קהילת יהודי איבניץ

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
איוויינייץ - איבניץ
Iвяне́ц
אנדרטת זיכרון בפולנית לזכר יהודי איבניץ והסביבה שנרצחו ונקברו בקבר האחים
מדינה / טריטוריה בלארוסבלארוס  בלארוס
וובלסט מינסק (מחוז)מינסק (מחוז)  מינסק
ראיון וולוז'ין
תאריך ייסוד 1444

קהילת יהודי איבניץ היא קהילה יהודית שהתקיימה בעיירה איוויינייץ שבמחוז מינסק (כיום בבלארוס; בימיה רוב זמנה הייתה תחת האימפריה הרוסית). הקהילה נוסדה החל מראשית המאה ה-19, או סמוך לפני כן, והתקיימה עד להשמדתה בשואה. לאורך התקופה היו היהודים אחוז גבוה בין האוכלוסיה, ולפעמים אף היוו רוב מתושבי העיירה. לקהילה היו ארגוני קהילה וחסד, בהם שתי בתי כנסת, ארגון "ביקור חולים", הקדש, חברה קדישא ועוד. בעיר היו גם תנועות נוער, של השומר הצעיר ושל בית"ר.

הידועים ביהודי העיירה הם הרב אריה לייב שפירא (17871853), ר' לייבלה קובנר, בן-עמי גוב ועוד.

"ועד יוצאי איבניץ" הוציא ספר זיכרון להנצחת הקהילה.

Contents

תולדות הקהילה

ראשית הקהילה

איבניץ והאחוזה שבקרבתה היו רכושה של משפחת סולוהוב, משנת 1810 עברו לבעלותה של משפחת פלבקה [1]. שנה לאחר מכן, בשנת 1811, נמנו בעיירה 169 גברים יהודים.

בשנים 1816–1819 היו בעיירה 825 יהודים [2].

בשנת 1847 כבר היו בעיירה 2,342 יהודים.

בסוף המאה ה-19 היו בעיירה 288 בתי מגורים מרביתם של יהודים אשר עסקו במסחר ומלאכה. בשנת 1897 היו 1,343 יהודים מחצית מהאוכלוסייה הכללית [3]. הירידה במספר היהודים נבעה מכך שהתחילה ההגירה לארץ ישראל, אמריקה, דרום אמריקה וגם לערים סמוכות למשל: לווילנה, למינסק, כי החיים בעיירה היו קשים והיו מצבים שלתושבים היהודים לא הייתה פרנסה במקום.

בשנת 1921 בספירת אוכלוסיית שנערכה על ידי ממשלת פולין היו בעיירה 2,226 יהודים 42%.

העלייה לישראל התגברה לאחר מלחמת העולם הראשונה עקב האנטישמיות של הפולנים. ערב מלחמת העולם השנייה והמלחמה בין רוסיה לגרמניה נמנו בעיירה רק 1200 יהודים. הסבר לכך מופיע בספר זיכרון לאיבניץ והסביבה[4]. האנטישמיות הערימה קשיים כלכליים וחברתיים וגרמה לכך שהנוער החל לעזוב את המדינה במטרה להגיע לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה ב-21.6.41 היו באיבניץ 350 בתי אב יהודיים כ-1200 נפשות. השואה מחקה את העיירה השקטה הזו, שרדו 70 איש בלבד.

תיאור העיירה ופרנסותיה

העיירה הייתה קטנה ורחוקה ממסילת ברזל ומדרך המלך, מרוחקת כ-60 ק"מ ממינסק. העיירה הייתה מוקפת ביערות עצי אורן, וביניהם שדות תבואה. מצפון מערב שטף נהר לא גדול שהפעיל שתי טחנות קמח. אורך העיירה היה כקילומטר וחצי ורוחבה פחות מחצי ק"מ. במרכז העיירה השתרעה רחבת השוק שהייתה מוקפת בתים ובאמצעה טור ארוך של חנויות קטנות שנבנו על ידי הפריץ על מנת להשכירן. כל שוכרי החנויות היו יהודים. לחנוונים הייתה "חזקה" על החנויות ולכן עברו בירושה מדור לדור. רובן היו מעין "כלבו" של סחורות שונות כגון: דגים מלוחים, נפט, כדי שמן פשתן, טבק לעישון, גפרורים, כד זפת למשיחת מגפיים. נמצאו גם מיני סדקית כגון: מחטים, חוטי תפירה, כפתורים סכינים ועוד. והיו גם חנויות מיוחדות לטקסטיל. כל בתי העיירה היו בנויים מעץ והיו בעלי מבנה סטנדרטי. כל בית הכיל פרוזדור ללא חלונות וללא ריצפה שדרכו נכנסו לחדר מגורים גדול שבצידו חדר שינה. במטבח, בכניסה עמד תנור גדול לבישול ואפיה, ועוד תנור קטן יותר לחימום. במטבח עמדו שני שולחנות שעל אחד מהם ערוכים כלי הבישול למאכלי חלב ועל השני למאכלי בשר, ומעליהם כוננית לאכסון כוסות, קערות וכלי אוכל. מים הלכו לשאוב מהבאר ושירותים היו בחוץ. לחלק מהבתים היו חצרות שהיו מגדלים בהן ירקות, ונהנים מפריים. מרתף היה בכל בית ששימש לאכסון שימורים ומזונות שעשויים להתקלקל בקיץ. לא היו מקררים אבל בחצרות חצבו בורות עמוקים ומכוסים לשמירת קרח שהביאו בחורף מהנהר, והספיק עד לחורף הבא. בכל משפחה היו בממוצע 4–6 ילדים. בסוף המאה ה-19 התחילה ההגירה לאמריקה. רוב היוצאים לאמריקה בשנים אלו היו חייטים שהתקשו במציאת פרנסה בעיירה. הם נאלצו להסתובב במשך השבוע בין כפרי הסביבה ולהציע את כישוריהם לאיכרים. מכיוון שלא תמיד מצאו פרנסה ומצבם היה קשה, חיפשו פתרונות אחרים. כשהגיעו השמועות על אפשרויות העבודה וההתעשרות באמריקה לחייטים החלה ההגירה של ראשי המשפחות לשם. לאחר שהתאקלמו והתבססו הביאו אליהם את המשפחות[5].

המקור הכלכלי העקרי של יהודי העיירה היה יום השוק שחל תמיד ביום ראשון. ביום זה היו מתכנסים ובאים האכרים והאכרות מכפרי הסביבה אל כיכר השוק ומביאים למכירה את תוצרתם וקונים את צורכיהם. בקיץ היו מביאים בעיקר ביצים ועופות, ובחורף בעיקר תבואות השדות: שיפון, חטים, שעורים, פשתן וכו. המסחר בין הרוכל והאיכר היה מלווה במקח וממכר ארוך, שכן שני הצדדים היו במצב כלכלי דחוק וניסו להגיע לעסקה הוגנת. ביום השוק התפרנסו גם המוזגים - בעלי בתי המרזח בעיירה. האיכרים שבאו לשוק לא היו חוזרים לבתיהם אלא לאחר ששתו כמה כוסות יי"ש ובירה, וכך גם בעלי בתי המרזח התפרנסו טוב ביום השוק. סוחרי הסוסים, סחרו בסוסים ובעלי המלאכה : סנדלרים, חייטים, נגרים היו מכינים ליום השוק מקצת מעבודותיהם ומסתובבים בין האיכרים ומוכרים להם את תוצרתם: נעלים, בגדים, או תבות מעץ. היו בעיירה בעלי עגלות שהתפרנסו מהובלת נוסעים למינסק באופן קבוע מספר פעמים בשבוע, שבנוסף לנוסעים היו מעבירים סלי ביצים ועופות למכירה לשם עסק, וכן יבוא של חביות בירה שנשלחו ריקות וחזרו ממינסק מלאות לשימוש בעלי בתי המרזח.

ענף כלכלי נוסף היה יצוא של אדמת חמר שהייתה בסביבות העיירה, שהתאימה ליצירת כלי חרס. מהאדמה שהובאה למכירה היו עושים כלים יפים, אריחים לבנין תנורים. במלאכה זו עסקו גם יהודים וגם נוצרים ולתוצרת היה ביקוש מערים רחוקות, כך שהתוצרת יוצאה לרחבי הסביבה. יצוא נוסף וחשוב היה של בנאים נוצרים מומחים שהיו נוסעים לעבוד ברחבי רוסיה, בימי האביב והקיץ, וכשהיו חוזרים עם הכסף שהשתכרו היו קונים בו מהחנוונים היהודים את צורכיהם. היה עוד יצוא אנושי וכולו יהודי. היו מלמדים שהצליחו לפתוח להם חדרים במינסק, ושם שכרם היה גבוה יותר מזה של מלמדי איבניץ. כמו כן היו גם כמה פקידים מיהודי העיירה שעבדו בבתי מסחר במינסק, וסוכני יערות שקיבלו משכורות גבוהות ושכרם נשלח למשפחותיהם בעיירה. הכנסות נוספות אלו הצטרפו למאזן הכלכלי של היישוב היהודי בעיירה[5].

בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 פעלו בעיירה מפלגות ותנועות נוער יהודיות וציוניות, ובהן השומר הצעיר ובית"ר, וכן מוסדות חינוך ותרבות, ובהם בתי ספר מרשת תרבות ומרשת חורב. בנוסף, פעלו בעיירה ישיבה, בית עם ותזמורת. טרם מלחמת העולם השנייה חיו באיוויינייץ כ־1,200 יהודים. המוסדות היהודיים חוסלו עם כניסת הצבא האדום ב-1939.

