פיסוק
| פיסוק | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| סימני פיסוק | סימני כתב נוספים | |||||
|
נקודה . |
אמפרסנד (סימן "וגם") & | |||||
פיסוק הוא חלק של הדקדוק העוסק בכללי השימוש בסימני הפיסוק, שהם הסימנים (כגון פסיק) המשולבים במשפט ומסייעים לקורא בקריאת המשפט ובהבנתו.
ההיסטוריה של הפיסוק[edit | edit source]
הפיסוק המודרני התפתח בהדרגה רק לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג בשנת 1454. כך לדוגמה, כללי הפיסוק באנגלית לדוגמה האפוסטרוף בא מהשפה הלועזית(אנגלית) ששם זה נקרא אפוסטרופ אס קיימים רק מאז תחילת המאה ה-17.
סימני הפיסוק זרים לעברית ואומצו מלשונות זרות, ולפיכך המהדרין ממליצים לא להפריז בשימוש בהם[דרוש מקור]. דרכי סגנונה של העברית המקראית מקפלים בתוכם דרכים לסיים משפט, לכלול מאמר מוסגר ולמסור דברי אחרים - דרכים המייתרות את הפיסוק. גם המהדורות המקוריות של ספרות חז"ל אינן מכילות פיסוק.
בעניין זה כתב יוסף קלוזנר בספרו "העברית החדשה ובעיותיה":
"ומוזרים כל כך היו סימני הפיסוק הלועזיים לחכמי ישראל עוד במאה הי"ח, עד שמשה מנדלסון כשבא להוציא לערך בשנת 1750[1] את השבועון העברי קהלת מוסר מצא לנכון להעיר עליהם (ראו מקטע צילום).
הבהרה על השימוש בסימני פיסוק שנדפסה בסוף הגיליון הראשון של כתב העת "קהלת מוסר" שיצא לאור בברלין בשנת 1755 על ידי משה מנדלסון וטוביה בוק.הראשונים מן הסופרים העבריים שהתחילו מקפידים על סימני הפיסוק העבריים הם מנדלי, אחד העם וביאליק [...] מנדלי וביאליק ידעו רק רוסית וגרמנית ולפיכך אנו מוצאים בכתביהם סימני פיסוק קרובים לאותם של הרוסים והגרמנים".
במהלך השנים עברו חוקי הפיסוק המקובלים בעברית שינויים. תחילה הייתה נהוגה בארץ שיטת הפיסוק הגרמנית שמתאפיינת בכך שהפסיק תוחם משפטים משועבדים (פסוקיות). הפיסוק האנגלי התקבל בשנת 1994 על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית שקבעה את הפיסוק האנגלי כבסיס לפיסוק בעברית. לפי חוקי הפיסוק האנגלי הפסיק משמש לציון הפסקה בשטף הדיבור, כלומר לבצע עצירה קצרה במשפט אך לא ארוכה כמו עצירה בין שני משפטים שונים.
סימני הפיסוק[edit | edit source]
- נקודה ( . ): סימן לסוף משפט. לא מסמנים נקודה בסוף מבעים אשר אינם משפטים - כמו כותרות[2].
- פסיק ( , ): משמש לציין הפסקה בשטף הדיבור. במשפט כולל הפסיק מפריד בין החלקים הכוללים, אך הוא לא יופיע לפני ו' החיבור[2].
- נקודה ופסיק ( ; ): משמש להפסק הגדול מזה המסומן בפסיק וקטן מזה המסומן בנקודה.
- נקודתיים ( : ): סימן לפירוט מורחב. הנקודתיים יופיעו גם לפני ציטוט או דיבור ישיר[2].
- מקף ( ־ ): סימן לקישור בין שתי מילים.
- קו מפריד ( – ): הפרדה בין שני חלקי המשפט.
- סוגריים ( () ): לרוב הערה באמצע/סוף המשפט.
- סימן שאלה ( ? ): סימון לסוף משפט-שאלה. לא מסמנים סימן שאלה בסוף משפט המכיל שאלה עקיפה[2], לדוגמה: השכנה שאלה מתי אבוא לבקר.
- סימן קריאה ( ! ): סימון לסוף משפט-ציווי או קריאה. מוסיפים סימן קריאה גם אחרי מילת קריאה ובסופם של משפטים המביעים תוקפנות או התרגשות[2].
- מרכאות ( „–” או ‚–’ ): סימן לציטוט או דיבור ישיר. לעיתים, משמש לסימון מילה או מספר מילים מחוץ להקשרן הרגיל (כלומר, בהשאלה) או לשם הצגתן בלעג ובזלזול.
- גרש ( ׳ ): סימן למילה מקוצרת. הגרש מסומן אחרי האות האחרונה של הקיצור[2]. משמש גם כסימן דיאקריטי.
- גרשיים ( ״ ): סימן לראשי תיבות.
לקריאה נוספת[edit | edit source]
- כללי הפיסוק, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, תשס"ב.
- Lynne Truss, Eats, Shoots & Leaves: The Zero Tolerance Approach to Punctuation
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
- הפיסוק, באתר האקדמיה ללשון העברית
- כללי הפיסוק, באתר האקדמיה ללשון העברית
- יעקב שביט, על כללי פיסוק אחדים ועל מה שמעבר להם, אתר עמלנט
- רויטרס, כך נראה סימן השאלה העתיק בהיסטוריה, באתר הארץ, 24 ביולי 2011
- הרב ישראל דנדרוביץ, בעיות וטעויות פיסוק בתלמוד הירושלמי, בתוך: נזר התורה, גליון י, ניסן תשס"ה, עמ' קלה-קמב.
הערות שוליים[edit | edit source]
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +796 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
