פסקול

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to navigation Jump to search
סכמת מבנה סרט קולנוע ברוחב 35 מ"מ. הסרט מצוי בין גלגלי שיניים שהמנוע שלהם נמצא בצד המכונה "צד המקרן" והגישה של עובד הקולנוע אליהם היא מהצד המכונה "צד ההפעלה". כאשר צד ההפעלה מימין הסרט וצד המקרן משמאלו, נורת המקרן נמצאת מאחורי הסרט והעדשה ומסך הקולנוע מלפניו.
קטע מסרט ברוחב 35 מ"מ. הסרט מכיל טור של תמונות המוקרנות על המסך ושני טורים של חורים מלבניים בהם נאחזים גלגלי השיניים של המקרנה. בין טור החורים שמשמאל לבין טור התמונות ישנם שני פסים לבנים בעובי משתנה. אלו הם הפסקול של הרמקולים השמאליים והפסקול של הרמקולים הימניים.
דוגמאות לשתי שיטות הטבעה של פסקול על סרט קולנוע המוקרן במקרנה (להבדיל מקלטת ווידאו או DVD). מימין פסקול מונו בשיטת העובי המשתנה ומשמאל פסקול מונו בשיטת הבהירות המשתנה.

פסקול (הלחם של המילים "פס" ו"קול". מאנגלית: Soundtrack) הוא החלק של מיצג אור קולי מוקלט, כגון סרט קולנוע, המכיל את החלק הקולי. בסרט קולנוע המוזן בפילם אל מקרן קולנוע, הפסקול הוא רצועה (פס) הפרוסה לצד התמונות שנקראת על ידי פוטורזיסטור ומכאן שמו של הפסקול. בשיטות הקלטה אחרות, כגון קלטת וידאו או DVD, אין אזור דמוי פס שמכיל מידע זה.

טכנולוגיה[edit | edit source]

בסרט קולנוע הקול מוקלט כרצועה צרה לאורך שוליו של הסרט. הפסקול נקרא על ידי תא פוטואלקטרי המכיל נורה משלו, בתוך מקרן הקולנוע. עם המעבר לסרטים בסטריאו הוכפל הפסקול והוא מכיל שתי רצועות. ניתן לעיתים להבחין בפסקול של סרט הקולנוע על המרקע לצד התמונות אם המקרין אינו מיומן ושוכח להחזיר אל המקרן חלק שלו שנועד להסתיר פס זה מעיני הצופים. נוהגים להוציא חלק זה מהמקרן בעת שמנקים אותו (התקלה המפורסמת שבה מופיעה דמותה של שערה שחוצה את המסך נובעת מאי ניקוי חלק זה).

הפסקול אומנם נקרא על ידי המקרן, אך החלק הקורא אותו שונה מהחלק המקרין את התמונות על המסך. ככלל, מקרן קולנוע מכיל ארבעה חלקים. גלגל עליון (או קטע ממגש, בהקרנה במגשים) שעליו אסוף חלק הסרט שטרם הוקרן, מערכת הקרנת התמונה, מערכת קריאת הקול והגלגל התחתון (או קטע ממגש, בהקרנה במגשים) שאוסף את חלק הסרט שכבר הוקרן. אי אפשר לשלב את קורא הקול במערכת הקרנת התמונה משום שהפילם עובר בפולסים על פני העדשה, אך עובר באופן רציף על פני קורא הקול.

גם בסרטי וידאו אותות הקול נקראים על ידי חלק שונה של מכשיר הווידאו מזה הקורא את אותות התמונה. אך הדבר נעשה באופן שונה מזה שבמקרן קולנוע.

תכולת הפסקול[edit | edit source]

כיום, כמעט לכל סרט יש פסקול הכולל שלושה מרכיבים: הדיאלוג (קולות השחקנים), המוזיקה, והאפקטים הקוליים. חלוקה שונה מפרידה בין החלק הדיאגטי והחלק הלא-דיאגטי (חוץ- דיאגטי) של הפסקול. החלק הדיאגטי הוא זה הנובע מתוך המתרחש על המסך: קולות השחקנים, מוזיקה הבוקעת מכלי נגינה המוצגים על המסך וקולות של חפצים שהם חלק מהעלילה. החלק הלא-דיאגטי (חוץ- דיאגטי) כולל הערות של קריין, מוזיקת רקע ואפקטים קוליים.

הפסקול "משתתף" בסיפור העלילה וביצירת חוויית הצפיה. הצופה, המרוכז בעלילה ובמתרחש על המסך, אינו מבחין בפסקול ולכן עושים בו שימוש להעברת מסרים רגשיים ולא-ישירים - בניית מתח (מרכיב מרכזי בסרטיו של ה'יצקוק); שימוש במוזיקה קצבית ליצירת "אקשן" בסרטי פעולה; אמצעי להסביר את רגשות השחקן וליצור הזדהות, ועוד.