רבני העיירה

כמה מרבני איוויינייץ התפרסמו:

  • רבי צדוק בלוך היה רב ראשי באיבניץ, כתב פירוש על ספר "הבהיר" - אחד מספרי הקבלה הקדמונים בשם "אם לבינה" שהתפרסם בווילנא בשנת 1774 . (כתב היד מצוי בגנזי הספרי הלאומית בירושלים )[6].
  • רבי ישראל - מחבר הספר "מי נח", ממקורבי רבי חיים מוולוז'ין
  • רבי ראובן לוין - (1817-1887) נולד בסמורגון. היה אב בית דין באיליה, עד 1848 ואחר כך אב בית הדין בלבדובי, איבניץ, ניסשביז' אמצ'סלב ובהמשך רבה הנודע של דווינסק. היה מצוין בחריפותו ובקיאותו בכל חדרי התורה הכתובה והמסורה. גאוני הזמן חלקו לו כבוד ויקר ונוסף על כך הייתה בו המידה הטובה שהיא "כחא דהיתרא" שמשמעותה: כח דברי המתיר שהוא מוסף על שמועתו ואינו ירא להתיר. כלומר היה בכל הוראותיו משתדל להתיר ולא לאסור, ובפרט לחוס על ממונם של ישראל. כל רבני הזמן בכל קצווי ארץ הריצו לו שאלות. והוא במשנתו שהייתה סדורה וערוכה השיבם בטוב טעם ודעת והיו דבריו כדברי אלוקים חיים. היה מהרבנים שצרת עמו נגעה לליבו ותמיד קונן על שבר ישראל. היה אחד מחובבי ציון בכל נימי נפשו[7]
  • רבי אליקים שלמה שפירא - (1823-1908) רבן של עיירות חשובות נוספות בליטא. נולד בסילעצניק, משנת 1843 היה אב בית הדין בהורודוק, ולאחר מכן באיבניץ ואיישישוק. היה חריף ובקי ומלבד גדולתו בתורה היה גם חכם בענייני דעלמא. היה שאר בשרו של הגאון ר' אריה ליב שפירא מקובנה. ר' אליקים עלה ארצה בשנת 1905 ונפטר ביירושלים[8].
  • רבי מאיר נח לוין - (1834-1904) נולד בברעזי, בגיל 14 היה תלמידו המובהק של הגאון ר יעקב מאיר פדובה מבריסק. התחתן ב-1844 עם בתו של הגאון ר' אליעזר פריד. כיהן בעיירה בין השנים 1858, תרי"ח - 1865, תרכ"ה. משם עבר לסטביסק וכיהן בה עד 1873 משם עד 1886 שימוש ברבנות בסטויבץ ולאחר מכן היה רבה של מוסקבה עד 1894. בשנה זו עבר לוולוז'ין כדי למלא את מקומו של ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצ"יב) ונשאר שם שנתיים. ומשם ועד לפטירתו ב-1904 היה בווילנה מגיד מישרים ומורה צדק[6]..
  • רבי יהושע לנג - (1837-1908) כיהן בעיירה בין השנים 1865, תרכ"ה - 1874, תרל"ד
  • רבי אליעזר שטראשון - מחבר "עמוד האש" ו"חומת האש", כיהן בעיירה בין השנים 1876, תרל"ו - 1894, תרנ"ד
  • רבי אריה מיכאל דבורצקי - היה בנו של ר' צבי הירש הכהן שהיה רבה של ז'טיל. משנת 1891 מילא את מקומו של הרב של טומקביץ- פלך מינסק. כיהן כרבה של איבניץ בין השנים 1894-1909. ואז עבר לסטביסק, וממנה לז'טיל - שם כיהן רק כ-30 יום ואז נפטר.
  • רבי יחזקאל שמחה רבינוביץ
  • רבי מיכאל מנחם גורניצקי - הרב האחרון, נספה בשואה. היה ממלא מקום של חותנו הרב יחזקאל שמחה רבינוביץ שהיה רב באיבניץ במשך הרבה שנים. מהרגע הראשון שבו הרב גרוניצקי קיבל את כס הרבנות התעוררה מחלוקת גדולה בעיירה בין 2 מחנות והיה חילול השם. אבל, הרב גרוניצקי עם אישיותו הנעימה זכה באהדה של יהודי איבניץ והמחלוקת הושתקה. הוא היה פעיל בכל הפעולות ומעורה בחיי הקהילה בעיירה. הוא זכה לכבוד ולהכרה על ידי "נאטשאלסטווא" על כך שתרגם את שפת המדינה הפולנית, דבר שהיה נדיר בקרב רבנים בתקופה זו. הוא הצטיין בדרשותיו שבהן התייחס גם לעולם. הוא היה תלמיד חכם גדול, אחד מהתלמידים המעולים של ישיבת מיר, ותלו בו תקוות רבות שיהיה מוביל דרך להנהגת העם. אבל הרוצחים הנאצים הרגו אותו ביחד עם כל משפחתו[9].

ארגוני קהילה וחסד

אברהם מיליקובסקי מחיפה שעזב את איבניץ ביוני 41 עם פרוץ המלחמה, הגיע לאורל וגויס על ידי הרוסים לגדוד העבודה במחוז סוורדלובסק. בסיום המלחמה הצליח כאזרח פולני לעזוב את רוסיה ואחרי נדודים וטלטלות רבים הגיע לארץ כעולה לא חוקי במאי 1948. הוא כותב בספר הזיכרון על ארגוני החסד בקהילה[10].

בתי כנסת

היו בעיירה 2 בתי כנסת, בית הכנסת הישן ובית המדרש החדש יותר, שניהם בנויים מעץ. בבית הכנסת הישן היו רוב המתפללים אנשי "עמך" ובחדש מרביתם "בעלי בתים" מבוססים יותר. כמעט כל יהודי העיירה היו הולכים להתפלל יום יום תפילת שחרית, מנחה ומעריב בבית המדרש. לאחר תפילת שחרית היו חלקם נוהגים להישאר וללמוד דף גמרא או פרקי תהילים יחד עם רב העיירה שהיה גם מפרש ומסביר. בית הכנסת היה מקום מרכזי ליהודים, מקום לעצב ושמחה, לעניים ועשירים. בית הכנסת בנוסף להיותו מקום לתפילה וללימוד שימש כמרכז קהילתי ובו נידונו כל הקשיים והדאגות שהטרידו את כלל הציבור. כל אחד הרגיש בבית הכנסת בטוח, כי הייתה אפשרות לדבר מהלב ולמצוא תמיד אוזן קשבת. יהודים שברחובות העיירה ליד הגויים הרגישו פחד ומאוימים, הפכו לגיבורים בבית הכנסת ואפילו השמיעו את קולם. לפעמים כשעלה נושא חשוב, אף הופסקה התפילה כדי לדון בו, ובייחוד בעניינים שהיו קשורים לגמילות חסדים, קופת הצדקה או ביקור חולים[5].

בית הכנסת הישן היה קטן והקירות שלו היו צבועים בלבן. בית הכנסת החדש היה צבוע ומצויר בפנים. התקרה והקירות היו מצוירים בצבעים ססגוניים עם פרחים ועיטוריים. ניכר שצייר גדול שכנראה הוזמן בעבר הרחוק צייר אותם. הציורים היו צבעוניים וחיים, אבל היפה מכולם היה האריה שהיה מצויר על הדלת ליד היציאה. נראה כאילו הוא חי, מלך החיות, יושב בעשב הירוק ומתבונן בך בעיניו הבוערות וכאילו מרגיע אותנו את כולנו: "היו רגועיים יהודי איבניץ, אני שומר עליכם". הרב של העיירה נהג להתפלל בבית המדרש, אולם בחגים נהג להתפלל יום אחד בבית הכנסת הישן. חזנים קבועים לא היו. מפעם לפעם היו מביאים חזן לזמן קצר. הייתה תקופה שבאיבניץ חי חזן ממינסק שהתחתן עם בת המקום ונשאר בעיירה. מכיוון שהיה רק חזן אחד ובעיירה 2 בתי כנסת, אזי בנוסף לחזן היו גם "בעלי תפילות" שהיו מתפללים באופן קבוע. במיוחד הייתה חשיבות לידיעת עברית ברמה גבוהה על ידי "בעל התפילה". חשיבות רבה מאוד בעיירה הייתה לשוחט. בלעדיו היינו נשארים רעבים, ללא בשר או עוף. שכן היהודים בעיירה אכלו רק בשר ועוף משחיטה כשרה, ובמקרה שלא היה אוכל כשר נמנעו מאוכל בכלל[10] .

ביקור חולים

כאשר חלו אנשים שמצבם הכלכלי היה קשה, המבקרים והמטפלים תמכו בחולה היהודי העני, החל בתשלום לרופא או פרמדיק על הביקור, והמשיכו בקניית התרופות והמצרכים שהחולה היה זקוק להן. גם במתן מזון לחולה ובכלים כמו; בקבוק חם, מאוורר יחיד, כוסות רוח. אפילו בעלי בתים נהגו ללוות מביקור חולים את המכשירים. במקרה של חולים קשים, נהגו נציגי ביקור חולים להחליף את בני הבית כדי להקל עליהם ולשבת ליד מיטת החולה כל הלילה. דמי חבר באגודת ביקור חולים היו, 20-3 קופיקות בחודש, וגזה כלל גם את "קערת ערב יום כיפור". בשנים האחרונות, הגבאי של ביקור חולים היה לייבע רעזניק, ולפניו, שמואל זק[10] .

בית המרחץ

זה היה מוסד מאוד חשוב והיגייני שהיה בעיירה, עבור יהודים ונוצרים ביחד. היהודים ניצלו אותו בימי חמישי לנשים, ובימי שישי לגברים. בית המרחץ היה בנוי מאבן והיה בו גם מקווה טהרה[10] .

ההקדש - בית מחסה

זה היה מוסד סוציאלי הכרחי ששכן ברחוב של בית המרחץ. כל עוברי האורח העניים נהגו ללון שם ללא תשלום. כל המוסדות התקיימו שנים רבות עוד לפני שהתמסד הוועד הנבחר של הקהילה[10] .

חברא קדישא

בימים אלו זה היה מוסד הכרחי. בספרות היידישאית כתבו הרבה על הסעודות השנתיות של אנשי הקבורה והדרך הנלוזה שלהם לדרוש את הכסף להוצאות אלו מהיורשים לפני הקבורה. אפילו לעכב את הקבורה עד שהיורשים שילמו את הסכום הנדרש (ביזיון המת). באיבניץ לא הייתה כזו אטימות לב. מכיוון שלא היו בעיירה גבירים גדולים וגם לא קמצנים. בראש חברה קדישא עמדו בשנים האחרונות -זיסל רולניק (נפח) וזליק שימקין. הקברן היה אברמל שירקולווסקי. בעיירה היו 2 בתי עלמין. הישן, שבו כבר לא היה מקום לקבור היה קרוב להקדש. בית העולם השני החדש, נמצא בעיר החדשה ליד בית החרושת לרעפים.

