פיטר ברוק

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to navigation Jump to search

ערך זה סווג כחלק מקבוצת ערכים העוסקים בנושא "במאי תיאטרון". חשיבותו של הערך, ומקומו באנציקלופדיה בדרך התורה, מוטלת בספק. נשמח שתביעו את דעתכם כאן.

פיטר ברוק
פיטר ברוק
פיטר ברוק
פרופיל ב-IMDb

פיטר סטפן פול ברוקאנגלית: Peter Stephen Paul Brook; נולד ב-21 במרץ 1925) הוא במאי תיאטרון, במאי קולנוע, תאורטיקן של תיאטרון ומפיק בריטי-יהודי משפיע אשר חקר רבות אודות הקשר שנוצר בין השחקנים לקהל והשפעתו על השחקנים ועל ביצוע המופע, בשאיפה להגיע למה שקרא "התיאטרון האוניברסלי" שאינו תלוי תרבות או שפה.


קורות חיים[edit | edit source]

נולד בלונדון, אנגליה כבן למשפחה של אקדמאים יהודים רוסים מלטביה. אביו היה כימאי. בן דוד של הבמאי הקולנוע הסובייטי והרוסי ולנטין פלוצ'יק. גדל באווירה חילונית. למד באוניברסיטת אוקספורד, ונזרק ממנה לאחר שנתפס בתוך הקמפוס עורך סרט עם אנשים שאינם סטודנטים ב-1943. את עבודת הבימוי הראשונה שלו עשה ב-1945, לאחר שהתגלה על ידי בארי ג'קסון.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עבד על הפקות רבות באירופה ובארצות הברית, וב-1962 חזר וביים במסגרת הלהקה השייקספירית המלכותית את ההפקות של המלך ליר (1962), מארה סאד (1964), וחלום ליל קיץ (1970) והתמנה למנהלו האמנותי.

תיאטרון בוף דה נור, בצפון העיר פריז

בשנת 1968 הוזמן על ידי ז'אן-לואי בארו שחקן ובמאי ידוע מאוד בפריז, (שניהל את תיאטרון האומות) כדי להקים קבוצת תיאטרון בינלאומית. ברוק הגיע לפריז, והחל לעבוד במוזיאון "מוביליה נאסיונאל", בפריז. הוקמה קבוצה של שחקנים מכל העולם, אך מאורעות מאי 1968 עצרו את עבודתו הניסיונית. במקביל לעבודתו במקומות שונים בעולם, ב-1970 החל לעבוד גם בפריז. תחילה היה זה איגוד של שחקנים, רקדנים, מוזיקאים ואמנים אחרים מארצות שונות, שאיתם יצא למסע באפריקה ב-1972 ובאסיה ב-1973. ב-1974 יסד בפריז את תיאטרון בוף דה נור, יחד עם מישלין רוזאן ואת שני המרכזים הבינלאומיים ליצירה ולמחקר התיאטרון (Centre International de Recherche et Création Théâtrale). שהיה במשך השנים לתיאטרון הממומן מכספי התרבות של הממשלה הצרפתית. הלהקה מורכבת תמיד משחקנים הבאים מיבשות שונות, ההפקות מתקיימות בצרפתית, בשילוב של מבטאים מהעולם הרחב של שחקנים הבאים מרקעים שונים ושפות שונות. הצגות מוצלחות מתורגמות לאנגלית, לקראת מסען במדינות דוברות אנגלית.

ב-23 במאי 2005 הוענק לו פרס דן דוד. מקובל לתרום 10% מהפרס לארגון אשר יבחר הזוכה, וברוק בחר להעניק אותו לתיאטרון הישראלי-פלסטיני.

