רבי אהרן ווירמש

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

שגיאת לואה ביחידה יחידה:גיל_לערכי_אישים בשורה 20: attempt to compare table with number.

רבי אהרן ווירמש (נהגה: ווֹרְמְס או וֶרְמְס; י"ח באב ה'תקי"ד, 7 ביולי 1754ט"ו באייר ה'תקצ"ו, 2 במאי 1836) היה רבה של יהדות מץ, דיין, מקובל וראש ישיבה במץ, ומחבר ספרי "מאורי אור" על תלמוד בבלי ועל שולחן ערוך. חבר הסנהדרין של פריז. נודע בגישתו הביקורתית כלפי מנהגים עממיים ואף כלפי פוסקי ההלכה שקדמו לו. בדור האחרון דמותו שנויה במחלוקת סביב שאלת נטייתו לרפורמה.

היה אחרון רבניה המפורסמים של מץ, ובין המקובלים הגדולים האחרונים במערב אירופה.[1]

ביוגרפיה

נולד בגייסלאוטרן (גר'), כפר קטן סמוך לסארלואיס (אנ'), לרבי אברהם יוסף, שכונה אברהם אברלי, בן למשפחת רבנים מצאצאי רבי גרשון אשכנזי. בבחרותו נסע למץ שם למד אצל רבי אריה לייב גינצבורג, ה"שאגת אריה", והיה לאחד התלמידים הקרובים אליו. בגיל 15 התכבד לדרוש בבית הכנסת של מץ. נסמך להוראה גם על ידי רבי וולף יעקב רייכסהופן (ר' וולף פוסוויילר). בצעירותו עסק בקבלת האר"י וחיבר ספר תפילות קבליות ברוח זו.[2]

בשנת 1777 מונה לרב בקריכינגן (גר') שבלוריין הגרמנית, שם התגורר שבע שנים. לאחריהן שב למץ, ושם נבחר כראש הישיבה המקומית לאחר פטירת רבו ה"שאגת אריה" (עד סגירת הישיבה בימי שלטון הטרור). בשנת ה'תקס"ו נבחר כדיין בבית הדין של הקהילה, לאחר פטירתו של הרב, רבי אורי פייבוש הכהן. במשך שנים רבות שימש כדיין וסגן-רב-ראשי לצדם של הרבנים הראשיים רבי מאיר שארלוויל ורבי יוסף גוגנהיים. אחרי פטירתו של רבי יוסף בשנת ה'תקע"ג (1813), שימש ממלא מקום הרב עד לבחירתו של רב חדש. משהחל הליך הבחירה, בשנת ה'תקפ"א, היה מועמד מרכזי לתפקיד רב הקהילה ורב ראשי לקונסיסטוריה של מץ ושל כל מחוז מוזל, אך בחירתו נמנעה מכיוון שלא שלט בשפה הצרפתית כפי שדרש החוק הצרפתי (כרב רשמי נבחר הרב נתנאל וידרסהיים[3]). הוא המשיך לשמש כדיין וכראש הישיבה, ובפועל היה הסמכות ההלכתית העליונה בקהילה, והפוסק הראשי בה. בי"ד בסיוון תקצ"ב (12 ביוני 1832) אושרה לבסוף בחירתו כרב ראשי (אחרי מותו של הרב וידרסהיים), אף שלא שלט בשפה הצרפתית.

תקופה לפני מותו חדל מלדבר ביידיש ובשפות זרות, והחל לדבר בלשון הקודש בלבד. לפני מותו ציווה לקבור את כתבי ידו עמו בארון. נפטר בט"ו באייר תקצ"ו, ונקבר במץ.