זיידענע טארבעס - קבצנים ממשי

לכל עיירה באזורינו היה שם נוסף שבא לבטא בצורה חריפה- מפולפלת את התכונות הייחודיות של המקום. השם שהודבק לאיבניץ היה "זיידענע טארבעס" שמשמעותו קבצנים ממשי - עניים אבל עדינים, טהורים ומעולים. ואכן, יהודי איבניץ הצטיינו בעדינותם, אנשים טובים אבל עניים.לא היה יהודי שלא ידע להתפלל או לכתוב מכתב ביידיש ואפילו הילדים העניים ביותר למדו ב"חדר". יהודי איבניץ זכו לכבוד אף על פי שהיו ביניהם מובטלים ורעבים. אבל אף אחד מהם לא ביקש נדבות[10] .

הבנק האיבנצאי

בשנת 1910 נוסדה באיבניץ קופת גמילות חסדים אשר נמצאה אצל הרב. פועלים וסוחרים נהגו להלוות סכומים קטנים לתקופות קצרות. מאוחר יותר, בעזרת "יעקאפא" הוקם בנק קואופרטיבי. משה מיילס היה הגזבר, אבל עם המהפכה הרוסית נעזב הבנק, ורק בתחילת 1922 נוסד בנק מחדש. הוועד המנהל הראשון הורכב מהחברים מאטס אשמאן יהושוע נוח פרנציק, דן רדשקווסקי, קופילוביץ יודל ומשה אקון. מאוחר יותר הצטרפו מאיר פרסקי, לייבע רזניק ופייווע קוזניעץ. הבנק נמצא בבית קהילת הרב. מדי שנה נערכה אספת חברים ובה נבחר הוועד המנהל. בשנת 1939 כשהגיע הצבא האדום, הבנק נסגר[10] .

מוסדות חינוך

מוסדות חינוך ראשוניים

יעקב פונט מתאר את מוסדות החינוך השונים. "באיבניץ היה חדר של המלמד לייב-דוד, תלמוד-תורה שנוהל על ידי הירשל המלמד וחדר אלף-בית. כל אחד מהם פעל בתוכנית ובשיטה משלו, ומאוחר יותר גם בהתנהלות פוליטית שונה. מכיוון שהחדר היה תחילת דרכי החינוכית, אספר קצת עליו. הייתי תלמיד אצל לייב-דוד המלמד על המלמד הירשל אוכל רק לומר שהיה לו קול מאוד יפה ושר יפה מאוד פסוקים מהתנך. הוא היה משותק בשתי רגליו, גבוה, יפה ובעל הדרת פנים. מאוד אהבתי לשמוע את ניגון השירה שלו. לעומתו, הרבי שלי היה עם שיער שחור, זקן שחור ועיניים שחורות רעות. אינני זוכר ששמעתיו צוחק אי פעם. תוכנית הלימודים כללה: סידור, חומש, תנ"ך ומעט גמרא. בנוסף, למדנו לכתוב. תוכנית מאוד רחבה עבור מורה אחד שיעשה הכל. שיטות הענישה שלו כללו שימוש בשוט שהיה מורכב מידית מעץ ושתי רצועות עבות וקשות. השוט היה מונח תדיר בכיסו של הרב וידו עליו, מוכנה למלאכה. הכלי השני היה ציפורן ארוכה על האצבע הגדולה של יד ימין. כשילד לא יידע או לא רצה ללמוד פרק בתנ"ך הרבי היה מתקרב אל ישבנו של התלמיד ודוקר אותו עם הצפורן, ובאופן מיידי נפתחו מענייני הלמידה של התורה והחכמה. בימי החורף הקרים כשהילדים הולבשו בגאטקעס עבים לא היה הרבי יכול להשתמש לא בשוט ולא בצפורן, יעילותם פחתה. ככלל, לא היו לרבי שלי הרבה תלמידים. ראשית הלימוד אצלו היה יקר, ובעיקר לא היה הרבה מקום בחדר שלו שנמצא ברחוב צדדי, ליד שוק הירקות. היה שולחן אחד ארוך ושני ספסלים משני צידיו. מכיוון שעדין לא היה בנמצא חשמל, לכל תלמיד הייתה העששית שלו. ובערבי החורף כשהחשיך מוקדם היו נראות עששיות קטנות מסתובבות בסימטאות, אלו היו הילדים הקטנים שחוזרים הביתה מלימודיהם בחדרים"[11].

בית ספר תרבות וחורב

כותב יעקב פונט: "עם הזמן, מבלי שנשים לב, החלו לנשוב רוחות חדשות גם באיבניץ. הגיע מורה לעברית ששמו אוסייעויץ. הוא היה ללא משפחה והתאכסן בביתנו, והחל להקים את בית ספר "תרבות". בינתיים אנחנו שגדלנו התחלנו לחלום על עניינים עולמיים, והעיירה כולה השתנתה והתחילה תקופה חדשה. התחלנו לקרוא ספרים, שהיו זרים לדור ההורים שלנו. הצעירים כאילו לקחו על עצמם מחויבות לא רק להשתחרר מהלך הרוח הרציני והסגור, אלא ליצור אוירה חדשה, מודרנית יותר לחיים בעיירה. באותו זמן קם גם קן "השומר הצעיר" וכמעט כל הצעירים הצטרפו אליו בשמחה. רקדו, שרו ביחד והובילו ילדים צעירים כחיילים כשהם מתקשטים בעניבות כמו "צופים".

כתוצאה מכך התפתחה ה"כמיהה לישראל". לפי תיאורו בהמשך, נוסד בית הספר "חורב" כנגד בית הספר "תרבות". מכיוון שמספר בעלי בתים לא היו מרוצים מהתנהלות חברת "תרבות". בעיניהם הגישה של "תרבות" התרחקה קצת יותר מדי מ"ריבונו של עולם", הם היו מודאגים מהליברליות, ומהרצון הגורף לעליה לארץ. כפי שכתב: "איך ייתכן לדבר על נסיעה לארץ ישראל ללא וויזה מהמשיח?[11]."

בית הספר הפולני באיבניץ

בבית ספר זה למדו והתחנכו ילדים יהודים רבים. הוא מנה 7 כיתות שהיו פזורות בבניינים בעיירה. שררה בו משמעת כפי שהיה נהוג באותם ימים: למורה היה מותר להכות את התלמיד, ולהעמידו בפינה גם על הברכים. היחס ליהודים היה שונה אצל כל מורה. מנהלת בית הספ הייתה משתמשת לא פעם במילה :"ז'ידובקה", וכמוה גם מורים ותלמידים. הבנים הנוצרים היו אלימים ולא פעם הכו גם את הבנות שפחדו מהם. בתחילה היו היהודים פטורים מהגעה לבית הספר בשבתות, אולם מאוחר יותר, נגזר עליהם להגיע לבית הספר גם בשבת, אולם ללא חובת כתיבה. רמת הלימודים בבית הספר ודרישות המורים היו גבוהות. ביתות הגבוהות יחסי התלמידים היהודים והפולנים היו טובים. יחלק מהמורים היו אנטישמיים וחלק התנהגו באופן שווה לכולם ללא הפליית היהודים. במיוחד בלט המורה אוסקרקו שלימד פיזיקה, כימיה וחשבון, קידם מאוד את התלמידים, ארגן בבית הספר חוג לדרמה ולבלט ובעיקר לא היפלה בין יהודים לפולנים[12].

תנועות נוער

"השומר הצעיר" באיבניץ

חברי קבוצת ההכשרה ברית הצהר באיבניץ 1931

בשנת 1925 התארגן באיבניץ הגרעין של השומר הצעיר אך הוא לא היה קשור למרכז התנועה. רק שנה לאחר מכן קיבל הקן אישור רשמי והיווה ארגון נוער ראשון בעיירה. המארגנים הראשונים היו: אברהם רוגוב, שאול פורנציק, סוניה רוגוב, משה גולד, יוסף כץ, ישראל קנטרוביץ ויעקוב קיבוביץ. נבחרה הנהגה של 3 אנשים והקן חולק ל-4 שכבות גיל. קבוצה של 9 חברים קבוצת"תל חי" שימשה בסיס לקן, קיבלה הדרכה מתאימה ולאחר מכן הפכו למדריכים וראשי קבוצות. בשנת 1928 חל פילוג בקן ומספר חברים עזבו אותו וייסדו את בית"ר, אך התנועה התפתחה ובשנים 1931–1932 היו בה 70 איש. בוגרי התנועה עבדו בקיבוצי הכשרה. אחד מהם בעיירה הסמוכה נליבוקי ועסקו בכריתת עצים ביער המפורסם שבו מאוחר יותר התרכזו ולחמו פרטיזנים יהודים במלחמת העולם השנייה. בשנת 1930 נוסד "החלוץ" ששימש מרכז מחוזי לארגונים בסביבה ובשנת 1931 נערך כנס מחוזי בהשתתפות נציגי וולוזין, רקוב, וישניבה וגורודוק. חברי הקבוצה היו פעילים מאוד בחיי הציבור בעיירה, באיסוף תרומות לקק"ל, וקיימו ערבי הרצאות על בעיות פוליטיות וענייני ספרות. החל משנת 1932 התחילו קשישי הקן לעלות ארצה. בין הראשונים שעלו אברהם רוגוב, איידלה סירוטקין, ניוניה שיף, יעקב פונט, אריה קרפ ובלה גרמיזה. לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו מרוסיה גם רחל וזאב רזניק וכן גולדה שוסטר. חברי הקן היו יוצאים לכל מיני עבודות בעיירה, חטיבת עצים, סיוד בתים, ועבודה בכבישים כדי לממן את הוצאות הקן. הקן המשיך בפעולתו עד 1939. עם כניסת הרוסים שותק הקן, יחד עם כל התנועות הציוניות. בזכות תנועת "השומר הצעיר" ושאר התנועות הציוניות ניצל חלק מהנוער היהודי מציפורני המרצחים.

