רבי עבדאללה סומך
 | |
| תאריך לידה | ה'תקע"ג |
|---|---|
| תאריך פטירה | ה'תרמ"ט (בגיל 76 בערך) |
| תאריך לידה לועזי | 1813 |
| תאריך פטירה לועזי | 1889 |
| תלמידיו | רבי יוסף חיים מבגדאד, רבי יעקב חיים סופר ועוד |
רבי עובדיה אברהם יוסף סומך (ידוע בכינויו רבי עבדאללה סומך) (ה'תקע"ג, 1813 - י"ח באלול ה'תרמ"ט, 13 בספטמבר 1889) היה פוסק, איש חינוך, ראש ישיבה ומנהיגה של יהדות בבל של המאה ה-19.
Contents
ביוגרפיה
נולד בבגדאד לרב אברהם יוסף יחזקאל ולכאתון, שהיה עשיר ותלמיד חכם, בן למשפחת צאצאי רבנו נסים. למד תורה והתחנך אצל רבי יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ובספרו "חלק יעקב" כינה את תלמידו "תלמידי המובהק והנבון".
בהגיעו לפרקו נישא לשרה, בת-דודו יצחק. בתקופה שלאחר נישואיו, בין לימוד תורה למשנהו, החל לעסוק במסחר כשותף עם הסוחר הבגדאדי רבי משה כבאזה. כשראה כי החינוך ולימוד התורה מתחיל להתמעט בקרב הצעירים בבגדאד, החליט לעזוב את עסקי המסחר כדי להתמסר לדור הצעיר. הוא אסף עשרה אברכים ולימד אותם במשך ימות השבוע ללא תמורה. כשראה זאת הגביר הבגדאדי יחזקאל ראובן, החליט להקים בית מדרש בו יוכלו התלמידים ללמוד באופן מסודר. בשנת ה'ת"ר (1840) רכש הגביר חצר ובנה בשטחה מבנה בית מדרש לו קרא "מדרש אבו מנשי" (שהתפתח בהמשך למדרש בית זלכה) והקדישו ללימוד בידי הרב ותלמידיו, כשהוא מקציב לתלמידים משכורות חודשיות. הרב עבדאללה עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.
רבי שלמה בכור חוצין כתב בהצפירה בשנת ה'תר"ן (1889) על הרב עבדאללה סומך:
"היה גדול בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והוא אשר השיב העטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל, אחר אשר הוסרה מאתה זה כמה מאות בשנים, כי הוא יסד בית מדרש גדול ורחב, והעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל וכמעט כל החכמים והרבנים והמו"ץ אשר במדינות בבל פרס ומדי וארץ הודו יצקו מים על ידו ושתו מבאר מים אשר חפר. ורוב ככל אחינו בית ישראל שבמדינות האלו קוראים אותו בשם אסתאיי, היינו רבי ומארי, כדרך שהיו קוראים לרבנו הקדוש בשם רבי סתם..."
— אהרן סורסקי, אורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, תשל"ד, עמוד עא.
קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. חלק קטן מתשובותיו נדפסו בסוף ספרו "זבחי צדק" ומאות תשובות אחרות היו מכורכים בשני כרכים ומונחים בחדר ישיבתו עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, ומאז לא נודע בידי מי נפלו.