הבלתי נראה בתיאטרונו של ברוק, הופך לנראה הבימתי[edit | edit source]

בשנת 1979, עם צאת סרטו של פיטר ברוק, המבוסס על ספרו של גורדייף פגישות עם אנשים מיוחדים, ובעיקר בראיונות שהוא נותן בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, מתברר כי יש קשר הדוק למדי בין ברוק ובין התנועה הרוחנית של גורדייף. ברוק נהג לבקר ביודפת והנחה את חברי התנועה בתרגילים, בריקודים הקדושים ובפילוסופיה שלו ושל המורה שלו. כמו כן, השחקנים שמשתתפים בסרטו זה הם חברי התנועה בפריז, שהרי כדי לבצע את התרגלים, התנועות, והריקודים בסוף הסרט, יש צורך בידע עצום ובתרגול יומיומי. ברוק הוא מנהיג התנועה של גורדייף בפריז. ברוק מתבסס על משפט שכתב הנריק איבסן: "הבלתי נראה על הבמה נראה בראשי הצופים, ואילו הבלתי נראה בראשי הצופים נמצא על הבמה". בעבודת הדוקטורט של מיכל גוברין אשר זכתה לחזות בחזרותיו הסגורות, בתקופת לימודיה באוניברסיטת פריז VIII, נאמר:

מהות התיאטרון של ברוק הוא החיפוש אחר הבלתי-נראה כדי להופכו לנראה. ברוק בעצם הפך את תיאטרונו למתווך בין שמים וארץ

"תיאטרון קדוש בן-זמננו, תאוריה ומעשה"[1]
לפי גוברין, מבחינת התיאטרון, אין הבדל בין פיטר ברוק, גרוטובסקי ונחמן מברסלב, למרות הפירוט הרב, הדיון האינסופי, שהיא מביאה, והדגש על ההבדלים הרבים שקימים ביניהם... שהרי שלושתם בנויים כמבנה של בית ספר, ובתוכו מורה, או רב, המנהל, מלמד או מביים את תלמידיו, מחנכם, ומראה להם את הדרך והאמונה ממנה הוא יונק השראתו. היא מוכיחה שבאותה מידה שבית הכנסת הוא סוג של תיאטרון, כן התיאטרון הוא בית כנסת למימוש העולם הבלתי נראה, כדי שיהיה מוחשי, נגיש וניתן לתפיסה חושית.
פרופ' אוריאל זוהר מעניק לבמאי פיטר ברוק את ספרו פגישות עם פיטר ברוק בתיאטרונו של ברוק בפריז 1991

במשך השנים ברוק מנסה להפוך את תיאטרונו למוקד משיכה לקהל הרחב, שבו תהיה האפשרות לחבר בין הידע הנרכש אצל המורה הרוחני שלו, ובין השחקנים שלא תמיד היו שייכים לתנועה רוחנית זו. הוא נתקל בקשיים. אך לבסוף מנחיל בתיאטרונו את ערכי התנועה עצמה.

בספרו פגישות עם פיטר ברוק[2], ובעבודת הדוקטור, אוריאל זוהר מראה כיצד ברוק מדגיש את נושא המימוש הבלתי נראה בכל עבודותיו. בפרק הראיון עם ברוק בביצוע ז'ק שאנסל, ברדיו הצרפתי, ברוק נשאל האם הוא שייך לתנועת גורדייף, והוא מאשר זאת באומרו שיש בתנועה כמיליון מאמינים[3]... בראיון אחר, זוהר מראיין את ברוק[4], וברוק "מראיין" את זוהר ושואל:

האם הקיבוץ בנוי על סמך אותם נתונים שבהם בנויה תנועה רוחנית? מורה דרך? א.ד. גורדון, ותלמידים שמקיימים את תורתו? וכו'...

הספר "פגישות עם פיטר ברוק"

הסרט "פגישות עם אנשים מיוחדים" גם הוא עוסק באותן שאלות. הנער גורדייף שואל את אביו שאלות על העולם הבלתי נראה. מה קורה לאחר המוות? האם יש קיום לנשמה? וכל מהותו של הסרט והספר, היא שאלת השאלות של גורדייף:

מהי סיבת הקיום שלי כאדם? לשם מה אני חי?

