסיפה נקט יחד עם הרב חיים מבריסק בגישה תקיפה, והתנגד לכל שינוי במסורת ישראל. במהלך הדיונים נשא נאום נלהב בו שיכנע את הרבנים המתונים לתמוך בעמדתו. באסיפה הועלו שאלות בדבר ההשכלה וידיעת השפה הרוסית הנדרשת לרבנים על מנת לנהל את רישום הלידות והפטירות כפי הנהוג בימים ההם. הרש"ב נקט בעמדה הקיצונית ביותר לפיה לא תדרש לרב אף השכלה מלבד ידיעת התורה ואת הרישום ינהל פקיד מיוחד, דעתו שהייתה המיעוט בנושא נדחתה והוחלט שלרב תדרש ידיעה מינימלית של קריאה וכתיבה ברוסית.

במשפט בייליס המפורסם (ה'תרע"א, 1911), נטל חלק פעיל, במיוחד בוועד הפרקליטים. הוא יעץ לרב מזא"ה, שהיה אחראי על החלק ההלכתי בהגנה, בתחומי ההלכה והחסידות, ומינה את חסידו וקרובו ר' לוי יצחק שניאורסון, שהיה בקי בקבלה, להתעסק בתחום זה. בנוסף, ביקש מעורך הדין אוסקר גרוזנברג לסיים את נאום ההגנה ב"שמע ישראל". הוא מילא את בקשתו, כשבסוף נאומו קרא לבייליס שגם אם ביהמ"ש יפסוק לחובתו יצעד כיהודי גאה, בקריאת "שמע ישראל".

בזמן מלחמת רוסיה־יפן (1904-1905) דאג לשלוח לחיילים היהודים בחזית אוכל כשר, ובעיקר מצות לפסח. בעת מלחמת העולם ה־1, יסד בפטרוגרד ועד שעמל לספק את צורכי הדת של פליטי המלחמה מפולין וליטא, בעיקר באמצעות בניית מקוואות וייסוד חדרים, ופעל בהצלחה לשחרר את הרבנים והשוחטים מחובת שירות צבאי. בהמשך לזה הקים בשנת ה'תרע"ח (1918) דפוס "עזרא", בו הדפיסו ספרי קודש, ביניהם סידור תהילת השם בנוסח אשכנז ובנוסח האר"י.

יחסו לציונות[edit | edit source]

רש"ב היה אחד המנהיגים הבולטים, הרהוטים והמיליטנטיים שהעמידה היהדות האורתודוקסית כנגד הציונות[20]. הוא ראה בציונות ובציונים אויבים מרים המאיימים על עצם קיומו של העם היהודי במובנו המסורתי, והכריז עליהם מלחמה. בתנועה הציונית הוא ראה סכנה גדולה בהרבה מההשכלה וההתבוללות, משום שהנלכדים ברשת ההשכלה אינם מדמים בעצמם שהם יהודים כשרים, ולכן יש להם סיכוי לשוב בתשובה, ואילו הציונים שואפים לחולל שינוי ערכי בדת עצמה ובכך הם מחשיבים עצמם ליהודים כשרים יותר משומרי המצוות, ואין סיכוי שיחזרו אליה[21].

התנגדותו החריפה לציונות נבעה משלוש סיבות. מבחינה תאולוגית הוא סבר כי הציונות נוגדת באופן חד לעיקרון שפעילות ארצית למען בוא המשיח - תרחיקו. לתפיסתו, הגאולה צריכה להיות בידי שמיים ולא באמצעות מעשים ארציים. הוא היה הראשון שהשתמש במדרש שלוש השבועות כטיעון נגד הציונות, "ומכאן ואילך החל טיעון זה להיות רווח כארגומנט אנטי־ציוני מובהק בקרב החרדים במזרח אירופה"[22]. זאת בניגוד לתפיסת אביו שהתבטא שאילו היו אנשי ביל"ו עולים לארץ ישראל "באור השם", "הייתי גם כן נוסע ומביא מאה אלף חסידים לארץ ישראל"[23]. שנית, הוא טען כי מטעמים פרגמטים הציונות המדינית איננה ישימה: אומות העולם לא יאפשרו כינון מדינה יהודית, והיהודים במהותם אינם מסוגלים לבנות מדינה ("גם אנחנו מצד תכונותינו אין אנו מסוגלים לזה"). שלוש, הוא חשש כי מטרת הציונות היא להחליף את המסורת היהודית כיסוד והעיקר של עם ישראל ב"לאומיות"[24].

