רבי שלמה זלמן טריר

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
רבי שלמה אברהם טרייר
לידה 1758
ה'תקי"ח
פטירה 1846 (בגיל 88 בערך)
י"ד בחשוון ה'תר"ז
כינוי רבי זלמן טרייר
מדינה גרמניה
מקום מגורים פרנקפורט
מקום פעילות הקונפדרציה הגרמניתהקונפדרציה הגרמניתהעיר החופשית פרנקפורט , הקונפדרציה הגרמנית
תקופת פעילות תחילת המאה ה-19
השתייכות יהדות אורתודוקסית
תחומי עיסוק רבנות
תפקידים נוספים חבר הסנהדרין של פריז
תלמידיו רבי בער אדלר (אחיו של רבי נתן אדלר) רבי אהרן פולד
בני דורו רבי אברהם בנימין זאב המבורג

רבי שלמה זלמן הכהן טְרִיר (ה'תקי"חי"ד בחשוון ה'תר"ז; 1846), רבה של קהילת פרנקפורט בתקופת הפילוג הקהילתי בין הרפורמים לאורתודוקסים, התפרסם בשל מלחמתו ברפורמים הראשונים שביטלו את ברית המילה. חבר הסנהדרין של פריז.

ביוגרפיה

בכ"ה בחשוון ה'תקס"ו, עם מינויו של רבי צבי הירש הורוביץ לרבה של פרנקפורט על מקום אביו רבי פנחס הורוביץ, מונה רש"ז לאחד מששת הדיינים של קהילת יהודי פרנקפורט בבית דינו של רבי שמואל זנוויל דראך.

עם כינון הסנהדרין של פריז נשלח לפריז כאחד משני נציגי הקהילה בפרנקפורט יחד עם יצחק הילדסהיים, מרדכי ברויאר מדגיש כי רש"ז נסע לכינוס הסנהדרין על אף ש-250 מחברי הקהילה בפרנקפורט שלחו מכתב תודה לנפוליאון על "שהכיר בצורך לטהר את דתנו ולהסיר ממנה מנהגים פסולים שחדרו אליה" ובנאומו לפני מושב הסנהדרין הביע את נכונות קהילתו לקבל את ההחלטות[1].

בשנת ה'תקע"ח, אחרי פטירת רבי צבי הירש הורוביץ, נבחר רבי שלמה זלמן לרב הקהילה, הוא שימש בתפקידו 25 שנים עד להתפטרותו, והיה הרב האחרון של הקהילה לפני הפילוג.

למרות שרש"ז נחשב לשמרן מאוד, בשנת 1832 הביע את הסכמתו לשינוי שפת הדרשות בבית הכנסת לשפה הגרמנית[2].

בשנת ה'תקצ"ג העניק הסכמה לאפרים משה פינר – מלומד יהודי מברלין, שתרגם את התלמוד לשפה הגרמנית. הסכמתו פתחה בפני פינר את הדרך לקבלת הסכמות מרבנים נוספים. לבסוף חזרו בהם אחדים מהרבנים המסכימים, ביניהם רבי משה סופר, בעקבות חשדות שהתעוררו שפינר נוטה להשכלה.

מלחמתו ברפורמה

בבחירות שנערכו בקהילה בשנת 1838 כבשו המשכילים את השלטון בקהילת פרנקפורט, ולתומכי הרפורמה ניתנה השפעה חזקה. הוקמה תנועה בשם "איחוד ידידי הרפורמה" ובשנת 1842 היא פרסמה מצע ובו התקפות על התלמוד, ברית המילה ודיני כשרות.

רש"ז פנה למועצת העיר בבקשה שלא ירשמו במרשם האוכלוסין את אלו שנמנעו מלמול את בניהם כיהודים . לצורך כך אסף מכתבים מרבנים רבים באירופה כנגד הרפורמה אותם הדפיס בספר שנקרא "רַאבִּינִישֶׁע גוּטְאַכְטֶען אִיבֶּער דִיא בֶּעשֶׁנַיידוּנג". בספר הובאו מכתבים של רבנים חשובים. בהם: רבי יעקב צבי מקלנבורג, רבי יעקב עטלינגר, רבי יצחק דב במברגר, ורבי שמשון רפאל הירש, לצד מכתבי תמיכה של אישים מראשי חכמת ישראל, כמו רבי שלמה יהודה רפפורט, יצחק נח מנהיימר, שמואל דוד לוצאטו, ויום טוב ליפמאן צונץ[3]. הספר הודפס במהדורה מצומצמת ולא נמכר בחנויות הספרים כדי שלא ליצור את הרושם שברית המילה נתונה לוויכוח[4].

בתקופה זו הורע מאוד מצבם של האורתודוקסים בקהילה; בשנת 1845 התכנסה בפרנקפורט ועידת רבנים רפורמיים בה הוחלט שאין הכרח להתפלל דוקא בלשון הקודש. בסוף שנת 1843 נבחר המטיף הרפורמי ליאופולד שטיין לרב בקהילה (היה זה לאחר שאנשל מאיר רוטשילד דרש מינוי סגן לרב כתנאי להקמת בית כנסת חדש בעלות של 250,000 גולדן[5]), וכמחאה התפטר רבי זלמן מתפקידו. מאוחר יותר, בשנת 1849 הקימו חלק מהאורתודוקסים קהילה נפרדת בראשות רבי שמשון רפאל הירש.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מרדכי ברויאר, ‏"האמנציפציה והרבנים", בתוך: אסיף, ירושלים תשנ"ט, עמ' 152, באתר אוצר החכמה.
  2. ^ מרדכי ברויאר, ‏"האמנציפציה והרבנים", בתוך: אסיף, ירושלים תשנ"ט, עמ' 156, באתר אוצר החכמה.
  3. ^ בית הספרים הלאומי, ‏חוברת זכרון לקהילת פרנקפורט ע"נ מיין, ירושלים תשכ"ו, עמ' ל"ט, באתר אוצר החכמה.
  4. ^ בנימין שלמה המבורגר, ‏הישיבה הרמה בפיורדא, חלק ג', בני ברק תש"ע, עמ' 521–520, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  5. ^ רפאל נתן אויערבך, ‏שומרי משמרת הקודש, חלק א', ירושלים תש"ע, 279, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).

NivdakVeushar.png