ישנם סרטים בהם הפסקול הוא "השחקן הראשי" והציר סביבו נוצר הסרט. במקרים אלה הסרט "משרת" את הפסקול ולא להפך. דוגמאות לכך הם "פנטזיה" מבית היוצר של חברת וולט דיסני ו"אלגרו נון-טרופו" מבית היוצר של חברת Bozzetto Film.

הנרי אונגר הדגים את מקומו של הפסקול בסרט:

"תינוקה של רוזמרי", כפי שזוכר ודאי כל מי שראה את הסרט, נפתח בנעימת נושא מתוקה ולירית, קליטה וקלה לזמזום, המושרת מפי אישה, נעימה שכשמה כן היא, מלודיה רכה המעוררת בנו זיכרונות של שירי ערש. כך בסצינות הראשונות. אבל ככל שמידרדר המצב והבטן תופחת, ופני הנערה משנים גונם לירוק של גווייה - תחבולת צבע פשוטה להמחשת מצבה הנפשי - הולכת ומשתלטת על הפסקול רביעיית המיתרים של פנדרצקי: זוהי מוזיקה הצורמת את אוזנו של הצופה הממוצע. מוזיקה חסרת מרכז, נחשול דודקפוני של צלילים כאוטיים. ואמנם, המוזיקה הזו מתפרשת לנו כהתפוררות וחוסר הרמוניה, והיא 'בולעת' לתוכה בהדרגה את הרונדו הענוג של הפתיחה. היש אמצעי פשוט מזה לגרוף את הצופה למפגש חושי עם הרע?[1]

בעוד שבדוגמה זו נעימת הפסקול מדבר אל חושיו של הצופה, באחדים מסרטיו של פדרו אלמודובר שזורים בפסקול שירים ישנים, שמילותיהם משקפות את הרגשות של גיבורי הסרט. דוגמאות:

  • בסרט "חוק התשוקה" משמיע פטיפון קטע משירו של ז'אק ברל Ne me quitte pas (בצרפתית: "אל תעזבני") לקראת פרידתם של פבלו ואהובו חואן.
  • בסרט "פרח הסוד שלי" יוצאת ליאו, הסובלת מהתנכרותו של בעלה, לפאב. בטלוויזיה הפתוחה בפאב שרה הזמרת המקסיקנית צ'וולה וארגס (Chavela Vargas) את השיר "En el último trago", המשקף את רגשותיה של ליאו: "אני רוצה לדעת מה הסיבה לאדישותך כלפי ... כל כך קשה לי לעזוב אותך, גם אם אני יודעת שאתה לא אוהב אותי יותר".
  • בסרט "עקבים גבוהים" מופיעה בקי על הבמה ומקדישה לבתהּ רבּקה, הנתונה במעצר, את השיר Piensa en Mi ("חישבי עלי"). בהופעה אחרת מבוצע השיר Un año De Amor ("שנה של אהבה").
  • בסרט "דבר אליה", בסצנה שבה לידיה נפגעת במהלך השתתפותה במלחמת שוורים ושוקעת בתרדמת נשמע קולה של הזמרת הברזילאית אליס רז'ינה - בשיר אהבה וגעגועים קורע לב (Por Toda A Minha Vida, מאת מוראס וז'ובים).

פסקול כמוצר עצמאי[edit | edit source]

כשהפסקול של סרט קולנוע כולל שירים או יצירות מוזיקליות רבות, נהוג להדפיסו על-גבי תקליטורים ולמכרו בחנויות מוזיקה. אלבומי פסקול הנמכרים בחנויות מסומנים לרוב בראשי התיבות OSTאנגלית: Original soundtrack).

מלחינים בולטים[edit | edit source]

במקרים רבים בתולדות הקולנוע זכו פסקולים להצלחה גדולה מזו של הסרט עצמו. שירים ונעימות רבים מתוך פסקולים הפכו ללהיטים, ולעיתים היוו את נקודת הזינוק של מוזיקאים מתחילים. הפסקול הנמכר ביותר בכל הזמנים שייך לסרט "טיטאניק" (1997). הפסקול הולחן על ידי ג'יימס הורנר, שבמהלך הקריירה שלו הלחין אין-ספור פסקולים מצליחים: "טרויה" (2004), "נפלאות התבונה" (2001), "איש המאתיים" (1999), "המסכה של זורו" (1998), "כופר" (1996), "ג'ומנג'י", "לב אמיץ", "קספר" ו"אפולו 13" (כולם ב-1995), "סכנה ברורה ומיידית" (1994), "תיק שקנאי" (1993), "סניקרס" ו"משחקים פטריוטיים" (1992), "מותק, הילדים התכווצו" (1989), "שם הוורד" ו"הנוסע השמיני" (1986), "48 שעות" (1982) ורבים אחרים (בסך הכול 150 סרטים מ-1978 ועד 2005).

