קנצלר גרמניה

קנצלר גרמניה

עיט הפדרציה סמל ממשלת גרמניה
איוש נוכחי:
אנגלה מרקל
מאז 22 בנובמבר 2005
דרכי מינוי	נבחר בבחירות פדרליות
תחום שיפוט	גרמניה
מושב המשרה	ברלין
משך כהונה קצוב	4 שנים
ייסוד המשרה	1871
איוש ראשון	אוטו פון ביסמרק

ראש הממשלה בגרמניה נקרא באופן מסורתי קַנְצְלֶר. בין השנים 1871 ל-1945 המשרה נקראה רייכסקנצלר (בגרמנית: Reichskanzler ; משמע: קנצלר של הרייך), אך אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה הפכה לרפובליקה פדרלית ועל כן שונה שם המשרה, ומאז ועד היום שמה הוא בונדסקנצלר (בגרמנית: Bundeskanzler; משמע: קנצלר פדרלי).

מקורו של המונח, המתועד לראשונה בימי הביניים, הוא במילה הלטינית cancellarius.

רייכסקנצלר

לפני מלחמת העולם הראשונה, נקראה משרת ראש ממשלת גרמניה בשם "רייכסקנצלר", שמשמעותו היא "קנצלר קיסרי" או "קנצלר של הרייך". באימפריה הגרמנית של 1871, הרייכסקנצלר לא נבחר על ידי הפרלמנט (רייכסטאג), ולא נשא באחריות כלפיו. במקום זאת, הוא מונה על ידי הקיסר. בשל כך לא ניתן לקרוא לאימפריה הגרמנית דמוקרטיה, גם אם הרייכסטאג היה פרלמנט נבחר.

מצב עניינים זה השתנה רק ב-29 באוקטובר 1918 בתיקון שהוכנס לחוקת 1871. עם זאת, השינוי לא יכול היה למנוע את התפרצותה של מהפכה כמה ימים לאחר מכן.

על פי החוקה החדשה של רפובליקת ויימאר ב-1919, הרייכסקנצלר אמור להיבחר על ידי הנשיא, אך לפרלמנט יש את הזכות לפטר את הקנצלר, או את כל אחד מן השרים שלו. למעשה, רוב הממשלות של רפובליקת ויימאר נשענו בצורה חזקה על שיתוף פעולה עם הנשיא, בשל חוסר היציבות שבפרלמנט. הרייכסקנצלר האחרון (ה-15 במספר) בסדרת הקנצלרים של רפובליקת ויימאר היה אדולף היטלר, שמונה ב-30 בינואר 1933.

רייכקנצלרים של האימפריה הגרמנית

#	שם	תקופת כהונה		מפלגה
		התחלה	סיום
1.	הנסיך אוטו פון ביסמרק	21 במרץ 1871	20 במרץ 1890
2.	הרוזן לאו פון קפריבי	20 במרץ 1890	26 באוקטובר 1894
3.	הנסיך כלודוויג צו הוהנלוהה-שילינגספירסט	26 באוקטובר 1894	17 באוקטובר 1900
4.	הנסיך ברנהרד פון בילוב	17 באוקטובר 1900	14 ביולי 1909
5.	תיאובלד פון בתמן-הולווג	14 ביולי 1909	13 ביולי 1917
6.	גיאורג מיכאליס	14 ביולי 1917	1 בנובמבר 1917
7.	הרוזן גיאורג פון הרטלינג	1 בנובמבר 1917	30 בספטמבר 1918
8.	הנסיך מקסימיליאן מבאדן	3 באוקטובר 1918	9 בנובמבר 1918
9.	פרידריך אברט	9 בנובמבר 1918	10 בנובמבר 1918	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)

אברט המשיך לשרת כראש הממשלה במהלך שני החודשים שבין סוף האימפריה הגרמנית בנובמבר 1918 וההתכנסות הראשונה של בית המחוקקים הלאומי בפברואר 1919, אך לא החזיק בתואר קנצלר.