הסרט "פגישות עם אנשים מיוחדים"
שאלות אלו דוחפות אותו למחקר עיקש אחר תשובות המובילות אותו בסופו של דבר למנזר סודי באסיה הרחוקה... לאורך הדרך הוא פוגש מורים ומדריכים רוחניים מסוגים שונים, ומקבל את הדרכתם, בתקווה להגיע לתשובה.

שפה אוניברסלית[edit | edit source]

מרגע שבו החליט ברוק לעבור לפריז בשנת 1968 ולעבוד בתיאטרון האומות, אצל מזמינו ז'אן לואי בארו, הוא מגיע מתוך החלטה להקים מקדש משלו בפריז. עוברות 4 שנים עד שהוא מוצא תקציב לשני מסעותיו, לאפריקה ולאיראן 1972-73. ברוק מתמודד עם שאלת השפה הבינלאומית, בעזרת המשורר טד יוז, שתאפשר לו ליצור קשר עם כל קהל בעולם. הדבר מעורר גיחוך אצל כמה, על כוונתו למצוא שפה חדשה ואוניברסלית. לדברי פיטר הול:

ברוק היה תמים מאוד במחשבה שהדבר ניתן לביצוע. מהי שפה אוניברסלית?

סרט על ברוק בטלוויזיה הבריטית[5]
לעומת פיטר הול, יש אחרים שממשיכים להעריץ את ברוק[6].

בשנת 1970 מעלה ברוק את ההצגה "חלום ליל קיץ" שעוררה הדי התפעמות בעולם. עוד רמזים למחקר הבלתי נראה צצים בתפאורה, בשילוב הצבעים, בשימושי הצלחות והמקלות, ויצירת מוזיקה אחרת, בתחום המשחק והקול.

שחקנים בינלאומיים[edit | edit source]

העבודה בפריז מאופיינת בהקמת קבוצה בינלאומית, עירבוב של אנשים מעולמות שונים, עמים שונים, שפות שונות... בשנת 1968 ברוק מנהל סדנת תיאטרון בפריז. פתיחת שערי התיאטרון בוף דה-נורד רק כעבור שש שנים ב-1974. לפני כן, ברוק בוחר את שחקניו לקראת מסעות המחקר, והחיפוש אחר האמת המסתתרת מאחורי היכולת לתקשר עם קהלים שאינם דוברים את שפת השחקנים. מסע הדומה מאוד למסעותיו של גורדייף, כפי שראינו בסרט עליו[7]. המסע לאפריקה מתועד בסרט[8] עוסק בניסיון לבנות שפה בלתי מילולית. אך גם בתרגול היכולת של השחקנים לחדור למחשבות ולרגשות של הפרטנר. שיטה המתועדת היטב בספרו של אוספנסקי[9] ולאחר מכן הנסיעה לאיראן והניסיון לממש שפה, שאינך מבין את המילים שלה, אך אתה עשוי להבין את המשמעויות המסתתרות מאחורי ההברות שלה...

הצגות מייצגות[edit | edit source]

