רבי אריה לייב ברודא

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

רבי אריה לייב ברודא (נכתב גם: ברוידא; ו' בכסלו ה'תר"א, 1840כ"ו בתמוז ה'תרפ"ח, 1928) היה פוסק הלכה בגליציה, רבה של לבוב.

ביוגרפיה

נולד בהורודנה לרבי אברהם יוסף בן רבי חיים ברודא[א]. אבי אמו היה עזריאל מאיר גראדשטיין מלובלין (חותנו של רבי יהודה לייב איגר). למד בצעירותו בלובלין אצל דודו רבי דב בריש רפפורט (לימים כיהן כרבה של רווה-רוסקה; מחבר הספר "דרך המלך")[1]. לאחר מכן עבר ללמוד בבריסק, שם נשא את חנה בת רבי צבי הירש אורנשטיין רב העיר, שהתפעל מחריפותו.

כשנאלץ חמיו לעזוב את ליטא בשנת ה'תרל"ג עקב אזרחותו האוסטרית, עבר יחד עמו לגליציה והתגורר בסמוך אליו בלבוב, שם מונה חמיו בשנת ה'תרל"ז לרב העיר לאחר פטירתו של רבי יוסף שאול נתנזון בשנת ה'תרל"ה.

בשנת תרפ"ז התאלמן מאשתו. נפטר בכ"ו בתמוז תרפ"ח ונקבר על פי צוואתו בחלקת ההרוגים על קידוש השם, ולא בחלקת רבני לבוב[2].

רבנות ועסקנות

רבי אריה לייב צורף לבית הדין של לבוב כחבר מן המניין וכשהזדקן חמיו ניהל את בית הדין כראב"ד. בימי ההגירה ההמונית ממזרח אירופה לארצות הברית, יצאה בשנת תרמ"ב (1882) קריאה מטעם מספר רבנים על ניווט גל ההגירה שעבר דרך גליציה[ב]. בין הרבנים החתומים על קריאה זו נמצא רבי אריה לייב ברודא, יחד עם חמיו רבי יצחק אהרן איטינגא, רבי שמואל מוהליבר ועסקנים נוספים[3].

באסיפה של תנועת מחזיקי הדת שהתכנסה בלבוב בשנת תרמ"ב, ניטשו חילוקי דעות קשים בין כמה מראשי הנאספים, ורבים מהם ובראשם חמיו רבי צבי הירש אורנשטיין פרשו מהאסיפה. במאורע זה התפרסם רבי אריה לייב הודות להצלחתו לפשר בין הצדדים[4].

בכהונתו כראב"ד המשיך גם לאחר שנפטר חמיו ואת כיסאו ירש רבי יצחק אהרן איטינגא. כשנפטר רבי יצחק אהרן ונבחר רבי יצחק שמלקיס, מונה רבי אריה לייב כרב רשמי ל"תוך העיר"[ג]. בשנת תרס"ז נבחר לרבנות הקהילה לאחר פטירתו של רבי יצחק שמלקיס (למרות היותו ליטאי בעל מנטליות שונה והקושי הכרוך בהבנת אופן דיבורו לתושבי לבוב הגליציאניים[5]).

במלחמת העולם הראשונה סירב לברוח מלבוב, בשונה מרבים יהודי העיר שבחרו להימלט ממנה. בליל יום כיפור תרע"ה ארעה לו תקרית עם המושל הרוסי בוברינסקי שהאשים אותו בהוראה לבני קהילתו שלא להתפלל בבתי הכנסת כמחאה נגד שלטון הכיבוש הרוסי. לאחר שהבהיר למושל כי אי-קיום התפילות הוא עקב שמועות על פרעות מתוכננות ביהודים מצד חיילים רוסיים, קיבל הבטחה להגנה מפני מהומות, והתפילות למחרת התקיימו בחסות המושל[6].

בחשון תרע"ה נבחר להיות אחד מהאחראים לחלוקת הכספים של עזרת תורה באירופה[7].

השקפתו

מסופר כי לא הסכים לתת הכשר למאפייה סיטונאית בלבוב למרות הכנסה של אלף כתרים שהובטחה לו, מכיוון שלא רצה לקפח את פרנסתם של האופים העניים. כך גם לא הסכים לתת סמיכה לרבנות למי שלא הייתה לו הצעת רבנות מוכנה, וזאת כדי שלא יבוא לזלזל בכבודו של רב העיר במקום מגוריו[8].