רייכקנצלרים של רפובליקת ויימאר

#	שם	תקופת כהונה		מפלגה
		התחלה	סיום
1.	פיליפ שיידמן	13 בפברואר 1919	20 ביוני 1919	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)
2.	גוסטב באואר	21 ביוני 1919	26 במרץ 1920	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)
3.	הרמן מילר	27 במרץ 1920	8 ביוני 1920	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)
4.	קונסטנטין פרנבאך	25 ביוני 1920	4 במאי 1921	מפלגת המרכז הגרמנית
5.	יוזף וירט	10 במאי 1921	4 בנובמבר 1922	מפלגת המרכז הגרמנית
6.	וילהלם קונו	22 בנובמבר 1922	2 באוגוסט 1923
7.	גוסטב שטרזמן	13 באוגוסט 1923	30 בנובמבר 1923	המפלגה העממית הגרמנית (DVP)
8.	וילהלם מרקס	30 בנובמבר 1923	15 בינואר 1925	מפלגת המרכז הגרמנית
9.	האנס לותר	15 בינואר 1925	12 במאי 1926
10.	וילהלם מרקס	17 במאי 1926	12 ביוני 1928	מפלגת המרכז הגרמנית
11.	הרמן מילר	28 ביוני 1928	27 במרץ 1930	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD)
12.	היינריך ברינינג	30 במרץ 1930	30 במאי 1932	מפלגת המרכז הגרמנית
13.	פרנץ פון פאפן	1 ביוני 1932	17 בנובמבר 1932
14.	קורט פון שלייכר	2 בדצמבר 1932	28 בינואר 1933

הרייכקנצלרים של גרמניה הנאצית

#	שם	תקופת כהונה		הערות
		התחלה	סיום
1.	אדולף היטלר	30 בינואר 1933	30 באפריל 1945	המשרה שולבה יחד עם משרת הרייכפרסידנט (נשיא הרייך) ב-1934 ונקראה "פיהרר ורייכקנצלר", והופרדה שוב בברית הפוליטית של היטלר.
2.	יוזף גבלס	30 באפריל 1945	1 במאי 1945	כיהן למשך יום אחד, בין התאבדותו של היטלר להתאבדותו שלו.
3.	לוץ שוורין פון קרוסיגק	2 במאי 1945	8 במאי או 23 במאי 1945	כיהן בממשלת פלנסבורג עד שנעצר על ידי הכוחות הבריטיים.

בונדסקנצלר

גרמניה

ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של גרמניה

חוקה הרשות המבצעת נשיא פרנק-ואלטר שטיינמאייר קנצלר אנגלה מרקל הרשות המחוקקת המועצה הפדרלית (בונדסראט) בית הנבחרים הפדרלי (בונדסטאג) אספה פרלמנטרית (לנדטאג) מערכת המשפט בית המשפט העליון * בית המשפט החוקתי חלוקה מנהלית מדינות מחוזות בחירות מפלגות פוליטיות יחסי חוץ פורטל גרמניה

החוקה המערב גרמנית של 1949, חוקת גרמניה (בגרמנית: Grundgesetz; מילולית: חוק בסיסי), מעניקה לקנצלר, שנקרא מעתה בונדסקנצלר, סמכויות ביצוע מרכזיות. מסיבה זו, יש המתייחסים למערכת הפוליטית הגרמנית כ"דמוקרטיית קנצלר". הממשלה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Bundesregierung) מורכבת מהקנצלר ושרי הקבינט שלו או שלה. (מנהיג גרמניה המזרחית נשא בתואר: "מזכיר המועצה המדינית של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", ולא בתואר קנצלר).

סמכות הקנצלר נובעת מהחוקה ומהמעמד שלו כמנהיג המפלגה או קואליציית המפלגות, שמחזיקה ברוב הכיסאות בבונדסטאג (בגרמנית: Bundestag). בעבר, עם הלמוט קוהל ולאחר מכן גרהרד שרדר וגם כיום עם אנגלה מרקל, שימש ומשמש הקנצלר גם כמנהיג מפלגתו שלו. הדבר לא היה נכון לגבי הלמוט שמידט.

בכל ארבע שנים, לאחר בחירות ארציות ותחילת כהונתם של חברי הבונדסטאג החדשים, נבחר הקנצלר בעזרת רוב קולות חברי הבונדסטאג, לאחר שהוצע כקנצלר על ידי נשיא גרמניה (בגרמנית: Bundespräsident). הצבעה זו היא אחד מהמקרים היחידים בו יש להשיג רוב קולות מתוך כל חברי הבונדסטאג, בניגוד לרוב יחסי של המצביעים. הצבעה זו נקראת קנצלרמרהייט (בגרמנית: Kanzlermehrheit), ובשלה אף אולצו להגיע לפרלמנט בעבר חברי פרלמנט חולים (או בהריון) כאשר הרוב המפלגתי היה קטן מדי.