הוא אמנם המשיך במסורת אבותיו ותמך ביישוב החב"די בחברון ובחסידי חב"ד האחרים שהתגוררו בארץ, אולם בה בעת התנגד באופן חריף לתמיכה כספית באלה שהתיישבו בארץ במסגרת ה"ישוב החדש".

הוא התיר את יישוב הארץ רק ליחידי סגולה הרוצים ומסוגלים להקדיש עצמם ללמוד תורה ותפילה[25], וקבע כי לאור החילון הפושה בארץ מוטב לא לקיים את מצוות יישוב הארץ מאשר להחשף לסכנות החילון, ואף התיר ליושבים בה וחוששים מפני החילון לעזוב אותה[26]. זאת בניגוד לעמדתו של רבי שלמה זלמן שניאורסון מחב"ד-קאפוסט שתמך ביוזמת חובבי ציון[27].

התנועה הציונית גרסה כי תקומה ארצית ומדינית תושג באמצעות פעילות פוליטית והתיישבותית, והיא ניסתה לשוות לפעילות זו תחושת מיידיות ודחיפות. כקונטרה לגישה זו, רש"ב הציע מודל דומה: לתפיסתו, התקומה הרוחנית תושג באמצעות פעילות במישור רוחני־נפשי, ואף הוא ניסה לשוות לפעילות זו תחושת מיידיות ודחיפות[28]. מכאן הכרזתו, לראשונה בתולדות חב"ד, שדורו הוא "דור המשיח בלתי שום ספק"[29]. משנתו מסמנת איפוא תפנית אידאולוגית ביחס למשיח: בעוד שאדמו"רי חב"ד שקדמו לו התמקדו בעיקר בפן הרוחני־נפשי של הגאולה ולא החשיבוה אימננטית, הרש"ב פיתח את רעיון המשיחיות האקטיבית שתתממש עוד בדורו[30]. אדמו"רי חב"ד שהגיעו אחריו העמיקו והרחיבו תפיסה זו.

אין בידנו עדויות מכתביו על יחסו לציונות הטרום-הרצליאנית, הואיל ורוב האיגרות אותם כתב בין השנים תרנ"ב־תרנ"ט (1892–1899) אבדו, ובאלה הקיימות אין התייחסות לשאלת הציונות. אולם בנו העיד שאביו "לא הקשיב" בשנים אלו "לקול תרועת מצדדי חיבת ירושלים"[31].

משנתו[edit | edit source]

תצוגת ספריו בחנות המרכזית של הוצאת קה"ת בשכונת קראון הייטס

מאמרי החסידות של רבי שלום דובער מצטיינים בהסברה רחבה של המושגים הנדונים בספרי החסידות, ובהצגתם בצורה הגיונית ומובנת תוך ריבוי דוגמאות ומשלים להמחשת הדברים. בכך הוא מגדיל את הפער שבין "חסידות" ל"קבלה", בה מובאים מושגים ללא הסברה. הוא אף התבטא שרצונו שתלמידי ישיבתו יוכלו ללמוד חסידות באותה הבנה והעמקה בה לומדים סוגיות תלמודיות. בשל מעלות אלו, יש למאמריו חשיבות מרובה בהבנת החסידות, ובישיבות חב"ד הם מהווים את היסוד והשער ללימוד חסידות בצורה מעמיקה. בשל סגנונו הברור והמסודר הוא כונה "הרמב"ם של תורת החסידות".