מחקרו זה של ברוק, החיפוש אחר הבלתי נראה, והדרכים להמחישו בנראה לעין, מתקיים לאורך השנים בכל הצגותיו. אך ניתן לציין בעיקר את הצגתו מ-1995 בצרפתית: ?"Qui est la" המבוססת על המחזה "המלט" של שקספיר. בהצגה זו עורך ברוק מספר שינויים בטקסט, כדי ליצור מערך חשיבה אחר מאשר במחזה. הוא גורם לנו לחוש את נוכחותה של רוחו של אביו המת, של המלט, לאורך כל המחזה. בהצגה "החליפה", משחקת החליפה דמות אדם שנעלם ואיננו. הקהל מדמיין שהוא שם, הולך, קם, אוכל, אך הוא לא שם, יש רק חליפה והדמות הנשית מאכילה ורוקדת עימה. כמו כן, בהצגה "העצם של מור לאם (מת נפש)" 1979, מאת בירגו דיופ, המשלבת את המגמה של השפה הבלתי מילולית עם החיפוש אחר הבלתי נראה. שבו הדמויות מעבירות מסר אחת לשנייה, ללא מילים ברורות לקהל, מעין ג'יבריש[10]. וכן בהצגה הרצאת הציפורים, מאת פאריד אל-דין אטאר, האיראני, שמבוססת כולה על תנועה, מוזיקה, קשר אמנותי חלומי קסום, ומסע חניכותי אל מסר אנושי-אלוהי, מעבר למודע של האדם[11]. אך מעל לכל אלה, כמובן מהאבהארטה (סרט 1989), הצגה בת תשע שעות שהייתה לסרט וכולה חזיונות ואירועים על-חושיים. היכולת של אנשים לראות אירועים במקומות אחרים, ללא כל טכנולוגיה מפותחת. הקללות והנבואות המתגשמות. האלים מתממשים דרך בני האדם וכו'.

סרטים בבימויו[edit | edit source]

  • מסע סנטימנטלי, 1944.
  • אופרת הקבצנים, 1953.
  • מודרטו קנטבילה, מאת מרגריט דיראס, 1960.
  • בעל זבוב, 1963.
  • מארה סאד (סרט), מאת פטר וייס, על-פי הבימוי של ברוק בתיאטרון, 1966.
  • אמור לי שקרים, 1967.
  • המלך ליר, 1971.
  • פגישות עם אנשים מיוחדים, 1979. מבוסס על הספר פגישות עם אנשים מיוחדים Meetings with Remarkable Men מאת גורדייף, המורה הרוחני של פיטר ברוק, אותו פגש כנראה בפריז בסוף שנות ה-40 וחבר לתנועתו. כיום נחשב ברוק לאחד המנהיגים המובילים בתנועה זו ובמרכזה בפריז.
  • הטרגדיה של כרמן, 4 ורסיות שונות, עם שחקנים ראשיים שונים בכל ורסיה. על פי הבימוי בתיאטרון, 1982.
  • אהבת סוואן, מאת וולקר שלונדורף, 1983.
  • מהאבהארטה (סרט 1989), טקסט לקוח מן המיתולוגיה ההודית, על פי הצגתו בת 9 שעות בתיאטרונו בפריז. הסרט קיים בוורסיות של 6 שעות, ארבע וחצי שעות ושעתיים.
  • הטרגדיה של המלט, על פי הבימוי בתיאטרון, 2002.

מחזות בבימויו[edit | edit source]