עמדותיו

באופן כללי היו עמדותיו של רבי אהרן שמרניות ביחס למקובל בין רבני הסביבה בתקופתו; הוא לא רכש ידע בשפת ארצו, את ספר הזוהר ראה כחיבורו של רבי שמעון בן יוחאי וכחלק בלתי נפרד מספרות חז"ל, ועסק בהלכה ובקבלה בצורה המקובלת ביהדות האורתודוקסית. בניגוד לרבנים אחרים במרכז אירופה בדורו, הוא לא התנגד להתפשטות מנהגים שמקורם בזוהר בקרב ההמון, אך מאידך התנגד להתפשטות כזו של מנהגים שמקורם בכוונות האר"י.[2] הוא תקף את תלמידו אליקים כרמולי שתמך בשיטה ההליוצנטרית, מכיוון שהיא נוגדת את נס שמש בגבעון דום[4]. הוא התנגד לעיסוק בפילוסופיה ואמר עליה "טמא טמא יקרא והיא אשה ז‏ונה הנאמר במשלי".[5]

מנגד, הוא תמך בהקמת תלמודי תורה בהם ילמדו גם לימודי חול, כהצעתו של נפתלי הרץ וייזל[4].

במהפכה הצרפתית

ככל הנראה, עם פרוץ המהפכה הצרפתית הושפע ממנה רבי אהרן מאוד. הוא הצטרף למשמר הלאומי ולבש את מדיו, ואף גילח את זקנו כדי שיתאים לתקנון המשמר. לבני קהילתו הטיף בעד עיסוק בעבודות כפיים – תחום עיסוק שלא רווח אצל יהודי אירופה במאות השנים שקדמו לו שעסקו בעיקר במסחר ובשל כך ספגו ביקורות רבות. הוא אף הראה דוגמה אישית בכך ששלח את בנו אליהו ללמוד מקצוע.

עם הקמת הסנהדרין של פריז נבחר כחבר הסנהדרין מטעם מץ. בסנהדרין הוא נשא נאום מרשים על "יחסי היהודים ללא יהודים על פי היהדות", בו טען כי אין להתייחס למה שנכתב בתלמוד בעיצומם של ימי הביניים, בהם היו התנאים שונים מבימיו, כמדריך ליחס אל גויים בזמנו. כלומר, אין דיני עכו"ם חלים על הנוצרים תושבי צרפת[6]. פרופסור חיים ברקוביץ (אנ') סבור כי עמדתו של רבי אהרן היא שעמדה בבסיס החלטתה של הסנהדרין לאסור על הלוואה בריבית לנוצרים תושבי צרפת.

כאשר הושבע לרב ראשי במץ, הוצעה לו כיפה לכסות את ראשו, אך הוא הסביר כי המנהג לכסות את הראש ביהדות, אינו חובה אלא "פטור שהעניק האלוקים לעמו מגילוי הראש בלהט השמש" (כנהוג בהתייצבות לפני נכבדים), אך המחמיר ומגלה את ראשו תבוא עליו ברכה[7].

פסיקותיו ויחסו למנהגים

רבי אהרן היה הרב היחיד בזמנו שהתיר להתפלל בשפה המקומית, ואף חיווה דעתו שתפילה בשפה זרה אך מובנת עדיפה מתפילה בלשון הקודש כאשר המתפלל אינו מבין אותה. מטעם זה הוא סירב להצטרף למאבק נגד הרפורמות בבית הכנסת בהמבורג בניגוד לרוב הרבנים המפורסמים בדורו.

אף שנטען עליו כי נטה לרפורמה, ויש שראו בפסיקות שונות שלו סימנים לכך, עמדותיו ההלכתיות לא היו שונות בצורה קיצונית מרבנים אחרים; הוא אסר גילוח בחול המועד[8], והתיר פאה נכרית, מכיוון שלאיסור גילוי השערות לאשה נשואה יש טעם כמוס על פי הקבלה, שאינו תקף בפאה נכרית.

מנגד, התיר הלנת מתים כאשר יש חשש שהמוות טרם נקבע,[9] אף שבדור שלפניו ניטש סביב נושא זה פולמוס בין אנשי תנועת ההשכלה היהודית לרבנים. כן התיר שימוש בפסח בסוכר שלא נבדק, וכן התיר חלב עכו"ם, ואמרו עליו ששתה קפה חלבי בפונדק גויי[4].