בדרך כלל, כשבא לבאר עניין מוקשה בחסידות אמר סדרה של מאמרים המכונה בשם "המשך". פעמים כתב עניין כמקשה אחת ורק אחר כך, כשאמרו ברבים, חלקו למאמרים נפרדים. זמני תחילת ההמשכים היו בדרך כלל ראש השנה או שבועות (לעומת אביו, הרבי מהר"ש, שהתחיל את מסורת ה"המשכים", שאצלו היה הזמן בעיקר בפסח). החסידים נוהגים לקרוא להמשכים על פי שנת אמירתם (כגון "המשך רנ"ט" להמשך שנאמר בשנת ה'תרנ"ט (1898-1899)). שני "המשכים" ארוכים במיוחד: "יום טוב של ראש השנה", שהתחיל בראש השנה של שנת ה'תרס"ו (1905) ונגמר בסוף השנה הבאה, ו"בשעה שהקדימו", שהתחיל בשבועות של שנת ה'תרע"ב (1912) ונמשך על פני ארבע שנים. המשך זה לא נאמר כולו, חלקו נכתב בלבד. המשך "בשעה שהקדימו" הובא לדפוס רק בשנת תשל"ז (1973) על ידי הרבי מנחם מנדל שניאורסון; הוא ביקש מחסידיו שישתתפו בהדפסה בתרומה של דולר מכל אחד, והסביר שכך תוסר ממנו אחריות ההדפסה[32].

לצד מאמריו במשנת החסידות, הוא גם אמר מאמרים המדריכים את האדם כיצד לעבוד את ה'. מתוכם מאמר "החלצו" הנזכר ו"נר חנוכה" של שנת ה'תרמ"ג. הוא גם הוציא שני קונטרסים "קונטרס התפילה" (ה'תר"ס, 1900) ו"קונטרס העבודה" (ה'תרס"ט, 1908), הדנים בנושאים אלו.

לפי תפיסתו, העיסוק בהלכה ובתלמוד בלבד (המכונה בחב"ד "תורת הנגלה") איננו מספיק ויכול להביא את האדם לידי כפירה. לכן מוטל על האדם ללמוד גם את תורת החסידות (המכונה בחב"ד "תורת הנסתר" או "פנימיות התורה")[33].

במשנתו, ההבדל המהותי בין חסידות לקבלה הוא כי בעוד שהקבלה היא ביאור סדר ההשתלשלות (העולמות והספירות השונות) ותבניתו בצורה טכנית, תורת החסידות היא הבעת רעיונות עמוקים (כמו אחדות הבורא) בצורות שונות, כשהקבלה משמשת כעולם מושגים בו משתמשת החסידות להסברת רעיונותיה ובאמצעותו אומרת את דברה. תפיסה זו מתבטאת בפתגמו כי "העולם אומר כי חסידות היא ביאור על קבלה. אך באמת, קבלה היא ביאור על חסידות [34]". על האדם מוטל להביא את עצמו להכרה בתפיסת העולם הזו, הגורסת כי אין עוד מלבדו ואין משמעות אמיתית ל'יש' ולמציאות האדם אם אינם בשירותו של הבורא, באמצעות לימוד מעמיק בתורת החסידות והתבוננות בכך בשעת התפילה, תוך זהירות מדמיונות ומהטעיה עצמית[35].

אחת מתקנותיו הידועות היא תקנת הבור על גבי בור שמיועדת להתאים מקוואות כשרים לטבילה, לפי כל כללי הלכה, אף שהטבילה תהיה במים חמים ובמקום נעים לטבילה, כדי שהטבילה תיעשה ביישוב הדעת וכראוי.

אילן יוחסין של אדמו"רי חב"ד[edit | edit source]

מקרא:
  • שושלת האדמו"רים:      חב"ד ליובאוויטש[א]      חב"ד קאפוסט      חב"ד ליאדי      חב"ד ניעז'ין
  • עץ זה מתמקד באדמו"רי חב"ד בלבד[ב] לעץ הראשי של משפחת שניאורסון[37]
  • דורות האדמו"רים:      דור ראשון      דור שני      דור שלישי      דור רביעי      דור חמישי      דור שישי      דור שביעי
  • לצד כל אדמו"ר נרשמו בסוגריים השנים שבהן שימש כאדמו"ר
  • לצד כל אדמו"ר חב"די נרשם 'אדמו"ר' ושם התואר באם יש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי שניאור זלמן מלאדי
(תקל"ג-תקע"ג)
אדמו"ר הזקן
בעל התניא

Schneur Zalman of Liadi.jpg
מייסד חסידות חב"ד
 
הרבנית
סטערנא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית
שיינא
 
רבי דובער שניאורי
(תקע"ג-תקפ"ח)
אדמו"ר האמצעי
 
 
 
הרבנית
דבורה לאה אלטשולר[38]
 
