רבי אריה לייב ברוידא (לבוב)

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
רבי אריה לייב ברוידא
רבי אריה לייב ברוידא
רבי אריה לייב ברוידא
לידה 1840
ו' בכסלו ה'תר"א
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית הורודנה, האימפריה הרוסית
פטירה 1928 (בגיל 88 בערך)
כ"ו בתמוז ה'תרפ"ח
פוליןפולין  פולין, לבוב
מקום קבורה בית הקברות היהודי החדש בלבוב (אוק')(בוויקינתונים)
מדינה האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית  האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית, פוליןפולין  פולין
מקום מגורים בריסק, לבוב
מקום פעילות גליציה
תקופת פעילות סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
השתייכות יהדות אורתודוקסית
תחומי עיסוק רבנות
רבותיו רבי דב בריש רפפורט מרווה-רוסקה (מחבר "דרך המלך")
חיבוריו שו"ת "מצפה אריה", "מוקדם ומאוחר"
בת זוג חנה בת רבי צבי הירש אורנשטיין
אב אברהם יוסף ברוידא
אם בת עזריאל מאיר גראדשטיין
צאצאים בנו מרדכי זאב ברוידא

רבי אריה לייב ברוידא (נכתב גם: ברודא; ו' בכסלו ה'תר"א, 1840כ"ו בתמוז ה'תרפ"ח, 1928) היה פוסק הלכה בגליציה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ורבה האחרון של הקהילה היהודית בלבוב. פעל רבות גם בעסקנות, בין היתר לטובת פליטי הפוגרומים של סופות בנגב בשטחי האימפריה הרוסית, וכן היה פעיל בתנועת מחזיקי הדת בשנותיה הראשונות, אך החזיק בהשקפות מתונות יחסית. על רבנותו בלבוב היו מתנגדים, בעיקר מקרב חסידות בעלז.

ביוגרפיה

נולד בהורודנה שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) לרבי אברהם יוסף בן רבי חיים ברוידא[א]. אבי אמו היה עזריאל מאיר גראדשטיין מלובלין (חותנו של רבי יהודה לייב איגר) מצאצאי רבי חיים הכהן רפפורט. למד בצעירותו בלובלין אצל דודו רבי דב בריש רפפורט (לימים כיהן כרבה של רווה-רוסקה; מחבר הספר "דרך המלך")[1]. לאחר מכן עבר ללמוד בבריסק, שם נשא את חנה בת רבי צבי הירש אורנשטיין רב העיר, שהתפעל מחריפותו.

כשנאלץ חמיו לעזוב את ליטא בשנת ה'תרל"ג עקב אזרחותו האוסטרית לאחר הלשנה, עבר יחד עמו לגליציה והתגורר בסמוך אליו בריישא. ב22 ביוני 1875 מונה חמיו לרב העיר לבוב, לאחר פטירתו של רבי יוסף שאול נתנזון בשנת ה'תרל"ה.

בשנת תרפ"ז התאלמן מאשתו. כשנה לאחר מכן, בכ"ו בתמוז תרפ"ח, נפטר ונקבר בבית הקברות היהודי החדש בלבוב (אוק'). על פי צוואתו הוא נקבר בחלקת ההרוגים על קידוש השם, ולא בחלקת רבני לבוב[2].

רבנות ועסקנות

רבי אריה לייב ברוידא צורף לבית הדין של לבוב כחבר מן המניין, וכשהזדקן חמיו ניהל הוא את בית הדין כראב"ד. בימי ההגירה ההמונית ממזרח אירופה לארצות הברית, יצאה בשנת תרמ"ב (1882) קריאה מטעם מספר רבנים ואישי ציבור ביוזמתו של לורנס אוליפנט על ניווט גל ההגירה שעבר דרך גליציה[ב]. בין הרבנים החתומים על קריאה זו נמצא רבי אריה לייב ברוידא, יחד עם חמיו רבי יצחק אהרן איטינגא, רבי שמואל מוהליבר ועסקנים נוספים[3].

באסיפה של תנועת מחזיקי הדת שהתכנסה בלבוב בשנת תרמ"ב, ניטשו חילוקי דעות קשים בין כמה מראשי הנאספים, ורבים מהם ובראשם חמיו רבי צבי הירש אורנשטיין פרשו מהאסיפה. במאורע זה התפרסם רבי אריה לייב הודות להצלחתו לפשר בין הצדדים[4].