הוא תקף את חלוקת העליות בקריאת התורה וטען כי החלוקה לא בוצעה על ידי בר סמכא[10]. בניגוד לעמדה המקובלת ביהדות המסורתית, הוא החזיק בעמדה ביקורתית כלפי העל טבעי. כך, הוא לא האמין בשדים והתנגד לקמיעות[11]. הוא דחה את המנהג לומר לפני תקיעת שופר תחינות ושמות מלאכים שלא נזכרו בתלמוד, מנהג נטילת תרנגולים לבנים לכפרות, וכך גם את דברי רבי יוסף קארו שהזכיר להלכה בשולחן ערוך שד בשם קטב מרירי המובא בתלמוד. מנהג מיסטי כמו מזיגת כוס לאליהו הנביא, הוא הסביר כאקט של נוחות במזיגת ארבע כוסות, משום שהניחו כוס גדולה על השולחן שממנה מזגו לבני הבית, ולשאלת הילדים השיבו בהומור כי הכוס היא לאליהו הנביא, ומתוך כך השתרש הדבר והפך ל"מנהג"[12]. אשתו נפטרה בעת לידתה, ועל פי השמועות שנפוצו בהמון, היה זה משום שסירב בתוקף לתלות את תמונת לילית ולומר תחינות מסוימות[דרושה הבהרה][13]. כך גם התנגד למנהגים רבים אותם ראה כמשובשים או כמיותרים. הוא התנגד לאמירת פיוטי תפילה רבים – נושא טעון בפולמוס בין הרפורמים לרבנים, פסק שיש חשש הפסק באמירת פסוקי השמות לפני עקירת הרגליים בתפילת העמידה, ועל כן יש לאמרם אחריה. הוא דחה את מנהג גניבת האפיקומן[14], השלכת סוכריות על חתן בעליה לתורה, ואת אמירת דוד מלך ישראל חי וקיים בקידוש לבנה[15]. התנגד לתעניות שובבי"ם, והתנגד בתוקף להחמרות רבות שהשתרשו, כמו המנהג שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן[16].

הוא אף התבטא בנימה של מרירות, כי הרמ"א רצה לחייב את כל היהדות לאמץ את מנהגיה של יהדות פולין, אך הוא אינו מבין מדוע על יהודי גרמניה וצרפת לעשות כן. משפט זה – כמו יתר המנהגים שדחה, פורש כנטייה לרפורמה או כהקפדה על מסורות יהדות אשכנז הוותיקה.

דמותו בעיני הדורות הבאים

בתנועה הרפורמית היו שראו אותו כקרוב בדעותיו אליהם ואמרו כי אילו היה חי 30 שנה מאוחר יותר, היה אף הוא רואה את הצורך ב"תיקונים בדת"[13]. כך הציג את דמותו גרשון לוי – חבר האקדמיה המלכותית במץ שהיה תומך ברפורמה מתונה, הספדו של לוי על רבי אהרן הוא אחד המקורות העיקריים והראשונים לתולדות חייו.

בחייו של רבי אהרן וגם לאחר מותו לא נודעה התנגדות כלפיו. ספרו "מאורי אור" מצוטט אצל כמה מהאחרונים ששיבחוהו, כמו בספרי רבי יוסף זכריה שטרן, בספר "מנחת אלעזר" לרבי חיים אלעזר שפירא[17], בספר "ארחות חיים", ובספר "ליקוטי מהרי"ח" של רבי ישראל חיים פרידמן.