תנועת "ביתר" באיבניץ

בשנת 1928 פרשה קבוצת נוער מתנועת "השומר הצעיר" ויסדה את הסתדרות "מכבי הצעיר" שמאוחר יותר הפכה לבסיס של תנועת בית"ר. הם יסדו ספריה ובית עם בביתו של משה טוביה פונט. הספרים נתרמו על ידי החברים, וגם נאספו מאנשים אחרים. באותו זמן התקיימו שיעורי ערב לעברית מכיוון שהכמיהה לעברית הייתה עמוקה מאוד בקרב הנוער. הספר הנפוץ ביותר היה ספרו של הרצל "אלטנויילנד" שעבר מיד ליד. ב-1929 הצטרף גם שאול פורנציק ואז הוחלט להקים קן של בית"ר. 2 פעילים מוולוזין הגיעו ועזרו להפעיל את הקן. באספה להקמת הקן נבחר שאול פורנציק כמפקד הקן, גזבר מרדכי בוטביניק ומזכיר ראובן כץ. תנועת בית"ר גדלה והתחזקה ונטלה חלק בחיים הציבוריים. כל בוגרי הקן השתתפו בכינוס של ביתר שהתקיים בווילנה. כמו כן התקיימו ביקורים הדדיים לקיני ביתר שבסביבה. היחסים בין תנועת ביתר לשומר הצעיר היו תקינים למעט ויכוחים סבירים. רוב חברי ביתר היו בני פועלים, רחוקים מפינוקים ורובם קיבלו רק השכלה יסודית, אך הודות לתנועת הנוער התחילו ללמוד עברית, לקרוא עיתונים וספרים ושיפרו כך את השכלתם. התחרות בין תנועות הנוער הפיחה רוח חדשה בחיי הנוער. בשנת 1932 נערך קורס מדריכים ובסיומו נשלחו לכנס בברנוביץ מרדכי בן יהודה ושאול פורנציק אשר נבחר כחבר המפקדה האזורית.

הערכה לקן האיבנצאי באה לביטוי בהענקת 1 מתוך 17 הסרטיפיקטים הראשונים לפולין כולה. ראובן כץ היה הראשון שעלה לארץ בשנת 1933. האחרים, כ-30 איש, שחיכו לסרטיפיקטים המשיכו לעבוד בקיבוץ הכשרה שהוקם ברודניה.

החיים בעיירה לפי תקופות לפני השואה

בזמן מלחמת העולם הראשונה

בתשעה באב 1914 התחילה מלחמת העולם הראשונה. לאחר הקינות בבית הכנסת, התחיל בערב בכי בבתי היהודים כי התחילו בגיוס צעירים ומבוגרים לצבא הרוסי. פרידה של הורים מהבן הצעיר, נשים צעירות נפרדות מהבעל וילדים מהאבות. היה זה אבל כפול של תשעה באב [13]. עברו חודשים והתחילו להגיע ידיעות לגבי הרוגים ופצועים תושבי איבניץ. בני המשפחות שיקיריהם גויסו חיו בפחד מתמיד מידיעות קשות שיגיעו. לאט לאט התקרבה החזית מכיוון שהצבא הרוסי נסוג, ועגלות כבדות וארוכות עמוסות בחיילים רוסיים הגיעו. העיירה הוצפה בחיילים. בתים הפכו לדחוסים על ידי חיילים עייפים, מוכים ומוזנחים. הם שכבו בכל מקום, בחצרות, בבתים, מתחת לחנויות, ואפילו בשני בתי הכנסת. בנוסף החלו להגיע שיירות של פליטים מעיירות בסביבה: גרודנו, ביאליסטוק, באקשט ועוד. היו אלו משפחות עם ילדים קטנים שברחו מהחזית ומהקוזקים, ממש תוהו ובוהו. מספר :"עבורנו הילדים זה היה מעין יום חג, לא למדנו, כל החדרים היו סגורים, החיילים, שיחקו איתנו, נתנו לנו להחזיק בידינו את הרובים והחרבות שלהם והסתובבנו כל היום ביניהם, הייתה חגיגה"

בין מלחמות העולם

עד מלחמת העולם הראשונה העיירה הייתה תחת שלטון רוסי, נחשבה לעיירה מתקדמת והיה בה בית ספר רוסי עירוני שבו למד הנוער היהודי. הנוצרים והיהודים חיו בשלום בעיירה, כמעט בידידות ללא שנאה ותחרות. רבים מהנוצרים למדו לדבר יידיש כדי לתקשר עם הסוחרים היהודים. סיבת השלום מתבארת בזה, שלשתי הדתות היה אויב משותף. הממשלה הרוסית אמנם לא רדפה כל כך את הנוצרים הקתולים כמו שרדפה את היהודים, אבל הם לא יכלו לשכוח שממשלת הצארים כבשה חלק גדול מפולניה ושעבדה את אחיהם לדת, והפכה אותם לפרבוסלווים[14]. בסיום המלחמה כבר נמצאה העיירה תחת שלטון הפולנים ונהפכה לעיירת גבול. כמו כן נותק הקשר עם עיר המחוז מינסק. בית הספר העירוני ניסגר והשפה הפולנית תפסה את מקומה של הרוסית. זו הייתה שפה זרה ליהודים. מצבם הכלכלי של יהודי הסביבה היה בכי רע, האנטישמיות קיבלה גיבוי רשמי של השלטון והיחס ליהודים היה עוין. הנוער התחיל לחפש דרכים להגר לארצות אחרות. השגת סרטיפיקט לארץ הישראל הייתה בלתי אפשרית, וגם לארצות הברית היה קשה להשיג אישור כניסה, לכן פנו רבים מהצעירים לארצות דרום אמריקה. באותה תקופה קשה ומדכאת קמו בעיירה תנועות השומר הצעיר, החלוץ ובית"ר, שבכולן הייתה השאיפה לעלות לארץ ישראל [15]. למרות הקושי היומיומי יוצאי העיירה זוכרים אותה כביתם החם, כפי שכותב הרב זאב גורדון מקנדה. "עיירתי איבניץ, הייתה עיירה ככל העיירות ברוסיה הלבנה (בלארוס). למרות היותה רחוקה 50 ק"מ מקו רכבת, הקור המקפיא הרוסי והגבול המאיים העיירה לא הייתה מנותקת מהעולם הגדול. אנשיה היו מעורים בכל העניינים שהיו קשורים ליהודים ויהדות ובמיוחד מהמצב והחיים בארץ ישראל. היהודים ממש נשמו את "אוירת ארץ ישראל". כדי לא לעסוק בעוני ובדלות הקשים, הצעירים התמסרו לפעילויות תרבותיות וציוניות בחריצות והתלהבות רבה. האבות היו עסוקים במחלוקות בנושא רבנים, בתי כנסת, גבאים ובכך הצליחו להשכיח את דאגות היום יום ואת הקשיים. ובעוד ההווה היה עגום ואפור כל הידיעות והחדשות מארץ ישראל היו האור שנתן לכולם כוח וסבלנות להמשיך ולא להישבר מהחיים הקשים בגלות. איבניץ הייתה עיירה ככל העיירות, אבל זו עיירתי שלי, שבאזכור שמה אני נרעד. כשאומרים "עיר ואם בישראל"- הכוונה שעיר מולדתי קרובה אלי כשם שאמי קרובה אלי ויש רק אמא אחת. איפה מוצאים היום את האמהות והאבות, הסבים והסבתות שהיו טובי לב והסתפקו במועט עם האמונה והשכל הישר? אצלם הכל היה טבעי, לא מעושה. כאלו היו היהודים שחיו באירופה לפני החורבן. יהודים שלא שאלו:"מיהו יהודי? אם צריך לקבוע דיאגנוזה זה סימן של מחלה. אדם בריא ועם בריא כשלא כואב לו כלום, אינו זקוק לאבחנה. וכאן טמון הסוד והתשובה, הדורות הקודמים הצטיינו בפשטות וטבעיות, ואנו עומדים כמכושפים מהיופי והאור של החן והמידות הטובות שלהם"(מתורגם מיידיש)[16].

יעקב פונט כותב "אמנם בעיירה לא היה שום לוקסוס. לא הייתה אופרה, קולנוע או דרכי בילוי אחרות. וכשניסיתי לנתח מה היה המיוחד אני מתפלא כיצד בכלל היה לה סיכוי קיום. אבל אנשים, משפחות שלמות זרמו לכאן כדי לראות ולשמוע., והיו קבוצות שנדדו מעיירה לעיירה. קבוצות שהערים הגדולות ווילנה, ורשה ולודז פסלו, מצאו כבוד ופרנסה אצלנו. אינני זוכר את מספרן המדויק של המשפחות בעיירה, אבל היו לנו 2 בתי כנסת שהיו תמיד מלאם בשבתות. לכל בית כנסת היה שמש ועוזר שמש, ועוזר השמש התנהג כאילו הוא לפחות הנשיא של הבית הלבן. הוא ניהל את הממלכה כאילו זהו מפעל עולמי ענק. בעיירה לא הייתה רכבת, רק קשר אוטובוס, אבל היו בעלי עגלות שהיו מסיעים את האנשים עד לווילנה "[11].