רבי אריה לייב שלל בצורה נחרצת את האפשרות של חלוקת קהילות כמו שנעשתה בהונגריה, במכתבו הוא כותב:

"ודכירנא אשר בשנת תרמ"ב הי' פה לבוב אסיפה גדולה מכל גדולי וצדיקי הדור גם מראשי העדה אנשי דעת ויראת ד', ותכלית האסיפה הי' לטכס עצה לחיזוק הדת, והוצעה הצעה לחלק א"ע מהמתחדשים ולהיות כת היראים לקהלה מיוחדת, אבל רובם ככולם לא נתנו להביא הצעה זו לידי מו"מ כלל ונדחתה מכל וכל, באמרם כי אין זה תקון הדת רק קלקול היותר גדול להדת לעשות פירוד בין הדבקים קהלות עדת ישורון".

ישוב משפט, קלויזנבורג תרפ"ב, עמ' ד'.

פרשת הדפסת שו"ת ישועות יעקב

בשנת תרס"ו נדפס בפיוטרקוב לראשונה מכתב יד שו"ת ישועות יעקב על ידי ר' אברהם יוסף פישר מאלכסנדר שבפולין. לפי דברי המוציא לאור, כתב היד נמסר לידיו להדפסה על ידי בעליו רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, האדמו"ר מגור (רא"מ אלתר היה ידוע כאספן ספרים וכתבי יד שרבים מהם מסר להדפסה).

רבי אריה לייב טען שזכויות ההדפסה נגנבו ממנו, ולאחר כשנה מיום הופעת הספר בדפוס, הדפיס רבי אריה לייב מחדש 35 עותקים מהספר (בדפוס סאלאט, לבוב תרס"ז), עם דף שער חדש והקדמה בוטה, בה הוא כותב כי את כתב היד ירש מחמיו שהיה בן בנו של רבי יעקב משולם אורנשטיין. כתב היד היה ברשותו קרוב ליובל שנים, עד שלהפצרותיו של מדפיס בשם שמשון ניימאן מטרנוב, שלח אליו בחודש ניסן תרס"ד את כתב היד בתנאי שזכויות ההדפסה יישארו בבעלותו וכן שתודפס הקדמתו של רבי אריה לייב לספר. לדבריו, המוציא לאור גנב את כתב היד שלו, ושיקר בטענתו כביכול כתב היד הגיע אליו מהאדמו"ר מגור. בנוסף לזאת, מנה רבי אריה לייב פשע נוסף: המדפיס שינה את הסדר מכתב היד ללא רשותו[9].

ספריו

בשנת תרמ"ט הוציא לאור בלבוב את ספרו של חותנו "ברכת רצ"ה" עם הגהותיו בשם "מלחמות אריה".

משפחתו

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • עזריאל מאיר ברודא, משפחת ברודא, ורשה תרצ"ח, עמ' 51–55.
  • משה לייטר, תשובת רבה האחרון של לבוב, בתוך הדרום טז, ניו יורק תשרי תשכ"ג עמ' 82–105.

ביאורים והרחבות


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. ^ רבי חיים חיבר את הספר "תורה אור ודרך חיים" על הלכות שחיטה.
  2. ^ ההגירה ההמונית והבלתי מווסתת ממזרח אירופה בתקופה זו, הכבידה מאוד על הקהילות היהודיות בגליציה שלא יכלו לקלוט מספר עצום כל כך של מהגרים בדרך לארה"ב.
  3. ^ רבנות לבוב הייתה מחולקת שנים רבות לשתי קהילות: "תוך העיר" ו"חוץ לעיר". ראו הקהילה היהודית בלבוב: תולדות הקהילה.

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ הקדמה לספרו מצפה אריה, לבוב תר"מ.
  2. ^ עזריאל מאיר ברודא, משפחת ברודא, ורשה תרצ"ח, עמ' 55.
  3. ^ משה לייטר, "תשובת רבה האחרון של לבוב", בתוך: הדרום, טז, ניו יורק תשכ"ג, עמ' 101.
  4. ^ עזריאל מאיר ברודא, משפחת ברודא, ורשה תרצ"ח, עמ' 52.
  5. ^ שלמה אשכנזי, דור דור ומנהגיו, תל אביב, עמ' 22.
  6. ^ עזריאל מאיר ברודא, משפחת ברודא, ורשה תרצ"ח, עמ' 54.
  7. ^ ישורון, ל"ב, ירושלים תשע"ה, עמ' תתקכ"ב.
  8. ^ משה לייטר, "תשובת רבה האחרון של לבוב", בתוך: הדרום, ט"ז, ניו יורק (תשרי) תשכ"ג, עמ' 101.
  9. ירושלים תשע"ח, עמ' 43.

NivdakVeushar.png