רבי אריה לייב קלהורה

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
רבי אריה לייב קלהורה
מדינה האיחוד הפולני ליטאי
פטירה דצמבר 1735
י"ח בכסלו ה'תצ"ז
מקום מגורים האיחוד הפולני-ליטאיהאיחוד הפולני-ליטאיפוזנן , האיחוד הפולני-ליטאי
השתייכות יהדות
תחומי עיסוק רבנות, מגיד מישרים
חיבוריו כתבי הקדוש
בת זוג טריינה
אב רבי יוסף דרשן
צאצאים ראו להלן

רבי אריה לייב קלהורה (נכתב גם: קאלווארי, קולווארי, קליפארי; נפטר בי"ח בכסלו ה'תצ"ז, 22 בנובמבר 1736) היה דיין ומגיד מישרים בפוזנא. נפטר כתוצאה מעינויים שעבר לאחר שהואשם בעלילת דם.

ביוגרפיה[edit | edit source]

נולד לרבי יוסף מפוזנא שכונה "רבי יוסף דרשן" מחבר ספר "יסוד יוסף" לעת זקנותו[1]. אביו היה בנו של רבי שלמה קלהורה מלונטשיץ בן רבי ישראל שמואל קליהרי. נשא את טריינה. בגיל 13 כבר דרש בבית הכנסת הגדול של פוזנא. כיהן ברבנות בפייזער (אנ') ובסמטור (אנ') הסמוכה לפוזנן. בשנת ה'תע"ו מונה לדיין בפוזנא.

עלילת הדם[edit | edit source]

בכ"ט באלול ה'תצ"ו נמצא תינוק נוצרי מת סמוך לפוזנא. על פי המסופר, גופת הילד שמת בצורה טבעית נדקרה אחרי מותו בכדי שהחשד יפול על היהודים. נמצאו עדים שהעידו שהיהודים רצחו את הילד, ובעקבות כך נעצר רבי אריה לייב יחד עם שתדלן בשם יעקב, ושנים נוספים מראשי הקהילה. רבני הקהילה האחרים הצליחו להימלט, ולפי עדותו של אחד מבני הקהילה בתקופה זו קרוב ל-75% מבני הקהילה ברחו מהעיר. למרות שרא"ל הוזהר מפני מאסרו, סירב לעזוב את הקהילה בתקופה קשה כזו ולברוח מהעיר. מסופר שכשנאסר בירך ברבים את ברכת קידוש השם, מחשש שלא יהיו מניין יהודים ביציאת נשמתו.

האגדה מספרת שחדשים ספורים לפני העלילה, בפרשת בלק שנת ה'תצ"ו דרש רבי יוסף את דרשתו השבועית על הפסוק "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", אותו הסביר כמוסב על הנהרגים על קידוש השם – בפולין של אותה תקופה היו מבתרים את גופם של הנידונים למוות על רקע דתי לארבעה חלקים, ובעיצומה של הדרשה התעלף מהתרגשות.

המאסר והפטירה[edit | edit source]

בעת המאסר עברו רבי אריה לייב והשתדלן הנוסף עינויים קשים ביותר[2], אך סירבו לכל נסיונות ההמרה שהוצעו להם בתמורה להצלת חייהם. על פי המסופר, אף נשלחה אליו משלחת של כמרים ישועים ומומרים מחופשים ליהודים מליטא לתא הכלא, שניסו לשכנע אותו להודות באמונה הנוצרית מן השפה ולחוץ בלבד כדי להינצל.

החוקרים נקטו גם בשיטת עינויים שנועדה לשבור את רוחם של האסורים; ביום ששי ג' בחשון ה'תצ"ז, גילחו את שערות ראשם וזקנם של רבי אריה לייב וידידו בטענה של חשש לכישוף באמצעותם. על פי המסופר הציע רבי אריה לייב לתליינים שיענוהו חצי שעה נוספת במקום גילוח זקנו עקב האיסור על פי ההלכה, אולם לא נענה. כך גם נאלץ האסיר השני יעקב לצפות בעינויים שעבר רא"ל בכדי שיישבר ויודה. לפי המסופר, על אף העינויים הקשים לא נשמעה זעקה מפיו של רבי אריה לייב.

רבי אריה לייב ויעקב שוחררו לביתם לאחר תקופת מאסר, אולם בתוך זמן לא רב נפטרו שניהם כתוצאה מהעינויים הקשים שעברו. השתדלן נפטר בכ"ז בחשוון, ורבי אריה לייב בי"ח בכסלו ה'תצ"ז.

סיום העלילה[edit | edit source]

מנהיגי הקהילה שהצליחו לגייס כמה גויים שנשבעו שעלילת הדם היא שקר, ניסו להעביר את מקום המשפט לוורשה, אולם הכמרים מנעו זאת.

שבעה מנכבדי הקהילה נותרו במאסר עד שנת ה'ת"ק, בסיועם של פרנסי קהילת וינה הועבר המשפט לוורשה, בסיומו הורה קנצלר הכתר (אנ')[3] לבחור תשעה אצילים, ושלשה מתוכם ישבעו בפני הששה הנותרים שהיהודים אינם אשמים ברצח. האסירים גם הם יישבעו שבועה חמורה על חפותם כשהם מעוטפים בטלית ולבושים קיטל. בחודש אב של אותה שנה שוחררו האסירים[4], ומלך פולין אוגוסט השלישי הוציא פקודה שהעלילה היא שקר, אך היה זה כבר לאחר פטירתם של רבי אריה לייב ויעקב.