השנים 1935–1939

בין השנים 1935–1939 החיים בעיירה היו קשים מאוד ליהודים. זה השפיע על כל תחומי החיים: עליית האנטישמיות בכל רחבי פולין לא פסחה גם על איבניץ. אלו השנים בהן היטלר צבר כוח והיחסים בין הפולנים והגרמנים ההיטלריסטיים היו מאוד ידידותיים. פוגרומים והאשמות מזויפות הרסו את חיי היהודים והפכו אותם לעניים מרודים כשהם חנוקים ממיסים לא מוצדקים וללא סיבה. בעזרת השלטון האנטישמי נפתחו חנויות פולניות, כשהצעירים והפרסומות עודדו את האיכרים מהכפרים לקנות רק אצלם. היהודים אבדו את מקורות הפרנסה שלהם, והעוני והמחסור גברו. המצב החמיר מכיוון שלא היה מאין לקחת כסף לשלם את החובות או לקבל הלואה. קושי נוסף היה הסבל של בני הנוער היהודיים. משרות בממשל או בעיירה היו סגורות בפניכם, וגם בתי הספר הגבוהים היו סגורים עבורם עם חוק "הנומרוס קלאוזיוס". באותן שנים היו סגורים השערים של ארצות הברית, וגם למדינת ישראל כמעט ולא ניתן לנסוע. המספר המועט של סרטיפיקטים שהמנדט אישר לא הספיקו לכלום. העלייה הבלתי חוקית הייתה מאוד מסוכנת, למעט אלו שהיו מספיק עשירים כדי לנסוע לארץ כתיירים ולהישאר בה כבלתי לגליים. בתקופה זו צמחו הקבוצות החלוציות כנקודות הכשרה. הורגש באוויר האסון הנוראי המתקרב אשר החריב את יהדות פולין [17]. במכתב של בנימין שמובא כאן הוא מתייחס לקשיים של בחור יהודי בתקופה הזו שאין לו שום עתיד. איננו יכול ללמוד, מחכה לגיוס לצבא, ומקבל יחס נוראי בשל היותו יהודי.

מכתב מבנימין פרנציק באיבניץ (בשנת 1938) לאחיו שאול בארץ שמתאר את יאושו וקשייו כבחור יהודי צעיר ללא עתיד. מאוחר יותר בנימין גויס לצבא האדום ונעלם בקרב מול הגרמנים.

החיים באיבניץ בתקופת השואה

בספטמבר 1939 נכנס אליה הצבא האדום, ועד מהרה נסגרו המוסדות היהודיים בעיירה.

העיירה נכבשה בידי הגרמנים ב־28 ביוני 1941, ותוך מספר ימים נרצחו 48 מיהודיה. 76 יהודים נוספים נרצחו ב־5 בספטמבר. בסתיו הוקם יודנראט בראשות זליג צ'רנין. ב־10 בנובמבר הוקם גטו. ב־25 בינואר 1942 הועברו לגטו כ־300 יהודים מגטו רובייז'וויצ'ה, וב־8 במאי הועברו אליו כמאתיים יהודים נוספים. ב־16 במאי 1942 שולחו חלק מיהודי העיירה למחנה עבודה בדבוז'ץ, ונרצחו שם כחצי שנה לאחר מכן. כ־100 יהודים נמלטו מהגטו ליערות האזור, והצטרפו בחלקם לפרטיזנים. ב־2 ביוני 1942 הועברו רוב יהודי הגטו הנותרים לנבהרדק, וכעבור כחודשיים נרצחו. הגטו חוסל סופית ב־9 ביוני 1942, כאשר אחרוני יושביו נורו למוות מחוץ לעיירה. כ־70 יהודים בני העיירה שרדו את השואה.

כיבוש האזור והשפעותיו על הקהילה

תאריכי השואה באיבניץ והסביבה [18]

ראש השנה 1939 הרוסים נכנסו לבלארוסיה לאחר חלוקת פולין בין הרוסים לגרמנים. חיילי משמר הגבול הפולני ששהו באיבניץ ברחו והשאירו הרבה נשק. כדי שהגויים לא יקחו אותו וישתמשו בו להתקפות על היהודים, קבוצה של

30 יהודים בני העיירה התארגנו ושמרו על כל הנשק והציוד שהושאר. כשהרוסים הגיעו הם השתלטו על המקום וגייסו את 30 היהודים להיות המשטרה החוקית המקומית.

מתאר ישראל מאגאדיי בספר הזיכרון (תרגום מיידיש):

בשנת 1941 עזבתי את איבניץ בהיותי בן 15. אבל זו לא הייתה כבר האיבניץ של פעם שכולם זוכרים. עם הווי החיים היהודי העסיסי, עם 2 בתי הכנסת, הקהילה היהודית, הבנק, וקופת גמילות החסדים. עם צעיריה הציוניים שקיוו לעלות לארץ ישראל. ה"איבניץ" שעזבתי בשנת 1941 הייתה עיירה אחרת, עטופה בפחד ויהודיה כלואים בבתיהם הקטנים ובלבבות פועמים מחכים לגורלם. ביום בהיר אחד בספטמבר 1939, עם כניסת הצבא האדום העיירה כולה הזדעזעה. היהודים היפים הפכו שבורים ורצוצים. הפעילות הציונית נאסרה, וכמה מהעסקנים נשלחו לסיביר. איבניץ הפכה לעיירה טיפוסית רוסית, ליהודיה לא הייתה כל ברירה, ולאט לאט התאימו את עצמם למצב. ואז, שנתיים אחר כך, הגיעה רעידת האדמה הטראגית השנייה, כאשר הגרמנים הנאצים השתלטו על איבניץ[19].

22.6.1941 תחילת המלחמה בין גרמניה לרוסיה.

23.6.1941 הפצצת איבניץ על ידי הגרמנים, נהרגו 2 יהודים, וזו הייתה תחילת התהליך של חיסול יהודי העיירה. הרוסים בתגובה להפצצה יירטו מטוס גרמני והטייס שנפצע, אושפז, אולם כשהרוסים עזבו הם חיסלו אותו[20] .

28.6.1941 כניסת הגרמנים לאיבניץ. כשהגיעו הגרמנים, כל היהודים שהיו בקשר טוב עם הרוסים זוהו ו"טופלו" על ידי הגרמנים. חלקם נשפטו, חלקם נשלחו למחנות עבודה ובסופו של דבר כמעט כולם נהרגו.

28.6.1941 הטבח הראשון באיבניץ (ניספו 34 יהודים) כאות נקמה על מותו של טייס נאצי שצנח ליד איבניץ וחוסל על ידי הרוסים, תושבי איבניץ הנוצרים הלשינו שהיהודים הרגו אותו[20] .

14.7.1941 הטבח השני באיבניץ (ניספו 14 יהודים) לפי רשימה שהשכנים הנוצרים העבירו לגרמנים כנקמה על יהודים שהכירו, שהיו כאילו "קומוניסטים"[20]

5.9.1941 הטבח השלישי באיבניץ (ניספו 51 יהודים)

10.11.1941 הוקם הגיטו באיבניץ. בשעות הערב הגרמנים ציוו על כל היהודים להתכנס תוך 15 דקות בככר השוק. ושם הודיעו שתוך 15 דקות כל היהודים חייבים להיות רק באזור הגטו. מי שימצא מחוץ לגטו יירה. מספר אנשים שרצו להביא חפצים מהבית נורו על ידי הגרמנים. המצב היה נוראי ותושבי הגטו סבלו מרעב.

16.5.1942 הגירוש למחנה דבורץ. בתחילה נשלחו 50 יהודים, ומספר ימים אחר כך נשלחו 100 נוספים. מספר בתים בגטו התרוקנו, והגרמנים הוציאו אותם מחוץ לגטו.

2.6.1942 הגירוש האחרון לנובוגרודק. ב-1.6 אספו את כל הגברים והנשים בעלי כושר עבודה והם הועברו לגטו נובוגרודק בגטו נשארו מעט אנשים ובעיקר הזקנים, החולים והילדים.

16.5.1942 ראשית תנועת הפרטיזנים היהודים בסביבה

9.6.1942 כ"ד סיון תש"ב. חיסול גיטו איבניץ, קודם נורו כל הזקנים והחולים והושלכו לבור. למחרת נרצחו 650 הילדים הקטנים.

"עדי ראייה מבין הנוצרים סיפרו שתחילה הקיזו הגרמנים את דמם של הילדים למיכלים מיוחדים, בשביל פצועי מלחמה גרמנים, אחר כך העמיסו את הילדים ההמומים על עגלות שגויסו מהאיכרים והובילו אותם דרך

רחובות העיירה עד לחורשה, ושם זרקו אותם ישר לבור ענקי שהיה כבר מוכן. זמן רב לא שקטה האדמה מעל קברם, היא רעדה והתרוממה מפרפוריהם של הילדים, עד שנחנקו ושקטו"[21].

9.8.1942 הטבח בגיטו פרישק, בנובוגרודק

28.12.1942 חיסול גיטו דבורץ

7.4.1943 הטבח במחנה העבודה בנובוגרודק

9.7.1944 שיחרור האזור על ידי הצבא האדום.