  • דוקטור פאוסטוס, מאת כריסטופר מארלו, תיאטרון טורש Torch, לונדון.
  • אדם ואדם עליון, מאת ג'ורג' ברנרד שאו, אנגליה.
  • המלך ג'ון, מאת שקספיר. אנגליה.
  • האישה מן הים, מאת הנריק איבסן, תיאטרון רפרטוארי בירמינגהם, אנגליה.
  • מכונת השאול, מאת ז'אן קוקטו, מועדון התיאטרון, לונדון. 1945.
  • עמל אהבה לשווא, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון אנגליה 1946.
  • Vicious circle, מאת ז'אן פול סארטר מועדון התיאטרון, לונדון 1946.
  • האחים קרמזוב, על פי אלק גינס, מאת דוסטויבסקי, בתיאטרון הלירי הממרסמיט, לונדון, 1946.
  • רומיאו ויוליה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, 1947.
  • אדם ללא צל והיצאנית המכובדת, מאת סארטר, התיאטרון הלירי, לונדון 1947.
  • חושך מהירח, מאת האוארד ריצ'דסון את ויליאם ברני, תיאטרון אמבסדור, לונדון 1949.
  • האולימפיים, מאת ארתור בליס, קובנט גארדן, לונדון, 1949.
  • סאלומה, מאת ריכרד שטראוס, קובנט גארדן, 1949.
  • נישואי פיגרו, מאת מוצרט, קובנט גארדן, 1949.
  • טבעת סביב הירח, מאת ז'אן אנווי, תיאטרון הגלוב, לונדון 1950.
  • מידה כנגד מידה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, 1950.
  • הבקתה הקטנה, מאת אנדרה רוסין, התיאטרון הלירי, לונדון 1950.
  • מותו של סוכן, מאת ארתור מילר, התיאטרון הלאומי בריסל 1951.
  • אופרה בגרוש, מאת ג'ון וויטינג, תיאטרון הימרקט, לונדון 1951.
  • אגדת חורף, מאת שקספיר, תיאטרון פניקס, לונדון 1951.
  • יונה, מאת ז'אן אנווי, התיאטרון החדש, לונדון 1952.
  • ונציה, מאת תומאס אוטאיי, התיאטרון הלירי, לונדון 1953.
  • פאוסט, מאת שארל גונו, מטרופוליטן אופרה, ניו יורק 1953.
  • The dark is light enough, מאת כריסטפר פריי, תיאטרון אולדוויש, לונדון 1954.
  • בית הפרחים, מאת טרומן קפוטה, musique Harold Arlen, ניו יורק 1954.
  • העפרוני, מאת ז'אן אנווי, לונדון 1955.
  • טיטוס אנדרוניקוס, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון 1955.
  • המלט, מאת שקספיר, תיאטרון פניקס, לונדון, ותיאטרון האמנויות, מוסקבה, 1955.
  • מראה מעל הגשר, מאת ארתור מילר, תיאטרון הקומדי, לונדון 1956.
  • חתולה על גג פח לוהט, מאת טנסי ויליאמס (בימוי ראשון בצרפת) עם השחקנית ז'אן מורו, תיאטרון אנטואן, פריז 1956.
  • הכוח והתהילה, על פי גרהם גרין, תיאטרון פניקס, לונדון, 1956.
  • איחוד משפחתי, מאת ט. ס. אליוט, תיאטרון פניקס, לונדון 1956.
  • הסערה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון 1957.
  • מפגש קצוות, תיאטרון אפולו, לונדון 1957.
  • יבגני אונייגין, מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, מטרופוליטן אופרה, ניו יורק 1957.
  • מראה מעל הגשר, עיבוד מאת מרסל איימה, תיאטרון אנטואן פריז 1958.
  • ביקור הגברת הזקנה, פרידריך דירנמאט, ניו יורק, לונדון 1958.
  • אירמה לה דוס, קומדיה מוזיקלית מאת אלכסנדר ברפורט, תיאטרון לירי, לונדון 1959.
  • תרגול לחימה, מאת ז'אן אנווי, ניו יורק 1959.
  • המרפסת, מאת ז'אן ז'נה, תיאטרון ג'ימנס, 1960.
  • המלך ליר, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, לונדון, ניו יורק 1962.
  • הריקוד של סמל מוסגרב, מאת ג'ון ארדן, תיאטרון אתנה 1963.
  • הפיזיקאים, מאת פרידריך דירנמאט, תיאטרון אולדוויץ', לונדון 1963.
  • הכומר, מאת רולף הוששוט, תיאטרון אתנה 1963.
  • מארה סאד, הפקת המחזה מאת פטר וייס, מארה-סאד, המבוסס על סיפורים אמיתיים מתקופת הימצאותו של דה סאד בבית חולים לחולי נפש, שם הוא הציג מחזות לחולים האחרים. תיאטרון אולדוויץ' לונדון וניו יורק 1964.
  • החקירה, מאת פטר וייס, תיאטרון אולדוויץ', לונדון וניו יורק 1965.
