א-רימאל
אַ-רִּמַאל (בערבית: الرمال – "החולות") היא שכונה במערב העיר עזה. השכונה משתרעת לאורך העיר, במקביל לחוף הים, אולם אינה גובלת בים. גבולה המערבי מרוחק כמה מאות מטרים מהחוף. נוהגים לחלק את השכונה לרימאל הצפונית ולרימאל הדרומית, שלפחות בשנות ה-70 היו להן ועדים נפרדים[1]. בעיקרה זוהי שכונת מגורים, אולם חלקה המזרחי של השכונה, הסמוך למרכז העיר ול"כיכר ג'ונדי", כולל גם מבני ציבור. השכונה נחשבת כשכונה האמידה ביותר בעיר עזה[2]. מרובים בה הבתים המרווחים וגם הרחובות רחבים ביחס לרוב שכונות העיר. השכונה נחשבה לאזור בילוי אליו הגיעו צעירים מרחבי רצועת עזה[3].
גאוגרפיה[edit | edit source]
את השכונה חוצים לרוחבה שלושה מרחובותיה המרכזיים של עזה: אל-וחדה, עומר אל-מוח'תאר, וגמאל עבד א-נאצר (מכונה גם רחוב תלאתין). רחוב א-רשיד, הניצב לרחובות אלו והמקביל לחוף הים, מהווה את גבולה המערבי של השכונה. מדרום לרימאל נמצאות השכונות שיח' עג'לין (הסמוכה לחוף) ותל אל-הווא. ממזרח לה נמצאים שכונת סברה ומרכז העיר (א-דראג') ומצפון – מחנה הפליטים שאטי ושכונת א-נאצר.
הבולטים שבין מבני הציבור בשכונה הם: מתחם בית החולים שיפא, בית החולים המרכזי בעיר וברצועת עזה, בית חולים א-נסר לילדים שנפתח ב-1973[4], ארמון הנשיאות הפלסטיני, ארמון המושל ובניין מועצת המחוקקים הפלסטינית. כמו כן, מצויים באזור זה מספר נציגויות של ממשלות זרות, בתי מלון וחלק ממסעדותיה הנחשבות של העיר. מדרום לבית החולים שיפא, על ציר עומר אל-מוח'תאר, נמצאת "מידאן ג'ונדי" (כיכר החייל) הקרויה על שם "החייל הערבי האלמוני" שנפל במלחמת 1948. בשכונה גם התקיימה שלוחה של אל-אזהר. בניין השלוחה נפגע במלחמת ששת הימים ונותר ריק במשך מספר שנים[5]. בשנת 2010 נפתח בשכונה הקניון הראשון ברצועה, קניון עזה.
היסטוריה[edit | edit source]
עד שנות ה-30 של המאה ה-20 היה האזור שעליו הקומה השכונה רצועת חולות שהפרידה בין העיר עזה ובין חוף הים. רצועה זאת הייתה בבעלות ממשלתית, וקודם למלחמת העולם הראשונה כתב ד"ר יעקב טהון על סיור באזור עזה לבחינת התיישבות יהודית: "ביחוד היינו מעוניינים באדמת הממשלה המשתרעת בין עזה ובין הים, באורך של 3-4 ק"מ. כאן חשבנו להקים שכונה יהודית, מעין אחוזת בית ..."[6]. כבר בשנות ה-20 החלה תנופת בנייה בעזה לאחר שהעיר ספגה נזקים כבדים במצור שנערך עליה במלחמת העולם הראשונה. השכונה הוקמה בשנות ה-30 וה-40. הבתים החדשים נבנו בסגנון ובטכנולוגיה שהיו קרובים יותר לסגנון האירופי[7]. בתחילה היו רוב המשתכנים החדשים פקידים בשלטון המנדט הבריטי, ובהמשך הצטרפו גם בעלי מקצועות חופשיים. בעקבות מעבר חלק נכבד מהשכבה המובילה בעזה לשכונה זו, הוקמו גם בנייני ציבור ומסחר במזרח השכונה, בחלק הסמוך למרכז העיר.
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
- ניר יהב, עכשיו, גם לאנשי הבריכות והקניונים של עזה יש ממה לפחד, באתר וואלה! NEWS, 7 באוגוסט 2014
הערות שוליים[edit | edit source]
- ^ דני צדקוני, עזה רוצה בחירות, דבר, 7 בפברואר 1977
- ^ ייבחר ועד שכ' רימל בעזה, דבר, 17 בינואר 1973
- ^ דני צדקוני, דיר אל בלאח - ראי הרצועה, דבר, 13 באוקטובר 1972
- ^ נחנך בית חולים לילדים בעזה, דבר, 4 בספטמבר 1973
- ^ מבקשים לחדש הלימודים באל זהאר שבעזה, מעריב, 13 במאי 1969
- ^ דני צדקוני, על סף התיישבות יהודית ברצועה, דבר, 19 בנובמבר 1971
- ^ Cities of the Middle East and North Africa: A Historical Encyclopedia, page 156
| עזה | |
|---|---|
|
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +203 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