רבי
שלום שכנא
אלטשולר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית דבורה לאה (אשת יעקב ישראל טברסקי)[39]
 
 
 
 
 
הרבנית
חיה שרה
אלכסנדר[40]
 
הרבנית
חיה מושקא שניאורסון
 
רבי מנחם מנדל שניאורסון
(תקפ"ח-תרכ"ו)
אדמו"ר הצמח צדק
Tzemachtzedek2.jpg
[א]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית
חנה שניאורסון
 
רבי
יוסף יצחק שניאורסון מאוורוטש
[43]
 
הרבנית
רבקה
שניאורסון
אשתו השניה
 
רבי שמואל שניאורסון
(תרכ"ו-תרמ"ג)
אדמו"ר המהר"ש
[א]
 
 
רבי ישראל נח שניאורסון[44]
(תרכ"ח-תרמ"ג)
אדמו"ר
 
רבי
ברוך שלום שניאורסון[45]
 
 
רבי חיים שניאור זלמן שניאורסון
(תרכ"ז-תר"מ)
אדמו"ר
[46]
 
 
 
רבי יעקב שניאורסון[47]
 
רבי יהודה לייב שניאורסון
(תרכ"ו-תרכ"ז)
אדמו"ר המהרי"ל
[48]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית
אסתר ליבא
 
 
 
 
רבי לוי יצחק שניאורסון
 
 
הרבנית סטערנה
אשתו הראשונה[49]
 
 
הרבנית ראדא[50]
 
 
רבי שניאור
בעלה הראשון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית שטערנא שרה שניאורסון
 
רבי שלום דובער שניאורסון
Image-RebbeRashab.jpg
(תרמ"ג-תר"פ)
אדמו"ר הרש"ב
 
 
רבי
אברהם שניאורסון
 
 
 
רבי
ברוך שניאור שניאורסון
 
רבי
יצחק דובער שניאורסון
(תר"מ-תר"ע)
אדמו"ר המהרי"ד
 
רבי לוי
יצחק גוטרמן
בעלה השני (תרמ"ב-תרס"ה)
אדמו"ר מסיראטשין
 
 
רבי
שלמה זלמן שניאורסון
(תרכ"ז-תר"ס)
אדמו"ר
המגן אבות
 
רבי
שלום דובער שניאורסון[51]
(תרמ"ג-תרס"ט)
אדמו"ר מרציצה
 
 
רבי שמריה נח שניאורסון
(תר"ס-תרפ"ג)
אדמו"ר מבברויסק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי יוסף יצחק שניאורסון
Frierdiger Rebbe.tif
(תר"פ-תש"י)
אדמו"ר הריי"צ
 
הרבנית
נחמה דינה שניאורסון
 
הרבנית
חנה
שניאורסון
 
רבי לוי יצחק שניאורסון
Shneorson.jpg
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרבנית
חיה מושקא שניאורסון
 
רבי מנחם מנדל שניאורסון
Rabbi Menachem Mendel Schneerson2 crop.jpg
(תש"י-תשנ"ד)
אדמו"ר הרבי מלוּבָּבִיץ'
 
 
 
 
 
 
 
מקורות לעץ בהערה[52]
 
 

ביאורים:

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 בדור הרביעי חל פיצול בחסידות, ארבעה מבניו של ה"צמח צדק" התמנו לאדמו"רי חב"ד[41]. אחד מארבעתם רבי שמואל שניאורסון, צעיר בניו של ה"צמח צדק", היה הממשיך הרשמי של החסידות "חב"ד ליובאוויטש", וישב על כיסא אביו בליובאוויטש, וזאת על פי צוואת האב[42], רבי שמואל נשאר בלובביץ' בעוד שלושת אחיו עברו למקומות אחרים והקימו חצרות משל עצמם בערים שונות, שחלקן התקיימו דור נוסף. לחצרות אלה לא היה המשך, הן דעכו עם השנים ורוב חסידיהן עברו לחב"ד-ליובאוויטש
  2. ^ כאשר אדמו"רי חב"ד, הם נכדים של בעל התניא בדרכים נוספות - הוכנסו בעץ הדרכים הנוספות בהם הם מיוחסים אליו[36]



חיבוריו[edit | edit source]