החיים בעיירה בזמן המלחמה

לפי סיפורה של דבורה סביניק[22] המתאר את תהליך החורבן של העיירה מרגע כניסת הגרמנים. הנוצרים הלשינו שהיהודים הרגו את הטייס הגרמני, וכך ביום ששי אחר הצהרים כל הגברים מגיל 13 נדרשו להתיצב בכיכר השוק, ונדרשו לצאת מהשורה כל מי שהרג את הטייס. מכיוון שאף אחד לא עשה זאת, אף אחד לא יצא ואז לקחו 35 יהודים הצעידו אותם לכיוון היער וירו בהם. לאחר הטבח של 35 יהודים, כל הנותרים בחיים היו מאוד מבוהלים. את הגברים אספו לכיכר השוק וכלאו אותם בחנויות הריקות. בבתים נשארו הנשים והלידים מודאגים ופוחדים. לנשים התירו להגיע ולהביא מזון לגברים בשעה 8 בערב. אבל חלק מהנשים לא זכו לראות יותר את בעליהן. הגברים שוחררו ביום ראשון והנותרים בחיים החליטו לעזור ככל האפשר לאלמנות וליתומים, שחלקם לא רצו לקבל צדקה כי ידעו שהמצב של כולם גרוע. הפחד שלט, והסתובבו כל מיני שמועוות. הנוצרים הגיעו והציעולקחת את כל הרכוש, כדי שישמרו עליו מפני הפורעים שיגיעו. חלק השתכנעו ונתנו, אולם הרוב פחדו. בשבת הבאה הגיעו איכרים מהכפרים הסתערו על בתי היהודים ולקחו כל מה שמצאו בבתים, והכו את יושבי הבתים. כשניסו לפנות לחיילים גרמנים שיעזרו להם, אבל כשהבינו שבוזזים יהודים הם חייכו והלכו. חלק מהנוצרים המקומיים שלקחו לשמור את הרכוש היהודי החזירו, אבל חלק גדול המשיכו להחזיק בו. לאחר הקמת הגטו ב-10. 11.42היא מתארת שהחיים היו בלתי נסבלים, הגברים ניסו להתחבא כדי שלא יהרגו אותם, והנשים עם הילדים ששהו בגטו היו מותקפות על ידי חיילים גרמנים שנכנסו לבתים ושדדו כל דבר אפשרי, ואפילו התכשיטים שעוד נותרו כמו טבעות נישואין שהנשים ענדו והילדים מפחד היו בוכים וצועקים. עם הגירושים לדבורץ נשארו מעט אנשים בגטו. בשבועות 1942 הגיעו יהודים מרוביזוויצ' עם ילדיהם. הגרמנים אמרו להם שהם יעבדו באיבניץ ויהיו יחד עם ילדיהם. אבל את המבוגרים הפרידו מילדיהם ושלחו אותם לדבורץ והילדים - כמה מאות - נשארו לבד ללא הורים. לחלקם היה רקום שמם על בגדיהם, אבל רבים מהם אפילו לא ידעו לומר מה שמם. האחים הגדולים בגילאי 7–10 דאגו לאחיהם הקטנטנים בני 1–3 שבכו כל הזמן ושאלו מתי יחזרו הוריהם. המבוגרים המעטים שעוד היו בגטו השתדלו לדאוג לילדים הרבים כמידת האפשר. אבל המצב היה נורא ואיום. הודיעו שרק מי שמטפל בילדים ישאר בגטו, כל האחרים יועברו מהעיירה. כל הנשים שהיו צריכות לצאת לנובוגרודק עבדו כדי לטפל בילדים שיהיו נקיים ומסודרים. ואז יצאו כל האנשים והנשים מגיל 13–70 ובגטו נשארו רק המבוגרים יותר והילדים הצעירים. ואני נשלחתי לנובוגרודק עם בעלי ובני הבוגר, הילדים הצעירים יותר נשארו בגטו איבניץ. מאוחר יותר הסתבר כי ב-9.6.42 חוסלו כל הנותרים בגטו איבניץ[22] .

פארטיזנים יוצאי איבניץ

סיפורו של ראובן סעגאלוביץ מניו יורק :"בשורות הפרטיזנים היהודיים" (תרגום מיידיש)[23]

אני אחד מברי המזל שעבר את הגיהנום של השואה ונשאר בחיים. נשארתי בחיים מכיוון שבהיותי צעיר ורווק, החלטתי לא לתת להם להובילני למוות כשה והחלטתי ללהתנגד ככל שאוכל לרוצחים ההיטלריסטים. בשנת 1942 העבירו הגרמנים מאיבניץ את קבוצת העובדים האחרונים, שאני הייתי ביניהם, לגטו נובוגרודק. כדי להפחיד אותנו הרוצחים הרגו בדרך כמה יהודים, ולאורך כל הדרך הגרמנים והעוזרים הפולניים שלהם התייחסו אלינו כאל בהמות, הרביצו לנו, לעגו לנו. הגענו והוכנסנו לגטו, מאוחר יותר נודע לנו שחוסלו כל היהודים הזקנים, החולים והילדים שנשארו בגטו איבניץ. התאספנו מספר בחורים והחלטנו לברוח ביחד ליערות. אחרי ימים רבים של נדודים, פחד, רעב ויאוש הגענו לפרטיזנים. הרבה מהחברים שהיו איתנו נהרגו במלחמה בנאליבוקי. בחורף 1943 היחידה שלנו שכללה 105 פרטיזנים (מתוכם 5 יהודים)השתלטה על הכפר יאטאוויץ, שנמצא בדרך בין איוויע ליוראצישאק. שם חיכינו לגרמנים שהתקרבה עם המכוניות שלהם. כשהם הגיעו ירינו עליהם והמכוניות נדלקו והגרמנים שהיו בהן נהרגו. במשך שעתים נלחמנו בהם ונהרגו 200 גרמנים ופולנים. בקרב נהרגו גם 5 פרטיזנים והיו לנו גם פצועים. מצאנו ברכבים הרבה נשק ומזון שסייעו לנו להצטייד להמשך, ואת כל כלי הרכב שרפנו. מבצע נוסף שהשתתפי בו היה לפוצץ רכבת שעליה היו חיילים גרמנים שנסעו מאורלויב לגרמניה. תפקידי היה להניח את המוקש ולפוצץ אותו. בפעולה זו נהרגו כ-500 חיילים והיו גם הרבה פצועים, אנחנו שבנו בשלום לאחר ביצוע המשימה. אלו רק 2 מקרים לדוגמה שנודעו בכל הסביבה שלנו והרימו את המורל בקרב האנשים המוכים והפגועים מהמצב. אפשר לכתוב ספרים שלמים על גבורתם של הפרטיזנים היהודים שלנגד עיניהם עמדו הזכרונות של יקיריהם, בני המשפחות והחברים שניספו ונרצחו בשואה. אלו שעבורם נשאר רק דבר אחד בחייהם לנקום ברוצחים ההיטלריסטים ובעוזריהם. תפילתי ותקותי שילדינו ונכדינו לא ידעו מלחמות ושישרור שלום על ישראל וכל העולם.

בני איבניץ שנפלו בקרב כפרטיזנים

ברנשטיין שמעון, ברמן מוליע, ווירשובסקי ליזה ובנה, וואבער אייזק, זווינץ בכרל, זק ראובן, זק יואל, לוסקי חיים, מוליער ראובן, מיליקובסקי הירש, מגדי שעפסל, ניגניעוויצקי קופל, ניוויניאנסקי משה, סירוטקין אברהם, סירוטקין סוניה, סגלוביך לייב, פונט משה בן מאיר, פונט משה בן פסח, פונט אליהו, פונט מרדכי, קובלסקי יודל, קוטלר ישראל, קלציק מולקע, קויפמן הרצל, רובינשטיין אטיל, שוסטר משה-אלי, שווארצברג יצחק[24].

בני איבניץ שנפלו בקרב כחיילי הצבא האדום.

מספר צעירים מאיבניץ שעזבו את העיירה בדרכם לרוסיה, עברו תלאות רבות בדרך והגיעו לקולחוזי רוסי ושם גויסו לצבא האדום. מאוחר יותר נפלו בקרב: בן משה טוביה, רולניק אברהם, רולניק ליפא, רולניק מנדל, שקלאר יוסף, שוסטר לייבסירוטקין פישקע, כץ יוסף, כץ ישראל והאחים פרנציק יצחק ופרנציק בנימין. יצחק עמד בקשר מכתבים עם בני עירו וכשנפסק הקשר פנו אל מפקד היחידה שבה שירת. מכתבו של המפקד מטבייב שנשלח ב-7.3.1943 מתאר את נפילתו וגבורתו של יצחק פרנציק במהלך הקרב:" בליל 1.9.42 לפי משימת מפקדו עבר החבר פרנציק עם קבוצת לוחמים את קו ההגנה של האויב, וחצו את הבסיס הגרמני. לבקשת ההזדהות של הזקיף הגרמני, השיב יצחק בשפה הגרמנית "אני מוביל שבויים רוסיים לעבודה". . הם "הורידו" את הזקיף הגרמני וניהלו קרב חם עם האויב בחפירות. בהתנגשות הזו הושמדה כמעט פלוגה של האויב. חלק מהלוחמים נספו בקרב ביניהם החבר יצחק פרנציק אשר נפל מות גיבורים. ועל כך קיבל ציון לשבח על היותו מפקד ממושמע, חבר טוב ומגן נאמן של המולדת. על החתום מטבייב."[24]

סיפורי הישרדות מופלאים של יוצאי איבניץ

סיפורו של הירשל ראלניק מבת ים (תרגום מיידיש) [25]