בדור האחרון תקפו כמה רבנים את רבי אהרן בעקבות פסיקות וביטויים נפיצים המופיעים בספריו; רבי ישכר תמר – בעקבות הערך על רבי אהרן באנציקלופדיה אוצר ישראל הגדירו כמי ש"נעשה צדוקי"[18]. בעקבותיו הסתייג ממנו גם הרב יעקב חיים סופר בכמה מספריו, הטוען שדרכו להגיה בדברי חז"ל מסברתו ולפתור בעיות כאמצעות פיענוח ראשי תיבות בלתי מקובלים[19]. לעומתם, הגן רבי עובדיה יוסף על דמותו ושלל את התזה של הרב תמר[20]. פרופסור חיים ברקוביץ (אנ') אף הוא מציג את רבי אהרן כמי שהגן על מנהגי אשכנז שהונהגו על ידי המהרי"ל, והעדיף את ספר הזוהר על פני כתבי האר"י.

במאמר הגנה על רבי אהרן שפורסם בכתב עת ירושתנו, טוען בתוקף פרופסור יעקב שמואל שפיגל כי רבי אהרן לא תמך ברפורמה כלל, והיה תומך נלהב בשמירת המנהג וההלכה כפי שניכר בכל חיבוריו. לדבריו של שפיגל, התנגדותו לפסיקות הרמ"א, הייתה כחלק מהתנגדות נפוצה של רבני אשכנז וצרפת במשך מאות שנים לשינוי מנהגיהן למנהגי הרמ"א, מכיוון שהמנהגים היהודיים הגרמניים והצרפתיים הקדימו בזמן רב את אלו שהנהיג הרמ"א, והתבססו בעיקר על פסקי הדין של הראשונים האשכנזים. על דעתו של רבי אהרן כי יש להשמיט חלק מהפיוטים – דעה בה דגלו כמה מראשי הרפורמה – מסביר שפיגל כי רבי אהרן לא היה הרב היחיד שתמך בצמצום אמירת הפיוטים בתפילה. בתחילת המאה ה-19 הפסיקה רוב יהדות פולין לומר פיוטים, למעט בימים נוראים, והדיון בענין זה לא היה חדש.

שפיגל במאמרו תוקף את הרב תמר בכמה טענות, ומעלה כמה הסברים להגנתו של רבי אהרן:

  1. ספר "מאורי אור" הובא בשם הגדולים לרבי חיד"א – שהקפיד שלא לכתוב על רבנים שנויים במחלוקת.
  2. הרב תמר הסתמך על ערכו של רבי אהרן באנציקלופדיה אוצר ישראל, ערך שהועתק מהאנציקלופדיה היהודית שם כתב את הערך לוי גינזבורג – ממנהיגי התנועה הקונסרבטיבית שאינו נאמן.
  3. רבי אהרן לא גילח את זקנו למשעי אלא התאים אותו לתקנון המשמר הלאומי.
  4. בנוגע לאי תמיכתו ברבנים בריב ההיכל, מכיוון שההלכה מאפשרת להתפלל בשפה זרה, אין להאשים את רבי אהרן שחרג ממנה, אלא יש לומר שהוא לא זיהה את מטרת הרפורמים לבצע "תיקונים בדת" באמצעות פירצה זו ועל כן לא הצטרף לדעה הרבנית המקובלת בפרשייה זו.
  5. להסבר העובדה שרבי אהרן נשבע בגילוי ראש מזכיר שפיגל שר"א מסתמך על דברי המדרש רבה בפרשת ויקרא, ומזכיר גם את דעת הגר"א המקֵלה בנושא זה[21].
  6. על השמועה לפיה שתה רבי אהרן קפה חלבי בפונדק גויי, מסביר שפיגל כי מלבד העובדה שהשמועה לא הוכחה, התירו פוסקים רבים חלב עכו"ם.
  7. בנוגע למנהגים הרבים שביטל, מסביר שפיגל שרבי אהרן לא היה הרב הראשון שנקט בעמדה כזו, והוא ביטל רק מנהגים שאין להם מקור בתלמוד והם מנוגדים לרוח היהדות.

