רחה פריאר
הרחבות או שכתובים לערך זה, ייתכן שהתבצעו בעבר באתרים שונים. לבדיקה.
שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות
פרמטרים ריקים [ שנות הפעילות, מפלגה פוליטית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
| רחה פריאר בשנות ה-60 | |
| לידה |
29 באוקטובר 1892 נוֹרְדֶן, גרמניה |
|---|---|
| פטירה |
2 באפריל 1984 (בגיל 91) ירושלים |
| בן זוג | הרב ד"ר משה (מוריץ) יששכר פריאר (1889–1969) |
רֶחָה פְרַיֶאר (בגרמנית: Recha Freier; 29 באוקטובר 1892, נוֹרְדֶן, גרמניה – 2 באפריל 1984, ירושלים) הייתה מייסדת מפעל "עליית הנוער", עסקנית ציונית, סופרת ומשוררת. כלת פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשירותי רווחה, קהילה ונוער (1981).
ביוגרפיה[edit | edit source]
רחה שְוַוייצר (Schweitzer) נולדה ב-1892 בנוֹרְדֶן (Norden) שבצפון-מערב גרמניה. לאחר שלמדה שפות באוניברסיטה עבדה כמורה וחוקרת פולקלור. ב-1919 נישאה לרב ד"ר משה (מוריץ) יששכר פריאר (Moritz Freier; 1889–1969), שכיהן כרב בקהילות סופיה וברלין.
על רקע האנטישמיות הגוברת בגרמניה, הפכה פריאר לציונית מעשית. בשנת 1932 הגתה ומימשה את הרעיון לשלוח במאורגן נוער יהודי לארץ ישראל, על מנת להתחנך בקיבוצים. בסוף שנת 1932 יצאה מברלין קבוצת הנוער הראשונה שריכזה ומימנה פריאר בכספים שאספה. מאז, פעלה ללא הרף להצלת ילדי יהודי גרמניה. שנה לאחר מכן, בשנת 1933, אישר הקונגרס הציוני העולמי את רעיונותיה; אך את הכספים והתומכים נאלצה בתחילה לגייס בעצמה. בשנת 1935 הציעה פריאר להרחיב את מפעל הצלת הנוער גם לפולין, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, אך הצעתה נדחתה בידי המוסדות הציוניים.
מ-1938 פעלה פריאר לצד אישים כגון אהרון מנצ'ר להצלת יהודי אוסטריה. בשנה זו, החל מיום פוגרום ליל הבדולח, נאסרו יהודים בעלי אזרחות פולנית במחנות הריכוז. פריאר עשתה מאמצים לשחרר אותם מהמחנות, דבר שהתאפשר תמורת אישורים מההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה בראשותו של ליאו בק, ובאישורים התחייבות שהיהודים שישתחררו, יעזבו את גרמניה תוך שבועיים. פריאר לקחה, ללא רשות, 100 אישורים, כדי לנסות תקפותם, הוסיפה שמות ומאה האסירים שוחררו והגיעו מאוחר יותר לארץ ישראל. כאשר נודע דבר לקיחת האישורים ב"התאחדות" נאסר על פריאר לקחת אישורים נוספים, היא הודחה מכל תפקידיה בהנהלה הציונית בברלין, כולל ראשות עליית הנוער.
פריאר נשארה בגרמניה הנאצית עד אמצע שנת 1940, אז עברה באופן בלתי-לגאלי את הגבול ליוגוסלביה. משם המשיכה לפעול והצליחה להציל, באמצעות מבריחי גבולות, 150 צעירים יהודים שאבותיהם כבר נספו במחנות ריכוז. פריאר עלתה לארץ ישראל בשנת 1941. בשנת 1943 ייסדה בישראל את "המפעל להכשרת ילדי ישראל", שמטרתו להעניק חינוך לילדים ממשפחות מצוקה, ילדים שחיים בתנאים סוציאליים ירודים במסגרת ההתיישבות העובדת, בקיבוצים, מושבים ומשפחתונים.
פריאר הועמדה בצל פעולותיה של הנרייטה סאלד, שלרשותה עמדו התמיכה והכספים של יהדות ארצות הברית. רק לאחר מותה של סאלד ב-1945, כשעמד משה קול בראש עליית הנוער (בין השנים 1947–1966), ובעקבות תביעה משפטית של פריאר נגדו ב-1954 על "התעלמות ממאמציה והישגיה כמייסדת עליית הנוער" ומאבקים נוספים שניהלה להכרה בהישגיה, הוכרו זכויותיה של פריאר בהצלת אלפי ילדים יהודים באירופה.[1][2] עד שנת 1939 הצילה עליית הנוער כ-7,000 צעירים שעלו ארצה מגרמניה ונקלטו בהתיישבות העובדת.