  • US, בתיאטרון הלהקה השייקספירית המלכותית, ותיאטרון אולדוויץ', לונדון 1966.
  • אדיפוס, מאת סנקה, התיאטרון הלאומי, לונדון 1968.
  • תרגול שחקנים, תיאטרון האומות. פריז 1968.
  • הסערה, מאת שקספיר, הלהקה השייקספירית המלכותית,, לונדון 1968.
  • חלום ליל קיץ, מאת שקספיר. ללא תפאורה המזכירה את אתונה, אלא דמויות על נדנדות מסובבות צלחות על מקלות. במה לבנה עליה מיטה אדומה (במקום סוכת האהבהבים של טיטניה). השחקנים, לבושי כותנות לילה פשוטות, החזיקו תיילי מתכת אשר הקהל אמור היה לקשר לעצי היער. תיאטרון סטרטפורד אפון אייבון, 1970, ומסע לניו יורק 1972.
  • Orghast at Persepolis, הופק במטרה לבחון קשר בלתי-מילולי עם הקהל. שימוש בשפה חדשה שהמציא המשורר טד יוז, פסטיבל פרספוליס, איראן 1971.
  • טימון מאתונה, מאת שקספיר, עיבוד ז'אן-קלוד קרייר מחזאי הבית של ברוק. תיאטרון בוף דה נורד, פריז 1974.
  • The Ik. בעיבוד קרייר. מחזה עם תפאורה מינימליסטית, המתאר גוויעתו ברעב של שבט אפריקאי תיאטרון בוף דה נורד, 1975. (הוסרט ב-1979)
  • המלך אובו, מאת אלפרד ז'ארי, תיאטרון בוף דה נורד (1977).
  • מידה כנגד מידה, שקספיר, פריז 1978.
  • הרצאת הציפורים[12], בעיבוד קרייר, על פי פאריד אל-דין אטאר, פסטיבל אביניון, תיאטרון בוף דה נורד, פריז 1979[13].
  • העצם של מור לאם (מת נפש), בעיבוד קרייר, על פי בירגו דיופ, תיאטרון בוף דה נורד, 1979.
  • הטרגדיה של כרמן, על פי פרוספר מרימה, הנרי מליאק, לודביק הלווי, תיאטרון בוף דה נורד, פריז, ניו יורק 1981[14].
  • גן הדובדבנים, מאת צ'כוב, תיאטרון בוף דה נורד, פריז, 1982. ניו יורק 1988.
  • צ'ין צ'ין, מאת פרנסואה בייהדוס, בימוי עם מוריס בנישו בהשתתפות מרצ'לו מסטרויאני, תיאטרון מונפרנאס, פריז 1984.
  • המהאבאראטה, על פי טקסט הודי מיתולוגי, עיבוד קרייר, פריז 1985. (ובפסטיבל אביניון)
  • ווז'ה אלברט, מאת פרסי מאטבה, מבוגני מאגמה וברני סימון, פריז 1989.
  • הסערה, שקספיר, עיבוד קרייר. פריז 1990. ובפסטיבל ישראל.
  • הופעת פליאס, על פי קלוד דבוסי פריז 1992.
  • האיש שחשב שאשתו היא כובע, מאת אוליבר סאקס, פריז 1993 ובפסטיבל ישראל ירושלים 1995.
  • מי כאן? (צרפתית: ? Qui est là) מבוסס על "המלט" מאת שקספיר. ההצגה לא זכתה להצלחה. 1995.
  • הו הימים הטובים, מאת סמואל בקט, 1995.
  • אני תופעה, על פי "הזיכרון הפנומנלי" מאת אלכסנדר לוריה. 1998.
  • דון ג'ובאני, עבור פסטיבל אקס-אן-פרובאנס, צרפת 1998.
  • החליפה, מאת קאן טמבה, פריז, 1999.
  • המלט, שקספיר, פריז 2000.
  • הרחק מכאן, מאת קריל צ'רצ'יל, פריז 2002.
  • מותו של קרישנה, מתוך המהאבאראטה, 2002.
  • ידך בידי, מאת קרול רוקאמורה, 2003.
  • טירנו בוקאר, על פי חייו ותורתו של החכם מאת בנדיגרה דה אמאדו קויאטה. פריז 2004[15].
  • האינקויזיטור הגדול, על פי האחים קרמזוב מאת דוסטויבסקי, 2004.
  • בנזי מת, מאת אטול פוגארד, ג'ון קאני וינסטו נטשהונה, פסטיבל אביניון 2006.
  • שברים, על פי סמואל בקט, 2008.
  • Love is my sin sonnets, מאת שקספיר, 2009.
  • "11 ו-12, חייו ומשנתו של טירנו בוקאר Tierno Bokar", החכם הסופי, מחזה מאת Amadou Hampâté Bâ אמאדו המפאטה בא, 2009. בהצגה זו, בשפה האנגלית, משתתף השחקן החיפאי, מכרם ח'ורי בתפקיד הראשי.
  • ואראם וארם, מאת פיטר ברוק ומארי הלן אשטיין, על פי אנטונן ארטו, אדוארד גורדון קרייג, שארל דולן, וסבולוד מיירהולד, מוטוקיו זאמי, ויליאם שקספיר, 2010. המחזה עוסק בחשיבה על תיאטרון, מנקודת מבט של מי שמאמין שהבלתי נראה חייב למצוא מקומו על הבמה. ומשוחק על ידי מרים גולדשמיט שחקנית ותיקה בתיאטרונו של ברוק, דמות שאיננה מאמינה באפשרות זו. רוב הזמן בשפה הגרמנית עם כתוביות בצרפתית, אנגלית.