במכתב תגובה שכתב רבי דוד צבי הילמן לשפיגל, הוא מתאר את דמותו של רבי אהרן כדמות שלילית "שסבלה מתסביך נחיתות כלפי הגויים וגרמה לחילול השם", אף אם כוונתו הייתה לשם שמים. הרב הילמן מגנה את עצם העובדה שרבי אהרן הושפע מהמהפכה הצרפתית, ומפקפק אף בגדלותו התורנית.

ספריו

ספרו המרכזי של רבי אהרן הוא "מאורי אור". שמו של המחבר רמוז במילים אהרן ווירמש. הספר הכולל שבעה חלקים הודפס בעירו מץ, בציון שמו של המחבר בלבד, במשך כ-40 שנה. הספר מכיל הערות ביקורתיות כמו גם הערות על מרבית חיבורי התלמוד ועל חלק ניכר מחלק אורח חיים בשולחן ערוך, הספר מפגין רוח מדעית, יסודיות וחריפות. המחבר עוסק הרבה גם בשינויי נוסחאות וגרסאות שונות. הספר מוזכר לשבח כבר בספר שם הגדולים[22].

אחד המלומדים הנוצרים אמר על ספר זה שהעבודה שנעשתה בו (אף שאינה מושלמת), תספיק כדי לפתוח שערי כל אקדמיה אירופאית בפני מחברה[4].

שבעת חלקי הספר:

  • חלק ראשון, מץ תק"נ. מכיל הגהות והערות קצרות על כל הש"ס, מכיל 78 דפים. בתחילת הספר הודפסה הסכמת שלושת חברי בית הדין של מץ: רבי אורי פייבוש הכהן, רבי מאיר שארלוויל, ורבי יוסף גוגנהיים.
  • חלק שני, מץ תקנ"א. מכיל חידושים על מסכתות ברכות שבת ועירובין, והערות לשולחן ערוך אורח חיים, סימנים: א'–רמ"א. מכיל 32 דפים.
  • חלק שלישי, מץ תקנ"ג. חידושים על מסכתות שבת ועירובין והערות קצרות על הש"ס, ועל שולחן ערוך אורח חיים, סימנים רמ"ב–שס"ט. מכיל 36 דפים.
  • חלק רביעי – באר שבע, מץ תקע"ט. מכיל חידושים על ברכות שבת ועירובין בנגלה ובאגדה, וכן על ההלכות השייכות למסכתות אלו. 148 דפים.
  • חלק חמישי – עוד למועד, מץ תקפ"ב. מכיל שני חלקים על מסכתות סדר מועד. 192 דפים.
  • חלק ששי – בן נו"ן, מץ תקפ"ז. חידושים על סדר נשים. מכיל 191 דפים.
  • חלק שביעי – קן טהור, מץ תקצ"א. חידושים לסדר נזיקין ומסכתות קטנות. מכיל 221 דפים.

יש אומרים שפרסם בעילום שם ספר בגרמנית בשם "Grundlage der wahren Aufklaerung". בנוסף לכך, יש אומרים שהשאיר בכתב יד גם פירוש על התורה בשם "מלבושים" או "מלבושי כבוד", ספרי דרושים שונים, פירושים על הש"ס ועל פסיקתא רבתי, פסיקתא זוטרתא ותנא דבי אליהו, סידור התפילה על פי הזוהר, והשתתף בכתיבת הפירוש על המחזור ועל ההגדה בדפוס מץ[4], אך אחרים טוענים שמחבר הפירושים על המחזור ועל ההגדה הוא המדקדק משה בידינגן.

משפחתו

השאיר אחריו שני בנים וחמש בנות.