לאחר שפולין חולקה בין גרמניה הנאצית לרוסיה, הגיעו לאיבניץ חיילים מהצבא האדום. חודש היה שקט בעיירה ונשמנו לרוחה ב-18 באוקטובר נעשו מאסרים של יהודים ונוצרים. אנשי הנ.ק.וו.ד. הלכו עם רשימות ותפשו אנשים ברחובות ובבתים וכולם נשלחו לוולוז'ין, מבלי להסביר על מה נעצרו. לאחר שהגענו לבית המעצר בוולוז'ין - מבלי שנתנו לנו להיפרד מבני המשפחה אפילו, הואשמנו בכך שהיינו בקשרים טובים עם המשטרה הפולנית, ולכן מהווים סכנה לשלטון הסובייטי. היינו 50 איש בחדר, והיה ממש קשה לנשום. במשך שנה היינו עצורים, כשכמעט בכל יום הובלנו לחקירה, מורעבים, עייפים ומותשים. ניסו לגרום לנו להודות בחטאים שלכאורה עשינו. היינו מנותקים מהעולם ללא אפשרות לשלוח מכתב או להיפגש עם משפחותינו. כעבור כשנה נערך המשפט ודנו אותי ל-8 שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר. במשלוח שהשתתפתי בו היו כ-2000 אסירים פוליטיים. כשהגענו לשם שמענו שפרצה מלחמה בין רוסיה לגרמניה. העבודה שלנו הייתה לבנות את קו הרכבת לאירקוצק, עבודה פיזית מאוד שה, עם תנאי מחיה ממש ירודים. הקיץ באזור ההוא נמשך כ-6 שבועות, ואז היה מגיע השלג בגובה של 2- ס"מ, ותמיד היה קור מקפיא. בחורף כשהטמפרטורה ירדה ל 45- מעלות לא יכולנו לעבוד. לאחר טילטולים רבים הגענו למקום שבו היינו צריכים לחיות "קולוניה-43". בנינו לנו דיור מהאדמה, אולם התנאים הסניטריים והבריאותיים היו איומים, היינו מלאים בכינים ולכלוך, רעבים חולים וסובלים מהקור. אבל, כמובן אי אפשר היה להתלונן. קיבלנו מדי יום 600 גרם לחם, חתיכת דג ומעט מרק דלוח. מי שלא עמד במכסת העבודה היומית קיבל רק 300 גרם לחם. העבודה שלנו הייתה להעמיס אדמה על כלי רכב שהעבירו את המטען לבוני קו הרכבת לאירקוצק. ימי הקיץ חלפו מהר, והגיע החורף המקפיא. לא היו לנו בגדים מתאימים. בלילות הטמפרטורות ירדו מתחת ל 70- מעלות, והשמיכות שלנו היו קופאות. אנשים מתו שם מדי יום. היו נופלים, והשומר היה מוציא אותם לשלג, ועד למחרת לא נשאר מהן זכר, נטרפו על ידי הדובים הלבנים. אבל כל הזמן היו מגיעים משלוחים של אסירים חדשים. שנתים הייתי שם ולא האמנתי שאצא משם. בשנת 1942 השתחררו מהמאמסר פולנים עם תקופות מאסר קצרות ואותי העבירו למקום אחר ששם החיים היו מעט טובים יותר ופחות קפואים. רופא שבדק אותי מצא שאני סובל מצפדינה ("צינגה"), אבל לאחר מספר ימי טיפול בבית חולים הבראתי וחזרתי למקום עבודתי. הטילטולים והקושי נמשכו עד שנת 1945. כל השנים לא שמעתי דבר מאשתי והילדים - במשך 6 שנים. לאחר השחרור של רוסיה הלבנה כשחודש קשר הדואר, שלחתי מכתב לאיוועניץ למשפחתי, למרות שלא ידעתי מה עלה בגורלם בליבי קיוויתי שמישהו אולי ניצל. כך חשבה גם אישתי שרקה וגם היא שלחה מכתב לאיוועניעץ לשאול מה קורה איתי. באותו זמן חזרו לעיירה יהודים בודדים שחזרו מהיערות, ביניהם דבורה סוויניק שקראה את המכתבים שהגיעו. היא קיבלה את שני המכתבים וקישרה בינינו. היום שבו נודע לי שאשתי וילדי חיים לא ישכח לעולם. חזרתי להרגיש כבן אנוש. התמלאתי תקוה חדשה שיש למה לצפות. אשתי הייתה שולחת לי גם חבילות עם מזון למחנה. משפחתי עלתה לארץ, אבל אני עוד נשארתי במחנות העבודה ורק בשנת 1948, יום לאחר ראש השנה עליתי לארץ. בני הבכור כבר היה חייל בצה"ל. במבט לאחור על 9 שנות הגיהנום הקשות והמרות, ללא שביב תקווה, אני מאמין שהייתה לנו זכות גדולה שזכינו לעבור את זה ולהגיע לארץ ישראל ולבנות כאן בית חדש.

סיפורה של שרה ראלניק מבת ים (תרגום מיידיש)

"שבוע לפני פסח בערך חצי שנה אחרי מאסרו של בעלי הירשל - שלא שמענו ממנו כלום - הגיעו שוטרים רוסים וציוו עלי לארוז כי שולחים אותנו לרוסיה לבעלי. התארגנתי עם חמשת הילדים וביחד עם עוד משפחות יהודיות ונוצריות של אסירים פוליטיים הועברנו קודם בעגלות ואחר כך ברכבת לקזחסטן. הנסיעה נמשכה יותר מחודש בתנאים קשים. בלילה הקור בקרונות הפתוחים היה מקפיא והרבה ילדים קטנים קפאו למוות בזמן השינה. למזלי, לקחתי מצעיםוהייתי עוטפת את הילדים בכריות ושמיכות. הגענו לצפון קזחסטן ושם קיבלו אותנו עם לחם ותה, ונתנו לנו ללון שם. קיווינו שהגענו לאנשים טובים. אבל למחרת, הם הבינו שהגברים שלנו הם אסירים פוליטיים והיחס השתנה, והיינו צריכים להתארגן לבד. היה לי קשה למצוא חדר למשפחה עם 5 ילדים, היה כבר ערב, ובמזל איש נוצרי שעבר ריחם עלינו והזמין אותנו לביתו ושם קיבלנו חדר ותה. גרנו שם חצי שנה, וכדי לחיות החלפתי מוצרים שהבאתי אתי בעבור מזון ועבור השהיה. אחרי חצי שנה לא היה לי מה להחליף ולמרות שעבדתי זה לא היה מספיק". שרה מספרת על דרכים שונות שבהן הצליחה להתפרנס. בתחילה על ידי בישול חלב וסודה לשתייה ליצירת סבונים שמכרה בשוק השחור ונחטפו. מאוחר יותר כשנתפסה, באפיית עוגיות טעימות, שכל כמות שהכינה נקנתה מייד, והכסף נתן לה ולילדיה אוויר לנשימה. בהמשך בשנת 1943 עסקה במכירת סחורות בסיוע אחד מאנשי העיירה שהיכירה, אבל שניהם נאסרו על שמכרו בשוק השחור. רק אחרי מספר שבועות ושיחה עם המפקד, שלפניו שטחה את מצבה כאמא לילדים שמנסה להתפרנס, שוחררה וגם הסחורה שהוחרמה הוחזרה לה. בשנת 1945 התברר לה לשמחתה שבעלה הירשל חי ונמצא ברוסיה ואז התחילה ההתכתבות ביניהם וההחלטה שיעלו לארץ. בדרך מפרכת וארוכה דרך פולין, צ'כיה, גרמניה התקדמה מערבה. בגרמניה שהו שנתיים וחצי במחנה פליטים ליד מינכן, עד שהתקבל מכתב מהירשל שהוא נמצא כבר במארסיי בצרפת. בעזרת הסוכנות היהודית הצליחה להגיע עם כל חמשת ילדיה למארסיי ונפגשה עם בעלה לאחר 9 שנים שלא נפגשו. בקושי הכירו אחד את השנייה כשהגיעו למרסיי. עלו לארץ ב-10.9.48 והתחילו מחדש את חייהם ביפו[26].

סיפורו של הרב גורדון מקנדה (תרגום מיידיש)

כותב הרב גורדון

ב 1.9.39 ראיתי פלקטים מודבקים על קירות הבתים באותיות קידוש לבנה " גיוס כללי". כל הגברים בגילאי 20–50 חייבים להתיצב בנקודות הצבאיות אליהן הם שייכים. בקיץ הזה ביליתי באיבניץ שבועים כשחזרתי מישיבת מיר לסדר את לימודי. הישיבה עם מאות תלמידיה סוערת, כולם מאזינים לרדיו. הגרמנים תוקפים את פולין, ומתקדמים עם כוח הפלדה וההרס שלהם וזורעים שואה וחורבן. אני, כרוויזיוניסט הייתי צריך להתיצב בעיר לידא, נפרדתי מאבי טלפונית. שמעתי את קולו החנוק מדמעות ואת ברכתו "חזור בשלום". נפרדתי גם מחברים ומראש הישיבה.

קבלת הפנים בלידא לא הייתה שמחה, הצבא הגרמני הקדים אותי, והפציץ את המקום. לאן שהלכת פגשת מתים ופצועים. עוד לפני שהתגייסנו, הגיעו הרוסים, לקחו אותנו לחקירה, ומיד שחררו את היהודים וחזרנו לבתינו. משפחתי שמחה מאוד על שובי, פחדו שאולי כבר נהרגתי. התאמנו את עצמנו למשטר החדש. המצב לא היה טוב, אבל לפחות הרוסים שחררו אותנו מהגרמנים, מהרוצחים הנאצים. לא ידענו אז שההקלה זמנית בלבד. הזמן חולף. העיירה כבר לא כפי שהיתה. אינני מוצא לי מקום בעיירה ומחליט לחזור לישיבתי מיר. חוזר לחברי ללימוד וממשיך להגות בדפי הגמרא עוד מספר חודשים. ואז מודיעים לנו שצריך להתיצב שוב.

ליטא הייתה רפובליקה עם משטר יותר ליברלי מאשר רוסיה וכולנו (החברים) מחליטים לעבור את הגבול ולעבור לווילנה. משם לקובנה, שבה היו קונסוליות של הרבה מדינות חופשיות. הצטיידנו בדרכונים זרים וניסינו להשיג וויזות . כל הארצות סירבו, קראסו היחידה שהסכימה, קיבלנו ויזת מעבר דרך יפן ולאחר מספר שבועות מורטי עצבים אישור יציאה מרוסיה. מאוחר יותר הסתבר שהפקיד שחתם על האישורים היה יהודי. בנוסף כל אחד היה צריך 200 דולר לשלם לרוסים הוצאות הדרך. האישור מוגבל בזמן, ומנין משיגים 200 דולר? המוח של בחורי הישיבה עובד שעות נוספות, פונים לוועד ההצלה האמריקאי, שולחים מברקים לקרובים האמריקאים, להורים שיעזרו. הספקות שקננו בליבנו גרמו לכך שנאגור בגדים חמים, מכיוון שאם לא נצליח לצאת נגיע לסיביר ושם קפוא. רק כשהיו בידינו הכרטיסים לרכבת וולדיווסטוק-יפן יכולנו לנשום לרווחה. הנסיעה ברכבת הטראנס סיבירית ארכה מספר שבועות עד שהגענו לוולדיווסטוק. שם חיכינו מספר ימים לאניה שאיתה הגענו ליפן. אחרי ההגעה ליפן, היפנים החליטו להעביר אותנו לשנחאי. שם היינו בגטו שהיו בו כ-40000 יהודים עד תום המלחמה. ואז כל קהילת הישיבה קיבלה אישור לסוע לארצות הברית. השמחה הייתה גדולה, אולם כשהתברר גודל החורבן בעיירה שכולה עלתה באש על בתי הכנסת, הבתים והיהודים שלה, האבל והכאב היו קשים מאוד. אומרים שבימינו לא קורים ניסים, אבל איך אחרת אפשר לחשוב על ההצלה שלנו וההגעה לאמריקה ? כל סיפור היהודי הנודד הזה שהסתיים בהצלחה הוא הנס הפרטי שלי [27]