אם מועמד הנשיא לא נבחר, יכול הבונדסטאג לבחור מועמד משלו תוך 14 יום. אם איש לא נבחר במהלך תקופה זו, הבונדסטאג יכול להכריז על בחירות חדשות למשרת הקנצלר. אם לאדם, שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, יש רוב, הנשיא מחויב למנות אותו. אם לאדם, שקיבל את המספר הרב ביותר של הקולות, אין רוב בבונדסטאג, יכול הנשיא למנות אותו או לקרוא לבחירות חדשות.

הקנצלר הוא החבר היחיד בממשלה שממונה על ידי הבונדסטאג. השרים נבחרים על ידי הקנצלר בעצמו (וממונים רשמית על ידי הנשיא).

שלא כמו בפרלמנטים אחרים, הבונדסטאג לא יכול להפיל את הקנצלר בהצבעת אי אמון פשוטה, מאחר שברפובליקת ויימאר נוצלה אפשרות זו לרעה על ידי שני הקצוות הפוליטיים, במטרה לחתור תחת הקנצלר ותחת ההליך הדמוקרטי. במקום זאת, החלפתו המוקדמת של הקנצלר יכולה להעשות רק אם מוסכם על יורש. כדי לצבור תמיכה מהבונדסטאג, יכול הקנצלר לקרוא להצבעת אמון, שניתן לשלבה בהצעת חוק כלשהי. אם הוא לא מצליח להגיע לרוב בהצבעה מסוג זה, יכול הנשיא לפזר את הבונדסטאג.

סעיף 65 של החוקה מגדיר כיצד על הרשות המבצעת לתפקד. ראשית, "עיקרון הקנצלר" קובע כי הקנצלר אחראי לכל מדיניות ממשלתו. כל העקרונות המדיניים המנחים, שנקבעים על ידי הקנצלר, מחייבים חוקית, ועל השרים ליישמם. מצופה משרי הקאבינט להציג מדיניות פרטנית ברמת השר, שמשקפת את המדיניות הרחבה שקבע הקנצלר. שנית, "עיקרון האוטונומיה המיניסטריאלית" מעניק לכל שר את הזכות להשגיח על פעולות מחלקתו, ולהכין הצעות חוק ללא התערבות של הקבינט, כל עוד מדיניות השר חופפת למדיניות שקבע הקנצלר. כמו כן, "עקרון הקבינט" קובע כי על כל אי הסכמה בין חברי הקבינט על תחומי סמכותם או ענייני תקציב להגיע לפתרון על ידי הצבעת רוב חברי הקבינט.

הקנצלר קובע את הרכב הקבינט. הנשיא ממנה ומפטר באופן רשמי את שרי הקבינט, בהמלצתו של הקנצלר; אין צורך בהסכמת הבונדסטאג. על פי החוקה, הקנצלר יכול לקבוע את מספר שרי הקבינט, ולהגדיר את תפקידיהם. הקנצלר לודוויג ארהארד החזיק בקבינט הגדול ביותר, עם 22 שרים, באמצע שנות השישים. הלמוט קוהל הנהיג מעל ל-17 שרים בתחילת כהונתו הרביעית ב-1994; הקבינט השני של גרהרד שרדר החזיק ב-13 שרים ב-2002.

בונדסקנצלר מאז מלחמת העולם השנייה

#	שם	תקופת כהונה		מפלגה
		התחלה	סיום
1.	קונרד אדנאואר	15 בספטמבר 1949	16 באוקטובר 1963	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
2.	לודוויג ארהארד	16 באוקטובר 1963	1 בדצמבר 1966	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
3.	קורט גאורג קיסינגר	1 בדצמבר 1966	21 באוקטובר 1969	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
4.	וילי ברנדט	21 באוקטובר 1969	7 במאי 1974	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD)
	סגן יו"ר ולטר של (בפועל)	7 במאי 1974	16 במאי 1974	המפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP)
5.	הלמוט שמידט	16 במאי 1974	1 באוקטובר 1982	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD)
6.	הלמוט קוהל	1 באוקטובר 1982	27 באוקטובר 1998	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
7.	גרהרד שרדר	27 באוקטובר 1998	22 בנובמבר 2005	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD)
8.	אנגלה מרקל	22 בנובמבר 2005	עד היום	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)

ראו גם

• קנצלר אוסטריה
• פוליטיקה של גרמניה
• היסטוריה של גרמניה
• נשיא גרמניה

קישורים חיצוניים

• בונדסקנצלר - האתר הרשמי

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +13049 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

רענן נתונים