את נשמת הקדוש והטהור החבר ר' משה בן מו"ה אורי ליפמן הכהן
ואת נשמת הקדוש והטהור הדרשן הגדול מורנו הרב ר' יהודה לייב בן מורה מורנו ר' יוסף
ואת נשמת השתדלן הגדול מליץ יושר פרקליט לעמו מוהר"ר יעקב בן מו"ה פנחס בנן של קדושים וטהורים
קבלו עליהם יסורים קשים לכבוד אדיר שבאדירים
נדונו באש וגפרית וסרקו בשרם ולא רצו להמיר דתם בעבודות זרים

ולא חסו על נפשם ועמדו בנסיון כעשרה הרוגי מלכות הקדושים והטהורים"[5].

.

הנצחה[edit | edit source]

בפנקס קהילת ריטשנוולדי נכתבה אזכרה לזכרם של רבי אריה לייב והשתדלן:

"את נשמות הקדושים מהור"ר אריה בן מהור"ר יוסף, ואת מהור"ר יעקב בן הר"ר פנחס, שמסרו נפשם על קדוש שמך, ליחד אותך בעולמך, ובטלו רצונם מפני רצון קונם, ליחד שמו הגדול במעונו נתיסרו ונתענו בענוים גדולים, כדי להציל את ישראל מיד הערלים, כשה למנה נעקדו, בחייהם ובמותם לא נפרדו, פשטו צואריהם לשחטם ולא חסו על גופם ולא על בניהם ונשיהם, נסו ונבחנו ונמצאו תמים לכבוד הבורא עולם ברחמים, נשרפו ותמו כל אבריהם לקדש שמך המיוחד, ירא ה' ויביט מן השמים, על שנשפך דמם כמים, כאשר הבטחתנו ביד אבי חוזה, כי מאסו בחיי העולם הזה, על כן בעל הרחמים יצרור בצרור החיים את נשמתם ויזכור לנו עקדתם, וזכותם יעמוד לנו ולכל ישראל, והם ינוחו בשלום ונאמר אמן"[6].

.

ספריו[edit | edit source]

כתביו על השולחן ערוך נדפסו תחת השם "כתבי הקדוש" על ידי אחד מצאצאיו, בבני ברק תש"נ, חלק אחר מכתביו נשרפו בפוזנא.

משפחתו[edit | edit source]

רבי עקיבא איגר מלווה בשנים מצאצאי רבי אריה לייב: רבי יעקב קאלווארי, ותלמידו רבי משה לאנדסברג (בנו של מחבר הספר "תואר פני שלמה"), דיינים בפוזנן (1837)
  • בנו רבי יצחק איציק - אב"ד בפוזנן; מחבר "קרן שמואל". חתן רבי שלמה זלמן אשכנזי מפוזנן.
  • בנו רבי משה - אב"ד בראקוויץ ובפוזנן.
  • בנו שלמה - פרנס בקהילת פוזנא.
  • בנו משה קלפאריה מפוזנא.
  • נינו משה קולווארי-אלון - היגר לטורונטו, הדפיס את הספר "כתבי הקדוש" לרבי אריה לייב קלהורה.
  • בנו רבי זאב וואלף קאלפארי - דיין.
  • בנו אלכסנדר זיסקינד.
  • בנו רבי אליהו מלנדסברג - נולד בפוזנן בשנת ה'ת"ע. בילדותו נפצע בפוגרום שנערך בפוזנן בחודש אב ה'תע"ו, בו נהרגה טריינה אמו. נשא את מיכלא (מיכלה) בת רבי צבי הירש מונק אב"ד שוורין ובהמשך אב"ד מזריטש, ואחותו של רבי מאיר פוזנר, בעל ה"בית מאיר". ישב שנתיים באמסטרדם שם תמך בו ידיד עשיר. אחרי מות אביו חזר לפולין כיהן ברבנות בוורשנא (אנ'). אחרי כמה עלילות דם באזור, עקר ללנדסברג. נפטר בסביבות גיל 90. הגהותיו על שולחן ערוך חלק אבן העזר הודפסו ב"כתבי הקדוש", בני ברק תש"ן (עמ' ס"ז).
  • בנו רבי יוסף - נולד בשנת ה'תק"י בפוזנן. למד אצל רבי צבי הירש מפיורדא. נשא את גיטל נינת סבו רבי אריה לייב (אחיה היה רבי אריה לייב, אביו של רבי יעקב קאלווארי הדיין מפוזנן). הסכים להתמנות לדיין וראש ישיבה בפוזנן בתנאי שימשיך לשלם את מסי הקהל כרגיל. נפטר בפוזנן בשנת תקפ"ה.
  • בנו הגביר שלמה זלמן פוזנר-לנדסברג מלוברנץ - מחבר הספר "תואר פני שלמה". נפטר בח' באייר ה'תרכ"ג.

ראו גם[edit | edit source]

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ אמו הייתה כבת 50 בלידתו.
  2. ^ שיאם של העינויים היה כאשר הונחו כדורי ברזל מלובנים תחת בית שחיו של רבי אריה לייב, מאז הלך ונחלש (על פי עדותו "ריאותיו התכווצו") עד שכתוצאה מכך נפטר לבסוף.
  3. ^ מדובר כנראה באנדז'יי סטסילב זלוסקי (אנ'), ייתכן גם שהיה זה היינריך פון בריהל (אנ').
  4. ^ שמואל מלאנצבורג, עמודי עולם, ברלין תק"א.
  5. ^ כנסת ישראל כרך שלישי, עמ' תקנו.
  6. ^ ברנפלד, שמעון בן משה, ‏ספר הדמעות - ג, ברלין תרפ"ד - תרפ"ו, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).

NivdakVeushar.png