  • ספר המאמרים - 29 כרכים הכוללים את מאמריו על פי סדר השנים
  • אגרות קודש - שישה כרכים
  • ספר השיחות תורת שלום - לקט משיחותיו בהתוועדויות, 3 כרכים
  • שאלות ותשובות תורת שלום
  • קונטרס ומעיין מבית ה' - קונטרס העוסק בתחבולות היצר
  • קונטרס חנוך לנער - צוואתו לבנו
  • תורת שלום - שיחותיו בהתוועדויות, בתרגום ללשון הקודש
  • שאלות ותשובות תורת שלום

חיבורים לתלמידי תומכי תמימים[edit | edit source]

  • קונטרס התפלה - התפילה על פי שיטת חב"ד
  • קונטרס העבודה - דרך עבודת השם
  • קונטרס עץ החיים - נחיצות לימוד החסידות והדרכה לתלמידי הישיבה

לקריאה נוספת[edit | edit source]

  • אברהם חנוך גליצנשטיין, ספר התולדות, כרך אחד עשר, רבי שלום דובער אדמו"ר מהורש"ב, (מתוך דבריהם וכתביהם של אדמו"רי חב"ד מליובאוויטש), הוצאת קה"ת, כפר חב"ד.
    • פרק שביעי של תולדות רבותינו נשיאינו לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, הוצאת ספרים קה"ת, כפר חב"ד (קיצור וליקוט מתוך ספר התולדות).
  • הרב משה דובער ריבקין, אשכבתא דרבי, תיאור ימיו האחרונים ומנהגיו (בתוספת ביאורים הלכתיים מאת המחבר)
  • רפאל נחמן כַּהַן, שמועות וסיפורים (ג' כרכים), (כפר חב"ד)
  • רפאל נחמן כַּהַן, ליובאוויטש וחייליה, (כפר חב"ד)
  • The Messiah of Brooklyn: Understanding Lubavitch Hasidim Past and Present', M. Avrum Ehrlich.