בכהונתו כראב"ד המשיך גם לאחר שנפטר חמיו ואת כיסאו ירש רבי יצחק אהרן איטינגא. כשנפטר רבי יצחק אהרן ונבחר רבי יצחק שמלקיס, מונה רבי אריה לייב כרב רשמי ל"תוך העיר"[ג]. בשנת תרס"ז נבחר לרבנות הקהילה לאחר פטירתו של רבי יצחק שמלקיס (למרות היותו ליטאי בעל מנטליות שונה, ולמרות הגייתו שהייתה זרה וקשה לתושבי לבוב הגליציאניים[5]), המינוי נתקל בהתנגדות עזה מצד חסידי בעלז בעיר בנימוק ש"בניו של הרב הנבחר אינם הולכים בדרך הישר" (בין בניו נמנה מרדכי זאב ברוידא). חסידי בעלז ערכו הפגנה כנגד המינוי, ולאחר כמה שבועות של ניסיון לערער על המינוי, הכתירו את רבי משה ברז"פ רפפורט מליז'נסק כרבם. חסידי בעלז בראשות הרב רפפורט גם חלקו על היתרו של רבי אריה לייב לטלטל בשבת ברחובות העיר[6]. על היחסים של רבי אריה לייב עם חסידים אחרים בקהילה ניתן ללמוד מהעובדה שבשנת 1913 נוסד בביתו קלויז לחסידי אלעסק, בו נהג להתפלל בימות החול על אף היותו מתנגד מובהק[6].

במלחמת העולם הראשונה סירב לברוח מלבוב, בשונה מרבים מיהודי העיר שבחרו להימלט ממנה. בליל יום כיפור תרע"ה ארעה לו תקרית עם המושל הרוסי ג'ורג'י בוברינסקי (רו'); רבי אריה לייב נחקר יחד עם ברנרד הויזנר, ממלא מקום המטיף המקומי, בחשד שנתן הוראה לבני קהילתו שלא להתפלל בבתי הכנסת כמחאה נגד שלטון הכיבוש הרוסי בגליציה (רו'). לאחר שהבהיר למושל כי אי-קיום התפילות הוא עקב שמועות על פרעות מתוכננות ביהודים מצד חיילים רוסיים, קיבל הבטחה להגנה מפני מהומות, והתפילות למחרת התקיימו בחסות המושל[7]. בתום החקירה עשה רבי אריה לייב את דרכו לביתו בהליכה רגלית, מהלך של כשלוש שעות, על אף גילו המבוגר, כדי שלא לחלל את קדושת החג[8].

בחשוון תרע"ה נבחר להיות אחד מהאחראים לחלוקת הכספים של עזרת תורה באירופה[9].

השקפתו

מסופר כי לא הסכים לתת הכשר למאפייה סיטונאית בלבוב, למרות הכנסה של אלף כתרים שהובטחה לו, מכיוון שלא רצה לקפח את פרנסתם של האופים העניים. כך גם לא הסכים לתת סמיכה לרבנות למי שלא הייתה לו הצעת רבנות מוכנה, וזאת כדי שלא יבוא לזלזל בכבודו של רב העיר במקום מגוריו[10].

רבי אריה לייב שלל בצורה נחרצת את האפשרות של חלוקת קהילות כמו שנעשתה בהונגריה. על ייסוד תנועת מחזיקי הדת כקהילה עצמאית ונבדלת, הוא כותב במכתבו:

"ודכירנא אשר בשנת תרמ"ב הי' פה לבוב אסיפה גדולה מכל גדולי וצדיקי הדור גם מראשי העדה אנשי דעת ויראת ד', ותכלית האסיפה הי' לטכס עצה לחיזוק הדת, והוצעה הצעה לחלק א"ע מהמתחדשים ולהיות כת היראים לקהלה מיוחדת, אבל רובם ככולם לא נתנו להביא הצעה זו לידי מו"מ כלל ונדחתה מכל וכל, באמרם כי אין זה תקון הדת רק קלקול היותר גדול להדת לעשות פירוד בין הדבקים קהלות עדת ישורון".

