פיוט
הרחבות או שכתובים לערך זה, ייתכן שהתבצעו בעבר באתרים שונים. לבדיקה.
הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר). הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו.
חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:
עזרא פליישר סקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ואפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.[1]
אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.[2]
אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.[3]
סוגי הפיוטים הנפוצים ביותר הם:
Contents
היסטוריה
כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.
החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובאנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהודי ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.
שמות הפיוטים
הפיוטים נחלקים לסוגים ושמות שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה.
יוצרות
יוצרות הן הפיוטים הנאמרים בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע (ובשאר ברכות קריאת שמע) ומכאן נובע שמם.
קרובות
הפיוטים המושרים על ידי החזן בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות".
הקרובות מתחלקות אף הן לשני סוגים עיקריים: 'קדושתא' ו'שבעתא', אשר נובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים:
- קדושתא - היא קרובה בעלת מבנה מורכב שנאמרת בחזרת הש"ץ, ומכיתה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ.
- שבעתא - היא קצרה בהרבה, נאמרה בחזרת הש"ץ שלא כללה קדושה, והכילה פיוטים לכל שבע הברכות.
סליחות וקינות
סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. גם הסליחות והקינות היו בתחילה קרובות, ורק לאחר מכן הוצאו מחזרת הש"ץ.
מאפייני הפיוט
אפרים חזן מתאר את המאפיינים הסגנוניים העיקריים של הפיוט לתקופותיו:
- הפיוט הקדם קלאסי - בין המאות השלישית ועד החמישית בעיקר בארץ ישראל. מאפיינים בולטים הם העדר חריזה, אקרוסטיכון אלפביתי ושימוש בלשון המקרא. פייטן: יוסי בן יוסי (אֲהַלְלָה אֱ-לֹהַי אָשִׁירָה עֻזּוֹ).
- הפיוט הקלאסי - במאה השישית ועד למאה השמינית בארץ ישראל. מאפייני תקופה זו הם הלשון הפייטנית המיוחדת הכוללת כינויים וחידושי לשון רבים, ומקורות הפיוט מהמדרש והאגדה. פייטנים: ייני (וְכֹל מַאֲמִינִים), אלעזר ברבי קליר (אָץ קוֹצֵץ).
- הפיוט המזרחי המאוחר – במצרים ובבל. הקצנה של מאפייני הפיוט שקדם לו, פייטן: רבי סעדיה גאון.
- הפיוט באיטליה – במאות התשיעית והעשירית. המאפיינים העיקריים הם המשכו של הפיוט הקלאסי אך פחות דגש על מדרש ואגדה, ומעבר לרעיונות אישיים וגעגועים לארץ ישראל. פייטנים: שפטיה, אמיתי (אֶזְכְּרָה אֱ-לֹהִים וְאֶהֱמָיָה).
- הפיוט באשכנז וצרפת – המשכו של הפיוט האיטלקי עם פיתוח מאפיינים ייחודיים בהשפעת נסיבות חיים קשות בגלות, שילוב של אוצר מילים הלכתי-תלמודי. פייטנים: רבי שמעון ברבי יצחק, רבי יוסף טוב עלם, רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ.
- הפיוט הספרדי - החל מהמאה העשירית בספרד המוסלמית (אנדלוסיה). התפתחות שירת החול השפיעה גם על שירת הקודש (למשל שימוש במשקל), אך היא לא קבלה לחלוטין את כללי השירה הערבית כפי שנמצא בשירת החול. הלשון היא מקראית ונמצא פחות שילוב של מדרש ואגדה. מקום רב ניתן כעת בפיוטים להגות וליחיד ביחסו לאל. סוג זה השפיע על הפיוט בארצות המזרח עד ימינו. פייטנים: דונש בן לברט (דְּרוֹר יִקְרא), שלמה אבן גבירול (שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ),יהודה הלוי (צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי), אברהם אבן עזרא (כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת) ועוד.[2]
ביקורת על לשון הפיוט
משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א). ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופיה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.
גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית הקלו ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".
בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.
סוגי פיוטים
מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:
- אהבה - פיוט שנאמר לפני חתימת "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
- אופן - פיוט שנאמר לפני הקטע "והאופנים וחיות הקודש" בברכת יוצר.
- אלקיכם - פיוט שנאמר לאחר "אני ה' אלקיכם" בקדושה של מוסף.
- אזהרות - פיוטים לשבועות המונים את תרי"ג מצוות, מאוחר יותר התרחב שם זה לכל הפיוטים לחגים העוסקים בהלכות החג.
- גאולה - פיוט שנאמר לפני החתימה "גאל ישראל" בברכות קריאת שמע. בארץ ישראל כונה הסוג ה' מלכנו.
- הושענות - פיוטים הנאמרים בסוכות במהלך ההושענות.
- זולת - פיוט שנאמר לאחר "ואין א-להים זולתך" בברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית.
- יוצר - פיוט שנאמר בברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית. במחקר מקובל לכנותו "גוף היוצר", ולתת את השם "יוצר" לכל מערכת הפיוטים בברכות קריאת שמע של שחרית.