ספריו[edit | edit source]

  • החלל הריק, הוצאת אור עם, 1991
  • The Shifting Point, 1987, ISBN|1-55936-081-X - נקודת השינוי
  • 1991 ,Le Diable c'est l'ennui", Actes Sud-Papiers" - השיעמום מהשטן
  • The Open Door 1995 - "מחשבות על משחק ותיאטרון"
  • Threads of Time: Recollections 1998 - ספר זכרונות
  • Evoking (and Forgetting) Shakespeare, New York, 1998, ISBN|1-55936-221-9 - לעורר (ולשכוח) את שקספיר
  • The Quality of Mercy: Reflections on Shakespeare. Nick Hern Books 2013, ISBN 978-1848422612 - אייכות החמלה: מחשבות על שקספיר

ראו גם[edit | edit source]

לקריאה נוספת[edit | edit source]

  • אוריאל זוהר, פגישות עם פיטר ברוק, 176 עמ', הוצאת זוהר, 1990.
  • Margaret Croyden, Conversations with Peter Brook: 1970-2000, 2003, ISBN 0-571-21137-2
  • יז'י גרוטובסקי, לקראת תיאטרון עני, 1969.
  • אוריאל זוהר, הטראגדיה של כרמן לפי פיטר ברוק, במה (כתב עת) רבעון לדרמה, מס. 105-106, עמ' 124-129, 1986.
  • אוריאל זוהר, דרכו של פיטר ברוק מ"הרצאת הציפורים" אל עצמו, כתב העת בארי, פרקים במדעי הרוח, החברה והחינוך, גיליון מס. 1, עמ' 115-123, 1988.
  • אוריאל זוהר, האלתור אצל פיטר ברוק, במה: רבעון לדרמה, מס. 112, עמ' 65-69, 1988.
  • אוריאל זוהר, הטראגדיה של כרמן: גוף, תנועה, משחק והדרך מן האהבה אל המוות, כתב העת אפיריון, גיליון 31, עמ' 3-9, 1994.
  • אוריאל זוהר, דיוקן האמן כאנתרופולוג: מסעו החניכותי של פיטר ברוק לאפריקה, מאזנים: ירחון לספרות, גיליון ע' (3), עמ' 46-50, 1995.