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ מסופר כי היא התברכה בחלומה על לידתו מפי אמה וסבה (אברהם חנוך גלינשטיין, ספר התולדות - אדמו"ר מוהרש"ב, ניו יורק, תשמ"ז, עמ' 4-3).
  2. ^ "רשימות", חוברת צב ע' 3.
  3. ^ פורסמו על ידי הרב שלום דובער לוין, מנהל ספריית חב"ד בניו יורק.
  4. ^ מכתב אדמו"ר הרש"ב. מופיע בפתיחה ל"לוח היום יום"
  5. ^ עלון כפר חב"ד, גיליון 91, יג בניסן ה'תשמ"ג עמ' 6-8.
  6. ^ הרב משה דובער ריבקין, אשכבתא דרבי עמוד 96
  7. ^ מכתבו (ללא תאריך) של הרש"ב לחסידים אודות הקמת ישיבת "תומכי תמימים", קובץ התמים, א, תמוז תרצ"ה, עמ' פו-פח
  8. ^ 8.0 8.1 פרידמן, משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד־לובביץ', "משיח ומשיחיות בחסידות חב"ד־לובביץ", דוד א. יואל ואחרים, (עורכים), מלחמת גוג ומגוג - משיחיות ואפוקליפסה ביהדות - בעבר ובימינו, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, תל אביב 2001, עמ' 174–229.
  9. ^ The Messiah of Brooklyn: Understanding Lubavitch Hasidim Past and Present, M. Avrum Ehrlich.
  10. ^ ר' מכתב הריי"צ, יב תמוז תש"ג, קונטרס ומעין עמ' 4–6, 24-25.
  11. ^ פרקים בתולדות חב"ד, ש.ד. לוין, עמ' צד ואילך.
  12. ^ פרקים בתולדות חב"ד, עמ' צו ואילך.
  13. ^ התוועדות שמחת תורה ה'תרס"א, מובא בשיחת הריי"צ ערב ראש חודש תמוז תש"ב.
  14. ^ מכתביו בנושא מובאים ב'פרקים בתולדות חב"ד', עמ' פה ואילך.
  15. ^ היום יום, "שלשלת היחס", ר' שלום דובער שניאורסון, עמ' 8; רשימת האדמו"ר הריי"ץ – ספר המאמרים תש"י עמ' 197 ואילך. אגרות קודש אדמו"ר הרש"ב ח"א עמ' רלז, אגרת קב
  16. ^ יצחק אלפסי, החסידות ושיבת ציון, עמ'
  17. ^ רש"ב, אגרות קודש א, איגרת קיז**
  18. ^ ראו: צבי וינמן, 'מקטוביץ' ועד ה' אייר', ירושלים תשנ"ו, פרק ו'
  19. ^ רש"ב, אגרות קודש ב, אגרת שסו, עמודים תרס"ו - תרע"ד.
  20. ^ אהוד לוז, מקבילים נפגשים (ספרית "עם עובד", 1985) עמ' 269; רביצקי, הקץ המגולה עמ' 29, 250; שלום רצבי "אנטי־ציונות ומתח משיחי בהגותו של שלום בער", הציונות (מאסף כ', 1996) עמ' 77–80. יוסף שלמון "ציונות ואנטי ציונות ביהדות המסורתית במזרח אירופה" בתוך ציונות ודת, עורכים: שמואל אלומוג, יהודה ריינהרץ ואנטיה שפירא (מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשנ"ד) עמ' 43. שלמון טוען שרש"ב "היה הקיצוני מכולם" בהתנגדותו לציונות.
  21. ^ רש"ב, אגרות קודש א, אגרת קכב.
  22. ^ לוז, עמ' 286. שלמון, עמ' 43, רביצקי, עמ', 33.
  23. ^ שלמון עמ' 33; ראו גם לוז, עמ' 279-280.
  24. ^ רש"ב, אגרות קודש א, עמ' רו.
  25. ^ רש"ב, אגרות קודש ב, עמ' תתקיג.
  26. ^ אגרת בדבר המוסד הקדוש קופת הרמבה"ן, ה'תרס"ז (1907). הובא ב"ציונות ודת", שם.
  27. ^ ע"פ עדות מנחם אוסישקין, אם כי חסידי קאפוסט לא האמינו לידיעה זו והרבי לא טרח לאשרה או להכחישה. אלפסי, עמ' 22.
  28. ^ רביצקי, הקץ המגולה עמ' 264.
  29. ^ ספר השיחות תורת שלום עמ' 74.
  30. ^ רביצקי, The Contemporary Lubavitch Hasidic Movement, נדפס ב־Accounting for fundamentalisms, Martin E. Marty & R. Scott Appleby, Ed. עמ' 313 ואילך.
  31. ^ רש"ב אגרות קודש א, מבוא עמ' 22.
  32. ^ דברי הרבי מנחם מנדל שניאורסון בי"ט כסלו תשל"ז על הדפסת "המשך תרע"ב"קובץ וידאו.