לאחר השואה

רשמי ביקור באיבניץ

בן עמי גוב בנה של פרידה כץ הגיע לביקור שרשים בעיירה עם משפחתו וכך הוא מתאר: "לפני מספר שנים ערכנו בקור שרשים באיבניץ. נסענו ברכבת מורשה למינסק. במינסק שכרנו רכב עם מדריך מקומי ונסענו לאיבניץ. מצאנו עיירה ששנויי הזמנים והמודרנה פסחו עליה. הבאתי אתי שתי תמונות מאלבומה של אמא. מצבת סבתנו-ינטה וצלום הרחוב הראשי של העירה. במהלך הסיור עמדנו ברחוב הראשי של העיירה בדיוק במקום שממנו צולם הרחוב בזמנו. בהשוואה בין שני הצלומים אי אפשר להבחין שעברו בשבעים שנה ביניהם. בהמשך חיפשנו את בית הקברות מתוך תקוה שנמצא את קבר הסבתא בעזרת הצילום שהיה בידי. מצאנו את בית הקברות שהיה הרוס לחלוטין. אבני המצבות שמשו לבניית גדרות לחצרות האכרים מסביב. רק מצבה אחת עמדה על כנה ועליה שמו של הקבור-יהושע כץ. כשחזרנו בקרתי את ראובקה (ראובן כץ)-בן דוד של אמא והראתי לו את תמונת המצבה. הוא פרץ בבכי ואמר שזה בן דוד שלו ושל אמא. בהמשך, בקרנו את האנדרטה לזכר 800 קרבנות הרצח של יהודי איבניץ ועיירות אחרות בסביבה. על האנדרטה רשומים שמות הנרצחים ובתוכם 20 קרבנות משפחות כץ. המעמד היה קשה מאוד וכולנו עמדנו ובכינו. יש לי תמונה שצולמה על ידי חברים באיבניץ לאות פרידה מאמא לפני עזיבתה ועליתה ארצה. בזמנו הייתי מתכתב עם בן דודי- דוד קנטרוביץ. אנחנו בני אותו גיל, הוא ניספה עם הוריו במהלך פינוי הגטו. אני שומר מספר גלויות ותמונות שלו".

דמויות מוכרות יוצאות הקהילה

שאול פורנצ'יק מפעילי השומר הצעיר וראש קן בית"ר באיבניץ, בנו של יהושע נוח פארנציק שמוזכר בין ראשי הקהילה, עלה לארץ בשנת 1933 ונשא לאישה את סוניה לבית כץ גם היא מאיבניץ. בתחילה עבד בבניין, אולם לימים היה מזכיר מרכז הקואופרציה בחיפה והצפון בין השנים 1965–1975 עד לפרישתו [28].

צאצאים מוכרים ומפורסמים של יוצאי איבניץ נמצאים בארץ מאלו שעלו לפני השואה וחלק גם שעלו לאחריה.

בן עמי גוב שהיה מנהל פרויקט המטוס כפיר בחיל האוויר הישראלי ומנכ"ל משרד התקשורת. הוא בנה של פרידה כץ - גודוביץ ממשפחת כץ שעלתה לארץ בשנת 1926 ונישאה כאן. שתי אחיותיה סוניה ורחל הגיעו לארץ אחריה בשנת 1934, אולם אחיה ואחותה ובני משפחותיהם שנשארו שם ניספו.

האחים אהוד ורמי דקל מקיבוץ עין שמר שהיו שחקני כדורעף מחוננים בשנות ה-60 וייצגו עם הנבחרת את ישראל בכל התחרויות [29]. הם בניה של איידלה סירוטקין-דקל, שהייתה בין מקימי הקיבוץ.

הזמרת שלומית אהרון היא ביתו של אהרון דביניק שעלה לארץ לאחר המלחמה ולאחר שנשא לאישה את זושה שגם היא ניצולת שואה.

אביה פרבשטיין-פפושדו הייתה אשתו של אלי פפושדו, וניהלה ביחד איתו מלונות בירושלים ובאילת. המלון בטאבה שהקים נקרא על שמה "אביה סונסטה". נרצחה ביחד עם אחותה שושנה באוקטובר 1982 על ידי יוסי מזרחי בעלה של שושנה שגם התאבד [30]. אביה ושושנה אחותה, הן בנותיה של זהבה רייכשטיין פרבשטיין שעלתה לארץ בשנת 1936, נישאה כאן וכשנולדה ביתה הבכורה שושנה נסעה איתה לאיבניץ בשנת 1939 והצליחה לחזור לארץ עם פרוץ המלחמה.

הנצחת הקהילה

המפעל המרכזי להנצחת הקהילה הוא ספר הזיכרון שהוציא "ועד יוצאי איבניץ" שלאחר שנים רבות של עבודה והתגייסות של הרבה אנשים טובים הוא יד זיכרון לעיירה הזו. כל עמוד מתוך 484 העמודים בספר מציג זווית, נקודה, זיכרון אישי או קולקטיבי של העיירה הזו שהייתה הבית שלהם. כל עוד הדור הראשון של יוצאי איבניץ חי הם היו נפגשים מדי שנה ביום הזיכרון בבית העלמין בחולון שם יש פינת זיכרון לעיירה. רוב הפרקים האישיים כתובים ביידיש, והספר גם לא זמין לכל אחד.

לקריאה נוספת

  • רחל גרוסבאום-פסטרנק, "איוויינייץ", בתוך: שמואל ספקטור וברכה פרוינדליך (עורכים), פנקס הקהילות: (4) פולין, כרך ח: מחוזות וילנה–ביאליסטוק–נובוגרודק, ירושלים: יד ושם, תשס"ו 2005, עמ' 120–123.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Slownik Geograpiczny, Warsawa, {{{מו"ל}}}, 1882
  2. ^ ווייסרוסישע וויסענשאפטלעכע אקאדעמיע, מינסק: {{{מו"ל}}}, 1930
  3. ^ עברייסקאיא ענציקלאפעדיה, {{{מו"ל}}}
  4. ^ ארגון יוצאי איבניץ, ספר זכרון איבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 שלמה בר צבי מיליקובסקי, איבניץ עיירת מולדתי בתוך ספר זכרון איבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 19-61
  6. ^ 6.0 6.1 עו"ד מאיר ארן, רבני איווניץ בתוך ספר זכרון לאיבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1773, עמ' 233-241
  7. ^ מאיר ארן (ארנובסקי) ירושלים, אישים ורבניץ באיווניץ בתוך ספר זכרון לאיבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק מדמויותיה, עמ' 234-235
  8. ^ עורך - לייב גרפונקל סגן עורך - צבי ברק, יהדות ליטא, הוצאת רשפים הוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תל אביב, תשד"מ, 1984, כרך כרך ג' היהודים בליטא העצמאית, אישים, יישובים
  9. ^ הרב זאב גורדון- קנדה, הרב מיכאל גרוניצקי בתוך ספר זיכרון לאיבניץ, תל אביב: ארזי, 1973, פרק מדמויותיה, עמ' 243-244
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 אברהם מיליקובסקי, חיפה, פון איוועניצער שטייגער - מאורח החיים באיבניץ מתוך ספר הזכרון איבניץ, קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 129-143
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 יעקב פונט (ניו יארק), איוועניעץ (תרגום מיידיש) בתוך ספר זכרון לאיבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק העיירה עד ספטמבר 1939, עמ' 152-158
  12. ^ ארגון יוצאי איבניץ, בית הספר הפולני באיבניץ בתוך ספר זכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק העיירה עד ספטמבר 1939, עמ' 211-212
  13. ^ משה דוד זק, איבניץ קמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק די ערשטע וועלט-מלחמה, עמ' 90-96
  14. ^ שלמה בר צבי מיליקובסקי, איבניץ עיירת מולדתי בתוך ספר זכרון איבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 19-61
  15. ^ איידלה סירוטקין-דקל/ קיבוץ עין שמר, בית אבא בתוך ספר זיכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 199-200
  16. ^ הרב זאב גורדון / טורונט-קנדה, דער חורבן פון א קהלה בתוך: ספר זכרון איבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, עמ' 194-199
  17. ^ זאב (וולקע) רזניק- קיבוץ עמיר, זכרונות פון קינדער און יוגנט יארן בספר זכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק העיירה עד ספטמבר 1939, עמ' 185-194
  18. ^ ארגון יוצאי איבניץ, ספר זיכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק תאריכי השואה באיבניץ, עמ' 282
  19. ^ ישראל מאגאדיי (תל אביב), איוועניעץ אין יאר 1956 בספר הזיכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 409-411
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 אברהם אשרס, דער ייסורים וועג מתוך הספר זכרון לאיבניץ קאמין והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 322-225
  21. ^ שמואל סלוצקי, שנתיים בבור צלמוות בתוך הספר איבניץ קמין והסביבה, תל אביב: דפוס ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 401-407
  22. ^ 22.0 22.1 דבורה סביניק (חולון), דער חורבן פון א יידישע קהילה בספר זכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 355-373
  23. ^ ראובן סגלוביץ (ניו יורק), אין די שורות פן יידישע פארטיזאנער בספר זכרון לאיבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 399-401
  24. ^ 24.0 24.1 ועד יוצאי איבניץ, הלוחמים בנאצים בני איבניץ והסביבה שנפלו בקרב בספר זיכרון איבניץ, תל אביב: ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 416-422
  25. ^ מרדכי ראלניק- יפו, יארן פון יסורים און גבורה בתוך ספר זכרון איבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 335-354
  26. ^ שרה ראלניק, 6 יאר אין קאמוניסטישן גן-עדן בספר זיכרון לאיבניץ והסביבה, בת ים: ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 296-302
  27. ^ זאב גורדון, פון איוונייץ קאן שאנחאי בספר זכרון לאיבניץ והסביבה, תל אביב: ארזי, 1973, פרק השואה והמאבק, עמ' 313-318
  28. ^ עיתון דבר עמ. 1, ישיבת הוועד הפועל של מועצת פועלי חיפה, ‏16 מרץ 1969
  29. ^ דוד בן אשר, היסטוריה עם כבוד בעין שמר, איגוד הכדורעף - ארכיון החדשות
  30. ^ שולמית קיסרי, ראיון ערב המוות- האם היא נרצחה במקרה?, העולם הזה, 1982, עמ' 71-72

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה קטן מערך זה ב -54 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png