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיטר ברוק בוויקישיתוף


הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ מיכל גוברין/"תיאטרון קודש בן-זמננו, תאוריה ומעשה", עבודת דוקטוראט באוניברסיטת פריז 8, 1976. בעבודה זו מנתחת ומשווה בין התיאטרונים של פיטר ברוק, יז'י גרוטובסקי ורבי נחמן מברסלב.
  2. ^ אוריאל זוהר/ פגישות עם פיטר ברוק ת"א 1990, הכותב מביא תפיסה חדשה ורוחנית לחלוטין לתיאטרונו של ברוק ועולמו הפילוסופי. בעיקר המפגש המרגש בין הכותב לברוק, ענק התיאטרון: "אלוהים של התיאטרון", עמ' 150-159.
  3. ^ מבחינה אובייקטיבית אין שם מיליון מאמינים.
  4. ^ פגישה עם ברוק, שם, בספר מ-1990.
  5. ^ פיטר הול, (מנהל אמנותי שהחליף את ברוק בתפקידו, בתיאטרון רויאל שקספיר קומפני, דבריו בראיון בטלוויזיה הבריטית על "אורגאסט פרספוליס" ועל ניסיונו של ברוק בפסטיבל באיראן
  6. ^ יונתן מילר, במאי לונדוני ידוע, באותו ראיון טלוויזיה, טוען:"גאוניותו של ברוק היא בכך שאיננו מבזבז אנרגיה. וכל מחקר שעשה בעבר נותן פירותיו בעתיד"
  7. ^ פגישות עם אנשים מיוחדים
  8. ^ "מסע לאפריקה", בשנת 1972 בן כשלושה חודשים, בו משתתפים כעשרים שחקנים, ממדינות שונות בעולם. השפה היא אנגלית וצרפתית. ברוק פוגש שבטים שלא פגשו אדם לבן, וחושש מפני המגע עימם, "הכל יכול לקרות, הכל בלתי צפוי", כך הוא מציג זאת. ברוק לומד ומלמד את שחקניו לפעול בספונטניות עם קהליו. כמו כן, ברוק מגדיר עצמו כמטייל יותר מאשר כאמן. ויוצא למסעות רבים במשך השנים, עם להקותיו. במסע לאוסטרליה ב-1980, שם פוגש, לומד ומלמד על שבט האבוריג'ינים המקומיים על כל הידע הרוחני העתיק הטמון באמונתם.
  9. ^ פטר דמיינוביץ' אוספנסקי/ החיפוש אחר המופלא. בספר מתאר המחבר כיצד המורה הרוחני שלו, גורדייף חודר בעוצמה ומכה בליבו, מבלי לגעת בו פיזית.
  10. ^ המחזה הועלה בבימוי אוריאל זוהר, בתיאטרון הטכניון בשנת 1994.
  11. ^ ראו פרק 10 בספר פגישות עם פיטר ברוק, "דרכו של ברוק מהרצאת הציפורים אל עצמו", עמ' 84-92.
  12. ^ ראו פרק 10 בספר הנ"ל ותמונות מההצגה בעמודים 92, 161, 176.
  13. ^ הרצאת הציפורים (מחזה), מאת ז'אן-קלוד קרייר, בתרגום אוריאל זוהר, פורסם בכתב העת מאזנים: ירחון לספרות, גיליון ע' (8), עמ' 32-36, 1996.
  14. ^ באופרה זו משתתפת גם זהבה גל הזמרת הישראלית, בתפקיד כרמן, על-פי ספרו של זוהר הנ"ל, עמ' 52-60.
  15. ^ ראו אותה הפקה, עם צוות אחר, באנגלית, בשנת 2009.

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +1543 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png