  33. ^ רש"ב, "קונטרס עץ החיים" יא-יג.
  34. ^ תורת שלום, עמ' 172, בתרגום מיידיש
  35. ^ ראה ב'קונטרס התפילה'.
  36. ^ מלבד נשי רבי ישראל נח כמפורט בהערה אצלו
  37. ^ טיוטה של העץ המרכזי של משפחת שניאורסון | לעצים נוספים של משפחת שניאורסון: ענף חיים אברהם | ענף משה | ענף סלונים: חלק א, חלק ב, חלק ג | ענף טברסקי | ענף מהרי"ל | ענף חיים שנ"ז | ענף יואלי | ענף זלמנסון
  38. ^ פריט Q29348543 בוויקינתונים
  39. ^ לשאר צאציהם ראו עץ משפחת טברסקי, ענף צ'רקס-שניאורסון
  40. ^ רשימת שלשלת היחס מורחב עמוד כא ובקיצור תולדות חב"ד עמודים 110-111
  41. ^ הבן הגדול, רבי ברוך שלום, בחר שלא לקבל על עצמו אדמו"רות, הבן רבי יוסף יצחק נהיה אדמו"ר מצ'רנוביל עוד בחיי אביו, והבן רבי יעקב נפטר בחיי אביו
  42. ^ הצוואה פורסמה בספר: איליה לוריא, עדה ומדינה: חסידות חב"ד באימפריה הרוסית, תקפ"ח-תרמ"ג, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ו, ISBN 9654932636, ובעקבות פסיקת בית דין שמונה לדון בנושא שפסקו שרבי שמואל ימשיך את השושלת - היכל הבעש"ט, חלק ט"ז, "גבור כארי כ"ק אדמור רבי יהודה לייב שניאוסון מקאפוסט" עמודים ק"ע-קע"א ובהערות שם (באוצר החכמה). וראו בספר "ליובאוויטש - העיירה של חב"ד" פרק י"א, עמודים 197–216, תשע"ז, כפר חב"ד; חנוך גליצנשטיין, 'ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש', תשמ"ו, כפר חב"ד, הוצאת ספרים קה"ת, עמודים 35–38 {באוצר החכמה)
  43. ^ עוד בחיי אביו החל לכהן כאדמו"ר מצ'רנוביל. נהג בסגנון צ'רנוביל ולא בסנגון חב"ד בין השנים תרי"ט-תרל"ז, אך עם מאפיינים חב"דיים מסוימים (יצחק אלפסי 'המאירים לארץ' עמודים 283–284. וכן בלקו"ש ח"ב ע' 477 ובהערה 52). לשאר צאצאיהם ראו עץ משפחת טברסקי, ענף צ'רקס-שניאורסון
  44. ^ א] חצר ניעזין פעלה במשך 15 שנים, עד שנת תרמ"ג. ב] אצל נשי רבי ישראל נח לא הובאו שמות נשיו, אף שחלקן היו נכדי בעל התניא, היות שלפי המקורות המופיעים בסוף העץ (ולפי המקורות ב'לקריאה נוספת' בערך עליו), כפי הנראה נשא לכל הפחות 3 נשים שונות, שתיים מהם בנות דודות שלו - נינות בעל התניא. לא ברור במאה אחוז מאיזה אשה נולדו איזה ילדים ולא ידועים במדויק שמותם. לכן לא הוכנסו לעץ הנשים מכיוון שייתכן שהילדים: אסתר ליבא - מאשה אחת, ואברהם - מאשה שנייה.
    בכל אופן למען השלמות, כפי הנראה: שמות 2 הנשים בנות הדודות: חנה חיקע (או חנה חיישא) בת דודו מנחם נחום (בן אדמו"ר האמצעי). פריידא (ב"המבשר": שרה פריידא) בת דודתו ביילא (בת אדמו"ר האמצעי). כמו כן ידוע על אשה בשם נחמה דינה – [כי בנו ר' אברהם חותם "אברהם בן נחמה דינה" (צילום כתב היד בספר "קיצור תולדות חב"ד"' קמינצקי, תשס"ד, עמוד 153)] – ועל אשה שהייתה אחות של ר' עקיבא רטנר (אלפסי). לעומת זאת במפקד נכתב שאשתו מנישואיו השניים נקראה זלאטא. כרגע לא ידוע האם מדובר בנישואים נוספים, או שזו אחת מהנשים המפורטות לעיל והיה לה שם נוסף
  45. ^ בנו הגדול של הצמח צדק, נפטר בשנת תרכ"ט ('בית רבי' חלק ג' עמודים י"ב-י"ד). פריט Q83736620 בוויקינתונים. בנו רבי לוי יצחק נפטר בשנת תרל"ח (קובץ 'הערות וביאורים' שב'מקורות' עמוד 112), נכדו רבי ברוך שניאור נפטר בחודש טבת בין תרפ"ו לתרפ"ח (הקדמה לספרו רשימות הרב"ש עמוד 14), נינו רבי לוי יצחק הוא אביו של הרבי מלובביץ