- מאורה - פיוט שנאמר לפני חתימת "יוצר המאורות".
- מגן - פיוט הנאמר בברכת אבות ("מגן אברהם").
- מחיה - פיוט הנאמר בברכת גבורות ("מחיה המתים").
- מי כמוך - פיוט הנאמר אחרי "מי כמוך באלים ה'" בברכת גאל ישראל; פיוט הנאמר במהלך תפילת נשמת כל חי בפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
- מערבית או מעריב - פיוטים שנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת מעריב.
- משולש - סדרת פיוטים הנאמרים בתחילת ברכת קדושת השם לפני קדושה (ובו קדושה משלושת: "קדוש, קדוש, קדוש"). הפיוט האחרון הסמוך לקדושה מכונה "סילוק".
- נשמת - פיוט הנאמר לפני תפילת נשמת כל חי.
- סילוק - הפיוט האחרון שלפני קדושה. סילוק מפורסם הוא "ונתנה תוקף".
- סליחה - פיוט העוסק בבקשת מחילה על חטאים.
- עבודה - פיוט המתאר את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
- עקידה - פיוט שעוסק בעקדת יצחק.
- פזמון - פיוט המכיל פזמון חוזר.
- פתיחה - פיוט הפותח סדר סליחות, לפני אמירת י"ג מידות.
- קדושתא - פיוט הנאמר בברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
- קינה - פיוט המביע אבל כבד, נאמר בעיקר בתשעה באב.
- קרובות - שם כללי לפיוטים שנאמרים בחזרת הש"ץ.
- רשות - בקשת רשות של החזן לפני תחילת אמירת הקרובות. קיימות גם רשויות לנשמת ותפילות נוספות, שאינן קשורות לקרובות.
- שבעתא - שבעה פיוטים לחזרת הש"ץ של מוסף כנגד שבע הברכות שכלולות בה.
- שלישייה - פיוט המורכב מבתים של שלוש פיסקאות.
- שלמונית - פיוט המורכב מבתים של ארבע פיסקאות.
- שנייה - פיוט המרוכב מבתים של שתי פיסקאות.
- תקיעתא - פיוט הנאמר בברכות מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.
פייטנים מפורסמים
- ארץ ישראל: יוסי בן יוסי, יניי, רבי אלעזר הקליר
- בבל: רב סעדיה גאון, ר' שלמה הבבלי
- מרוקו :רבי דוד חסין, רבי דוד בוזגלו, רבי חיים שושנה
- תימן: רבי שלום שבזי
- ספרד: דונש בן לברט, רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם אבן עזרא, רבי משה אבן עזרא
- אשכנז: מאיר ברבי יצחק ש"ץ, שמעון בן יצחק, רבנו גרשם מאור הגולה,
- איטליה: רבי שלמה הבבלי, רבנו שפטיה, ר' אמיתי בן שפטיה, ר' אליה בן שמעיה
- מקובלים: האר"י, רבי ישראל נג'ארה, רבי שמעון לביא, רבי אלעזר אזכרי, רבי יוסף חיים
- נשים פייטניות: פריחא בת יוסף, אסנת ברזאני, רבקה בת מאיר טיקטינר.
פיוטים מפורסמים
- אדון עולם
- אהבת הדסה
- אהוב מהר המור
- אקדמות
- ונתנה תוקף
- יגדל א-לוהים חי
- ידיד נפש
- לך אלי תשוקתי
- מעוז צור
- עת שערי רצון להפתח
- שחר אבקשך
- שיר הכבוד (אנעים זמירות)
- שלום עליכם
- בר יוחאי
- ואמרתם כה לחי
- חביבי יה חביבי
- אגדלך א-להי כל נשמה
ראו גם
לקריאה נוספת
- אהרן מירסקי, הפיוט - התפתחותו בארץ ישראל ובגולה, הוצאת מאגנס, תש"ן
- עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים:הוצאת מאגנס, 2007
- אפרים חזן וישראל רוזנסון, דרושה, פקודה, שקולה: דיוקן ארץ-ישראל בפיוטיה, הוצאת כרמל, 2014
קישורים חיצוניים
- הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, מאת אפרים חזן, באתר הזמנה לפיוט
- ראשית הפיוט - סדרת מאמרים של פרופ' אהרן מירסקי.
- בשמת חזן, הפיוט - מוזיקת הנשמה היהודית, דעות 25, שבט תשס"ו – באתר נאמני תורה ועבודה
- פיוט באנציקלופדיה יהודית דעת.
- הורדת פיוטים ממסורת יהודי מרוקו באתר תורת אמ"ת
- שולמית אליצור, לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי – מראשיתו עד המאה הי"ב, פעמים 59, אביב תשנ"ד
- יאיר הראל, עשרה דברים שהראוני הפיוטים, דעות 30, באתר נאמני תורה ועבודה
- אתר הפיוט והתפילה[4] של הספרייה הלאומית ועמותת סנונית
הערות שוליים
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית.
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +14066 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