  • בתו מינקלא (מינט) - נישאה לרבי יהודה מאיר למברט, שמילא את מקומו כרב הראשי של מץ, והיה מגדולי הלוחמים ברפורמה.
  • חתנו הרב מיכאל כהן - שימש כרב במרסיי.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ספריו

הערות שוליים

  1. ^ שמעון שוורצפוקס, "מנהג ומנהיג בקהילת מיץ", בתוך: גרשון בקון, דניאל שפרבר ואהרן גימאני, מחקרים בתולדות יהודי אשכנז: ספר יובל ליצחק (אריק) זימר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ח, עמ' 256 ו-263.
  2. ^ 2.0 2.1 ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ' 106–109.
  3. ^ מחבר הספר "אמרי בינה". ראו: אמרי בינה, ‏מיץ תקפ"א, באתר HebrewBooks.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 נחום בריל, ‏"נר למאור", בתוך: בית אוצר הספרות, חלק א', ירוסלב תרמ"ז, עמ' 31 – 20, באתר אוצר החכמה.
  5. ^ מאורי אור, חלק ב, דף יד, באתר אוצר החכמה. ברקוביץ, מסורת ומהפכה, עמ' 241.
  6. ^ מאורי אור, חלק ז' - קן טהור, מץ תקצ"א, דף י' עמ' ב', באתר אוצר החכמה.
  7. ^ ראו מאורי אור, חלק ד' - באר שבע, מץ תקע"ט, דף ט"ו עמ' ב', באתר אוצר החכמה. את טיעונו זה הוא ביסס על פי הנאמר בויקרא רבה, פרשה כ"ז, פסקה ו'.
  8. ^ משה סמט, ‏"הלנת מתים" אות י"ג, בתוך: אסופות (עורך: מאיר בניהו), חלק ג', ירושלים תשמ"ט, עמ' תנ"ו, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  9. ^ מאורי אור, חלק ז' - קן טהור, סנהדרין דף מ"ו, מץ תקצ"א, דף ז: – ח., באתר אוצר החכמה.
  10. ^ "סיומא דפרשיות", בתוך: מאורי אור, חלק ז' - קן טהור, מץ תקצ"א, דף ר"כ, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  11. ^ מאורי אור, חלק ד' - באר שבע, מץ תקע"ט, דף ל: – לא., באתר אוצר החכמה.
  12. ^ מאורי אור, חלק ה' - עוד למועד, מץ תקפ"ב, דף ל:, באתר אוצר החכמה.
  13. ^ 13.0 13.1 משה קטן, ‏"הרב אהרן ווירמש ותלמידו אליקים כרמולי", בתוך: ארשת, ספר שנה לחקר הספר העברי, חלק ב', ירושלים תש"כ, עמ' 193 – 190, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  14. ^ מאורי אור, חלק ה' - עוד למועד, מץ תקפ"ב, דף קע"ח., באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  15. ^ מאורי אור, חלק ה' - עוד למועד, מץ תקפ"ב, דף קע"א:, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  16. ^ מאורי אור, חלק ה' - עוד למועד, מץ תקפ"ב, דף ל"ה:, באתר אוצר החכמה.
  17. ^ רבי חיים אלעזר שפירא, ‏מנחת אלעזר, חלק ב', סימן ד', ד"ה וראיתי, מונקץ תרס"ז דף ה' עמ' ב', באתר אוצר החכמה.
  18. ^ ישכר תמר, ‏עלי תמר, ברכות פ"ט ה"א, ד"ה לא יצווה, תל אביב תשל"ט, דף רפ"א., באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר), ובישכר תמר, ‏עלי תמר, ביכורים פ"ג ה"ג, ד"ה ושלח, תל אביב תש"מ, דף רנ"ד–רנ"ה, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  19. ^ הרב יעקב חיים סופר, ‏מאמר יעקב, סימן ל"ה, הערה ח', ירושלים תשס"ב, עמ' קס"ה, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  20. ^ הרב יצחק יוסף, ‏ילקוט יוסף, או"ח ה' (תפילה ב), סימן קל"א, ירושלים תשס"ד, עמ' תי"ד – תט"ו, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  21. ^ ביאור הגר"א על אורח חיים ח סעיף ב'.
  22. ^ שם הגדולים (קרענגיל)/חלק ב/מ באות י"ד.

NivdakVeushar.png