  46. ^ א] חצר ליאדי פעלה במשך 43 שנים, עד שנת תר"ע. ב] לאחר פטירתו כיהנו יחדיו במקביל באותו זמן, בנו רבי יצחק דובער וחתנו רבי לוי יצחק מסיראטין ('בית רבי' חלק ג' עמודים י"ז-י"ח)
  47. ^ נפטר בחיי אביו ('בית רבי' חלק ג' עמוד י"ב)
  48. ^ א] חצר קאפוסט פעלה במשך 57 שנים, עד שנת תרפ"ג. ב] חצי שנה לאחר שהחל לנהוג באדמו"רות נפטר. לאחר פטירתו כיהן בנו רבי שלמה זלמן. באמצע כהונת רבי שלמה זלמן התחיל אחיו רבי שלום דובער מרציצה לנהוג באדמור"ות. לאחר פטירת רבי שלמה זלמן, הבן השלישי רבי שמריה נח גם החל לנהוג באדמו"רות כאשר למעשה ניצני אדמו"רות החלו כבר בחיי אחיו רבי שלום דובער. ג] מקורות: 'בית רבי' עמודים ט"ז-י"ח, 'המאירים לארץ' עמודים 290–302. אודות חצר קאפוסט ופתיחת פלג זה על ידי רבי יהודה לייב, ראו בבלוג "עונג שבת". אודות ניצני אדמורות אצל שמריה נח, ראו: עמרם בלוי, "קורות הרה"ק רבי שמרי' נח שניאורסהן מבאברויסק", קטע ג "מעין אדמורות בצר משרתו כבר העיר" - היכל הבעש"ט כרך כ"ב, ניסן תשס"ח, עמוד ק-ק"ג.
  49. ^ נפטרה שלושה חודשים לאחר נישואיהם (בית רבי חלק ג עמוד 30)
  50. ^ בנישואין ראשונים התחתנה עם רבי שניאור, בן דודה רבי יעקב שניאורסון, לאחר שנפטר התחתנה עם רבי לוי יצחק גוטרמן מסיראטשין שלימים החליף את אביה בשושלת ליאדי (בית רבי חלק ג', פרק ט', עמוד י"ח)
  51. ^ התחיל לכהן עוד בחיי אחיו, רבי שלמה זלמן בעת שכיהן כאדמו"ר, לאחר פטירת דודו רבי ישראל נח מניעז'ין בתרמ"ג, וחצרו גדלה במיוחד לאחר פטירת אחיו רבי שלמה זלמן בשנת תר"ס ('המאירים לארץ' עמוד 301)
  52. ^
    1] מפקד עיריית אורשא, 27 אוקטובר 1850 קהלת ליובאוויטש, מחוז ארשא, נדפס באג"ק צ"צ, עמוד קכ"א-קכ"ג, תשע"ג ברוקלין ניו יורק, הוצאת קה"ת ISBN 978-08266-5532-5
    2] בית רבי, חלק ג', כל הספר ובעיקר בעמודים י"ג - י"ט. חיים מאיר היילמן, ‏בית רבי, ברדיטושב, תרס"ב, באתר HebrewBooks
    3] לגבי שנות התחלת נשיאות ארבעת בני הצמח צדק: הקריאה והקדושה, שבט תש"ב, ניו יורק. עמוד ג (מדור: 'אגודת חב"ד טהעטיגקייט'). ולגבי התחלת נשיאות רבי לוי יצחק גוטרמן: בפרדס חב"ד גיליון 15 עמוד 122, עמרם בלוי
    4] יוסף יצחק קמינצקי, קיצור תולדות חב"ד, כפר חב"ד, תשס"ד
    5] קובץ שלשלת היחס מורחב, על בסיס מהדורת תש"ג 1942 - נדפס בתשע"א
    6] שמואל אלעזר היילפרין, "ספר הצאצאים - אילן יוחסין", ירושלים תש"מ 1980
    7] ספרו של הרב ד"ר יצחק אלפסי, המאירים לארץ - תולדות אדמו"רי בית חב"ד, ג' תמוז תשס"ט 2009, ישראל (כרטיס הספר בספריית חב"ד)
    8] מרדכי ברונשטיין, כתבה בעיתון המבשר, קהילות - יום רביעי, י"ד כסלו תשע"ג
    9] ברוך אוברלנדר, early years, הוצאת ספרים קה"ת, תשע"ו 2016, ISBN 978-1-932349-04-7 בעמודים 448–449 מופיע עץ משפחת אדמו"רי חב"ד
    10] שלום דובער קוביטשעק, י' שבט תשע"ו, "משפחת אדמו"ר הצמח צדק בחייו", הערות וביאורים גיליון א'קא (1101) עמודים 111–122
    11] "מפת שלשלת היחס" - מפת שבעת הדורות, נשיאי חב"ד ונסיכי בית רבי, שבט תשע"ח הוצאת חזק, עץ שלשלת אדמור"י חב"ד


ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה קטן מערך זה ב -342 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png