בשנת תרמ"ז (1887) נכתב בעיתון דער איזראעליט על השאלות שהופנו לרבי עבדאללה:
"בדרך כלל הקהילות בפרס ובאסיה התיכונית מתחילים שוב פעם לפנות לבגדאד בשאלות דת ודין וראש הישיבה שלנו עסוק מאד בתשובות על שאלות אלו. כך מתאמת הפתגם של יהודי ארם-נהריים כי מבגדאד תצא תורה ודבר ה' מישיבותיה. השאלות נוגעות בעיקר בהלכות גטין וקידושין, שבהן אין רבני פרס בקיאין. בדרך כלל כותבים אותם בעברית או בארמית, אבל לפעמים גם בערבית, בפרסית או בתורכית"
פטירתו ואירועי קבורתו
כשפרצה מגפת הכולרה בעיראק בשנת 1889, נדבק בה רבי עבדאללה בהיותו בכפר "גרארה" הסמוך לבגדאד, וראשי הקהילה החזירוהו לבגדאד כדי שיתרפא. מאמצי הרופאים עלו בתוהו, וב-13 בספטמבר 1889 (י"ח באלול ה'תרמ"ט, ליל מוצאי שבת) הלך לעולמו. בעקבות המגפה, הוצא צו מטעם הממשלה האוסר קבורת מתים בבית הקברות הסמוך לבגדאד, ונכבדי הקהל רבי אברהם הלל ורבי ששון סמוחה, ביקשו היתר ממושל בגדאד לקבור את הרב עבדאללה בבית הקברות הסמוך לעיר, ונענו בסירוב. במקום זאת אישר המושל בכתב ידו לקבור את הרב בחצר "יהושע כהן גדול", לצד קברו של רבו, יעקב הרופא, שנמצא מעברו השני של נהר החידקל.
כשהחל מסע הלוויה וההספדים, הופיעה קבוצת פורעים מוסלמים ובראשם מוכתר מחוז "אל-כרך", ודרשו ממשתתפי הלוויה לעזוב את המקום בטענה שחל עליהם איסור לקבור במקום. כשהוצג בפניהם האישור ממושל העיר, החלו להכות את משתתפי הלוויה.
משלחת נכבדים מהקהילה היהודית נשלחה אל המושל, וזה האחרון שלח פלוגת פרשים, כדי לאפשר ליהודים לקבור את הרב עבדאללה. המוכתר מנגד, הביא למקום המון מוסלמי מוסת, ומהומה פרצה במקום. בין המהומה והמולת האנשים, הצליחו לטפס ששה יהודים מעל לחומה שהקיפה את חצר הקבורה, פתחו את שער הכניסה, דרכו הכניסו את מיטת הרב וקברוהו בזריזות.
בימים שלאחר מכן, הפיץ המוכתר זיבג ידיעות על משתתפי הלוויה היהודים שכביכול הכו מוסלמים. מושל בגדאד שאישר בכתב ידו את מקום הקבורה, התכחש לאישורו, והורה לעצור את נכבדי הקהילה היהודית - הרב אברהם הלל, הרב ששון סמוחה, הגביר יחזקאל עיני, ועוד. בימים שלאחר מכן תקף המון מוסלמי את התושבים היהודים בבגדאד, ובעקבות כך שלחו רבני העיר מברקים אל קהילות יהודיות ברחבי העולם, בבקשה שישפיעו על הפסקת הפרעות. כשנודע לממשל בבגדאד על המברקים שנשלחו, נעצרו גם הרבנים.
לבסוף התערב הממשל הבריטי ושלח התראה לסולטן טורקיה, עבדול חמיד, בבקשה להורות על הפסקת הפרעות, ואף איים כי יערב כוח צבאי שיישלח לבגדאד, באם יתעלמו מבקשתו. הסולטן הטורקי נענה לבקשה והורה לשליח מטעמו לחקור את התנהלותו של מושל בגדאד. לאחר חקירה ובדיקה הודח המושל והוחלף, וחיי הקהילה היהודית שבו למסלולם.
מושל בגדאד החדש פרסם צו האוסר על הכאת יהודים, ונכבדי הקהילה היהודית ורבניה שוחררו ממעצר. כדי להביא להרגעת הרוחות בין ההמון המוסלמי לקהילה היהודית, הוציא המושל צו פשרה בו הורה להעביר את קברו של רבי עבדאללה לבית העלמין הסמוך לבגדאד.
