קורבן

תגליף של הבל מקריב את הקורבן הראשון בהיסטוריה

תגליף של קין, שהקריב את הקורבן, העצוב על כך שמנחתו לא התקבלה

דוגמה מודרנית לקרבן - צאן מועלה לקורבן על ידי כוהני דת שומרונים בהר גריזים

קורבן (עם ניקוד: קָרְבָּן, מקובל גם הכתיב החסר קרבן) הוא סוג של פולחן חליפין, בו מוותרים המשתתפים בפולחן על נכס כלשהו לטובת האל או האלים להם נועד הפולחן.

ישנם מספר סוגים של קורבנות, המותאמים לדרגת החשיבות של הטקס: קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. עיקרו של פולחן הקורבנות הוא השמדת הקורבן, לרוב על ידי שריפה, לעיתים יותר נדירות על ידי הטבעה, קבורה, השלכה מצוק וכיוצא בזה.

פולחני הקרבה הם מהעתיקים שבפולחנים הקיימים והם עדיין נפוצים מאוד בדתות פגאניות, וזכר להם ניתן למצוא גם בדתות מונותאיסטיות, אם במפורש, ואם בצורה סמלית.

המילונאי ראובן אלקלעי ציין במילונו כי חידש את הפועל קִרְבֵּן (במובן victimize).

בתרבויות הקדומות

על פי האמונה בתרבויות הקדומות בני האדם היו תלויים באלים, ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלים ברובם עברו תהליך של פרסוניפיקציה ונתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים עילאיים או כבני אדם עילאיים או כסוג של שילוב בין בני אדם ובעלי חיים, בני האדם דימו שיש להם פסיכולוגיה ומאווים דומים לבני האדם, וניתן לרצות את פניהם ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קורבנות.

כך למשל בתרבות האוגריתית בעלילות בעל וענת האלים מתוארים כמי שעושים משתאות ואוכלים בשר ושותים יין, ולכן אגדת אקהת פותחת בכך שדנאל הצדיק העקר שרוצה להפקד בבן, מאכיל ומשקה את האלים במקדש. תרבות זאת של הקרבת קורבנות, הבאת מנחות וניסוך יין הייתה כנראה משותפת לכל העולם העתיק והייתה קיימת באמריקה הדרומית עד למאה ה-16.

בתרבויות הקדומות, קרבנות אדם היו נפוצים מאוד. כפי שעולה מעדויות שונות, טקסים בהם הקריבו קרבנות אדם היו נהוגים בכל התרבויות האליליות הקדומות ואף בגיא בן הינום שבירושלים. בעולם הישן הלכו טקסים אלה ונהיו נדירים עם הזמן, ועדויות אחרונות לקרבן אדם ניתן למצוא בכתביו של דיודורוס איש סיציליה המעיד כי כאשר הטיל מושל סירקוזה מצור על קרתגו (309 לפנה"ס) הקריבו תושבי העיר מאתיים ילדים לאלים. טקסים כאלה המשיכו בתרבויות שהתקיימו בעולם החדש. אחת העדויות הדרמטיות להתרחשות כזו, הם הממצאים שהתגלו בטוקומה שבפרו, שם במאה ה-16 עם הפלישה הספרדית של הקונקיסטאדורים שנתפסה כמאיימת ביותר על בני האינקה, התגלו בעיר הפירמידות גויות של 119 בני אדם, שעברו הליך של פולחן ריטואלי שבמהלכו לאחר שסוממו, נשחטו, ראשם נערף, וליבם נעקר מקרבם והוקרב.

קורבנות ביהדות

ערכים מורחבים – קורבן (יהדות), קורבן מנחה

במקרא מתואר כי בני האדם הקריבו קרבנות החל משחר האנושות. קין והבל היו הראשונים להקריב עולות, מה שהוביל לריב ביניהם ולרצח הבל. נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ"

— ספר בראשית, פרק ח', פסוק כ'

יצחק כמעט שהוקרב באירוע עקדת יצחק (במקומו הוקרב כבש).

ביהדות קורבן הוא מתנה לאלוהים. הקורבן הוקרב על גבי ה"במה" או על גבי המזבח בבית המקדש. הקורבן נקרא כך כיוון שבאמצעותו מתקרב האדם לאל^{[דרוש מקור]}. הקרבת קורבנות הייתה חלק מרכזי בפולחן הדתי. המזבחות והמקדשים היוו מרכזים רוחניים לעם במשך תקופה ארוכה. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא ובאופן פחות בספר במדבר. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי דיני הקורבנות מופיעים בעיקר בסדר קודשים.

הקורבנות מגוונים מאוד - מהחי ומהצומח, כאשר כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה.

קורבנות באסלאם

ערך מורחב – חג הקורבן

באסלאם פולחני הקרבת קרבנות נותרו באופן סמלי בלבד. כך למשל, בחג הקרבן או עיד-אלדחא. המוסלמים נוהגים לשחוט בעל חיים (עז, כבש, פרה) כדי לשחזר את נכונותו של אברהם להקריב את בנו ישמעאל. בנוסף בקרב קהילות דוברות ערבית במזרח התיכון נהוג טקס עקיקה (בערבית: عقيقة), שהוא מסמל את כניסתו של הרך הנולד אל חוג המשפחה המסורת הערבית. לפיכך, נהוג לשחוט בעל חיים, למען הילד ולהכין מבשר בעל החיים סעודה לכל המשפחה.

קישורים חיצוניים

• נח זבולוני, קורבנות על הר הבית, דבר.

הערות שוליים

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0). (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +434 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

רענן נתונים