אלטון ג'ון הלחין את פסקול סרט האנימציה "מלך האריות" (1994). זהו פסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים. ג'ון הלחין פסקולים גם למספר סרטים נוספים.

תופעה זו, של מלחין בודד האחראי לפסקולים של מספר כה רב של סרטים מצליחים, אינה נדירה. בהוליווד קיימת שורה של מלחינים כאלו, אותם ניתן למנות על אצבעות היד, אשר אחראים לפסקולים של רוב הלהיטים המופקים במקום זה:

  • רנדי ניומן: בצד נעימותיו הידועות כותב ניומן גם שירים; אחדים מהם אף ביצע בעצמו. רוב הפסקולים והשירים שהלחין שייכים לסרטי משפחה, אך לא בלבד: "מפלצות בע"מ" (2001), "פגוש את ההורים" (2000), שלושת סרטי "צעצוע של סיפור" (1995, 1999 ו-2010), "יש לך הודעה" (1998), "באג לייף" (1998), "ללכת עד הסוף" (1997), "פורסט גאמפ" (1994), "התעוררות" (1990), "הורים במשרה מלאה" ו"האליבי שלה" (1989) ו"שלושה אמיגוס" (1986); סך הכול 46 סרטים מ-1971 ועד 2005.
  • ג'ון ויליאמס: אחד המלחינים הוותיקים ביותר בתעשיית הקולנוע ההוליוודית (והעולמית). על שמו רשומים כ-250 פסקולים ומתוכם להיטים רבים. נולד ב-1932 בניו יורק ועל-אף גילו, ממשיך בעבודתו ונחשב, גם היום, לאחד המלחינים המבוקשים ביותר בתעשיית הקולנוע. מתוך הפסקולים שלו ידועים: מלתעות (כל הסדרה), מלחמת הכוכבים (כל הסדרה), סופרמן (רק הסרט הראשון בסדרה), אינדיאנה ג'ונס (כל הסדרה), פארק היורה (שלושת הסרטים הראשונים בסדרה), הארי פוטר (שלושת הסרטים הראשונים) ורבים אחרים.
  • הנס צימר (ביחד עם הקבוצה שהקים - Media Ventures): מלחין גרמני-יהודי אחראי לכמה מהפסקולים הידועים ביותר מכל הזמנים, בהם: גלדיאטור (2000) - ביחד עם ליסה ג'ררד, מלך האריות (כל השלושה), הפריצה לאלקטרז (The Rock) (1996), פיסמייקר (1997), נסיך מצרים וקו אדום דק (The Thin Red Line), שניהם משנת 1998, משימה בלתי אפשרית 2 (2000), פרל הארבור ובלאק הוק דאון (2001), המלך ארתור (2004), Inception וטרילוגיית האביר האפל (כריסטופר נולן, 2009-2010) ועשרות להיטים אחרים. נחשב לאחד המלחינים המבוקשים ביותר בהוליווד ובתעשיית הקולנוע העולמית בכלל (נכון לימינו אלה). בעל יותר מ-130 פסקולים הרשומים על שמו (כולל הלחנות משותפות).
  • קרטר בורוול: הלחין את כל הסרטים של האחים כהן ושל ספייק ג'ונז: "האיש שלא היה שם" (2001), "ביג לבובסקי" (1998) ו"פארגו" (1996, שלושתם של האחים כהן), "אדפטיישן" (2002) ו"להיות ג'ון מלקוביץ'" (1999, שניהם של ג'ונז) וכן "שלושה מלכים" ו"בת הגנרל" (1999), "אלים ומפלצות" (1998), "העוקץ הספרדי" (1997) ו"רוב רוי" (1995); סך הכול 69 סרטים מ-1984 ועד 2005.
  • ברנרד הרמן: הלחין את רוב סרטיו של אלפרד היצ'קוק, את האזרח קיין ואת הפסקול של "נהג מונית".
  • דני אלפמן: מלחין אמריקאי-יהודי הידוע בסגנונו הגותי מלא הפנטזיה. הלחין את כל סרטיו של טים ברטון – בהם "המספריים של אדוארד" (1990), "באטמן" (1989), "באטמן חוזר" (1992), "ביטלג'וס" (1988), "סליפי הולו" (1999) – וכן סרטים נוספים כגון "הממלכה" (2007), גברים בשחור (1997), "ספיידרמן" (2002), "ליגת הצדק" (2017). כן הלחין את נעימת הפתיחה של משפחת סימפסון.

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ הנרי אונגר, קולנוע ופילוסופיה, הוצאת דביר, 1991, עמ' 114.

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה קטן מערך זה ב -963 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png