לאחר כשלושה חודשים מהקבורה הראשונה, הועברה גופתו של הרב לבית הקברות היהודי הסמוך לבגדאד. שוב נערה הלוויה מחדש, בהשתתפות יהודים ומוסלמים כאחד, ובראשם ראש הצבא ושרי הממשלה. הלוויה יצאה לעבר מדרש בית זילכה, שם הספידו יוסף חיים, ומשם המשיכה לבית הקברות.[1]
תלמידיו הבולטים
- רבי יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) - פוסק, מקובל, דרשן, מנהיג ומחבר, אחד הפוסקים הפופולריים ביותר בקרב היהודים הספרדים המסורתיים והדתיים בישראל. כמו כן הוא היה גיסו של הרב.
- רבי יעקב חיים סופר - פוסק הלכה מפורסם, מחבר סדרת ספרי ההלכה כף החיים.
- רבי אליהו מני - מגדולי רבני עיראק ורבה הראשי של חברון, בנו של רבי סלימאן מני ובעלה של סמרה, אחותו של רבי עבדאללה סומך.
- רבי יצחק אברהם שלמה 'מג'לד' - דיין, שוחט והחכם באשי של בגדאד.
- רבי שמעון אגסי - מגדולי רבני בגאד, שני בחשיבותו למעמדו של ה"חכם באשי" - ראש הקהילה.
- רבי יהודה פתיה - מקובל ומחבר ספרים.
- רבי שלום דנגור - כיהן כרב העיר סואץ.
- רבי אברהם משה הלל - ראב"ד וחכם באשי בבגדד.
- רבי ששון סמוחה - דיין וחכם באשי בבגדד.
- רבי אלישע דנגור - חכם באשי בבגדד.
- רבי עזרא דנגור - ייסד בית-דפוס בבגדאד והיה חכם באשי בעיר.
- רבי נסים חי - שוחט מומחה. הרב עבדאללה סומך היה מתייעץ עמו בהלכות שחיטה.
- רבי נסים עיני - עלה בשנת תרי"ז לא"י ולמד בישיבות כנסת יחזקאל וחסד אל ונחשב לאחד מגדולי הרבנים המקובלים.
חיבוריו
- זבחי צדק- על שולחן ערוך יורה דעה. שני חלקים נדפסו בבגדאד בשנת ה׳תרנ"ט. החלק השלישי הכולל הלכות ריבית ונידה נמצא בידי חכם צדקה בן חכם משה חוצין, והיתר בידי חכם עזרא בן חכם מרדכי דוד, ונדפס לראשונה בירושלים ה׳תשכ"ט.
- עץ השדה - שיטה על מסכת ביצה.
- חזון למועד- על חוכמת עיבור השנה. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, ה׳תשמ"ו.
- שו"ת - על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות. יצא לאור על ידי מכון ירושלים בשנת ה׳תשמ"א.
- חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.
- קבוץ חכמים - פירוש על "הגדה של פסח", סיימו בניסן ה׳תקפ"ח (1828), נדפס לראשונה בבני ברק, ה׳תשל"א.
לקריאה נוספת
- אברהם בן-יעקב, תולדות הרב עבדאללה סומך, ירושלים, תש"ט.
- מאה שנים לפטירת חכם עבדאללה סומך (באנגלית) - מאתר the scribe.
- אהרן סורסקי, אורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, הוצאת חמו"ל, תשל"ד.
- שמעון שר שלום, חכמי בבל, הוצאת ישיבת הוד יוסף, תשנ"א.
- צבי זוהר, האירו פני המזרח : הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"א.
- צבי זוהר, יחסו של הרב עבדאללה סומך לתמורות המאה הי"ט כמשתקף ביצירתו ההלכתית
- צבי זוהר, היצירה ההלכתית של חכמי בבל (עיראק) בעת החדשה
- ינון כהן, הארי במסתרים, ירושלים ה'תשס"ב (עמ' 6 - 10)
הערות שוליים
- ^ שמעון שר שלום. חכמי בבל. עמ' 27–33.
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית.
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +903 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