ישוב משפט, קלויזנבורג תרפ"ב, עמ' ד', באתר אוצר החכמה

פרשת הדפסת שו"ת ישועות יעקב

שער הספר שו"ת ישועות יעקב מדפוס פיוטרקוב שנת תרס"ו. רבי אריה לייב טען כי הכתבים של שו"ת זה הוצאו ממנו במרמה

בשנת תרס"ו נדפס בפיוטרקוב לראשונה מכתב יד שו"ת ישועות יעקב על ידי ר' אברהם יוסף פישר מאלכסנדר שבפולין[11]. הספר הודפס לאחר למעלה מ-60 שנה מפטירת מחברו. לפי דברי המוציא לאור, כתב היד נמסר לידיו להדפסה על ידי בעליו רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, האדמו"ר מגור (רא"מ אלתר היה ידוע כאספן ספרים וכתבי יד שרבים מהם מסר להדפסה).

רבי אריה לייב טען שזכויות ההדפסה נגנבו ממנו, ולאחר כשנה מיום הופעת הספר בדפוס, הדפיס רבי אריה לייב מחדש 35 עותקים מהספר (בדפוס סאלאט, לבוב תרס"ז), עם דף שער חדש והקדמה בוטה, בה הוא כותב כי את כתב היד ירש מחמיו שהיה בן בנו של רבי יעקב משולם אורנשטיין. כתב היד היה ברשותו קרוב ליובל שנים, עד שלהפצרותיו של מדפיס בשם שמשון ניימאן מטרנוב, שלח אליו בחודש ניסן תרס"ד את כתב היד בתנאי שזכויות ההדפסה יישארו בבעלותו וכן שתודפס הקדמתו של רבי אריה לייב לספר. לדבריו, המוציא לאור גנב את כתב היד שלו, ושיקר בטענתו כביכול כתב היד הגיע אליו מהאדמו"ר מגור. בנוסף לזאת, ציין רבי אריה לייב פשע נוסף: המדפיס שינה את הסדר מכתב היד ללא רשותו[12].

ספריו

בשנת תרמ"ט הוציא לאור בלבוב את ספרו של חותנו "ברכת רצ"ה" עם הגהותיו בשם "מלחמות אריה".

משפחתו

מרדכי זאב ברוידא, בנו של רבי אריה לייב

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. ^ רבי חיים חיבר את הספר "תורה אור ודרך חיים" על הלכות שחיטה.
  2. ^ ההגירה ההמונית והבלתי מווסתת ממזרח אירופה בתקופה זו, הכבידה מאוד על הקהילות היהודיות בגליציה שלא יכלו לקלוט מספר עצום כל כך של מהגרים בדרך לארה"ב.
  3. ^ רבנות לבוב הייתה מחולקת שנים רבות לשתי קהילות: "תוך העיר" ו"חוץ לעיר". ראו הקהילה היהודית בלבוב: תולדות הקהילה.

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ הקדמה לספרו מצפה אריה, לבוב תר"ם.
  2. ^ עזריאל מאיר ברודא, משפחת ברודא, ורשה תרצ"ח, עמ' 55.
  3. ^ משה לייטר, "תשובת רבה האחרון של לבוב", בתוך: הדרום, טז, ניו יורק תשכ"ג, עמ' 101.
  4. ^ עזריאל מאיר ברודא, משפחת ברודא, ורשה תרצ"ח, עמ' 52.
  5. ^ שלמה אשכנזי, דור דור ומנהגיו, תל אביב, עמ' 22.
  6. ^ 6.0 6.1 זאב זוהר, ‏"בתי כנסת וקלויזן", בתוך: ספר קהילה לבוב - אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים תשט"ז, עמ' 467, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  7. ^ עזריאל מאיר ברודא, משפחת ברודא, ורשה תרצ"ח, עמ' 54.
  8. ^ מאיר בלבן, ‏שלשלת היחס של משפחת אורנשטיין - ברודא, ורשה תרצ"א, עמ' 46, באתר אוצר החכמה.
  9. ^ משה יעקב אסקוט, ‏"ראשית דרכו של מוסד עזרת תורה", בתוך: קובץ תורני ישורון, חלק ל"ב, ירושלים תשע"ה, עמ' תתקכ"ב, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  10. ^ משה לייטר, "תשובת רבה האחרון של לבוב", בתוך: הדרום, ט"ז, ניו יורק (תשרי) תשכ"ג, עמ' 101.
  11. ^ ראו: רבי יעקב משולם אורנשטיין, ‏שו"ת ישועות יעקב, פיוטרקוב תרס"ו, באתר אוצר החכמה.
  12. ^ משה הלל, אהל רא"ם, ירושלים תשע"ח, עמ' 43.

NivdakVeushar.png