פריאר התבלטה גם בתחום חיי הרוח והמוזיקה בישראל. בשנת 1958 יזמה את "הקרן למלחינים ישראליים", לקידום המוזיקה הישראלית המקורית. בשנת 1966 הקימה יחד עם המלחין רומן האובנשטוק-רמתי את "הטסטימוניום" (Testimonium, 'עדות') – מפעל שנועד להנציח באמצעות יצירות מוזיקליות מאורעות מרכזיים בתולדות העם היהודי. למפעלה זה גייסה פריאר מלחינים נודעים, יהודים ולא-יהודים, בהם בן-ציון אורגד, סרג'יו נטרא, האגל, שטוקהאוזן, קסנאקיס ואחרים[3]. כן כתבה את התמליל לאופרה "אמנון ותמר" מאת יוסף טל ולאופרה "משפט 19" מאת יצחק סדאי. עוד בוצעה לראשונה בטסטימוניום הראשון הקנטטה הכוריאוגרפית "ירושלים" מאת המלחין דוד עורי, לטקסט מפסוקי תהילים.[4]
פריאר חיברה מספר ספרים: "ישרש", על ייסוד עליית הנוער, שיצא לאור ב-1953 (תרגום לאנגלית, בשם Let the Children Come, יצא ב-1961); שני ספרי שירה בגרמנית (Auf der Treppe, 1976; Fensterläden, 1979); וכן פרוזה ומחזות נוספים, בעברית וגרמנית.
בשנת 1975 קיבלה פריאר תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית. בשנת 1981 הוענק לפריאר פרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשירותי רווחה, קהילה ונוער.
לרחה ומשה פריאר ארבעה ילדים: שלושה בנים: שלהבת פריאר (מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית), עמוד וזרם, ובת: מעין.
פריאר נפטרה בירושלים בשנת 1984. בקרבת הבית בו גרה, ברחוב רחל אמנו, נקראה הכיכר על שמה, "כיכר רחה פריאר".
ארכיונה של פריאר מרוכז בקיבוץ יקום, באולם המופעים "בית רחה פריאר".
מכתביה[edit | edit source]
- ישרש: לייסוד עלית הנוער ושנותיה הראשונות, תל אביב: הוצאת תמר, תשי"ג.
- .Let the Children Come: The Early History of Youth Aliyah (translated from the Hebrew), London, 1961 (באנגלית)
- Auf der Treppe, Hamburg, 1976. (בגרמנית)
- Fensterläden, Hamburg 1979. (בגרמנית)
לקריאה נוספת[edit | edit source]
- שרה ורמי בן-ראובן, ילדי הר היער, הילדים שנסעו ברכבות לחיים, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2010
- שלהבת פריאר, "רחה פריאר והטסטימוניום", חדשות ממ"י (רבעון בהוצאת המכון למוזיקה ישראלית), 92/1 עמ' 3–6
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
- רחה פרייאר, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים. סימול החטיבה: A256.
- ורד גנור-שביט, רחה פראייר: מפעלה של אישה לבדה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, בתוך: אילה יפרח (עורכת), תיגר: מרד חופש ויצירה, 1990
- דוד תדהר (עורך), "רחה פריאר (שווייצר)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2668
- גדרון מאירהוף, רחה פריאר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- פרס ישראל יוענק לרחה פריאר – יוזמת עלית הנוער, מעריב, 7 בדצמבר 1980
- טל בשן, "הרומן של רחה עם החיים", דבר, 6 במאי 1981
- רחה פריאר: על תרומתה המיוחדת בתחומי הרווחה, נוער וקהילה, דבר, 6 במאי 1981
- שרה בן-ראובן, רֶחָה פרָיאֶר נגד הנרייטה סאלד - חלק א, חלק ב, חלק ג, באתר של ארגון יוצאי מרכז אירופה
הערות שוליים[edit | edit source]
- ^ שרה בן ראובן, רחה פריאר מייסדת עליית הנוער, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ אלכס דורון, מי הקים את עליית הנוער? הוויכוח נמשך, באתר nrg, 5 בנובמבר 2009
- ^ כהן, יהודית: ה"טסטימוניום" (1968 - 1983) - עדות, זיכרון ואוונגרד. מאמר בספר "פנים ואופנים של מוזיקה יהודית" עורך: יובל שקד, אוניברסיטת חיפה (2014)
- ^ יהודה כהן, נעימי זמירות ישראל, עם עובד, 1990, עמ' 304
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +39520 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
