פורטל:ערך נבחר/ערכים/גלריה

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search


1

Grand Sanhédrin des Israélites de l'Empire français et du royaume d'Italie.jpg

"הסנהדרין של פריז" היה כינויה של אסיפה של רבני היהודים בצרפת, אשר הוקמה ביוזמת נפוליאון בונפרטה במטרה להגביר את הפיקוח על היהודים בקיסרותו, אך גם לרכוש את אהדתם. הסנהדרין של פריז מימשה את רוח האמנציפציה ליהודים ואת רוח הריכוזיות שאפיינו את ממשל נפוליאון.

הסנהדרין הורכבה מנציגים שנטו למודרנה ולרפורמה ומנציגים שמרנים, והמתח בין אלו לאלו היה גדול. המספר הסמלי של 71 הצירים הורכב מנציגים מכל רחבי הקיסרות הצרפתית הראשונה. ראשי הסנהדרין היו רבנים, אך תפסו בה עמדות מפתח גם אישים שנמנו על חוגים ליברלים. נשיא הסנהדרין היה רבי יוסף דוד זינצהיים, בעל ה"יד דוד" על תלמוד בבלי. ההיערכויות להקמת הסנהדרין נמשכו כחצי שנה, אך ימי קיומה של הסנהדרין עצמה נמשכו כחודש וחצי בלבד: מ-9 בפברואר 1807, ועד 9 במרץ באותה השנה, עם התכנסות נוספת ואחרונה ב-25 במרץ. ב-6 באפריל הגישו חברי הסנהדרין דו"ח רשמי, שלאחריו הכריזו הנציבים הקיסריים על פירוק אסיפת הנכבדים. שנה לאחר מכן הוקמה הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, כהמשך לאותה המגמה של הסנהדרין, והיא נועדה לרכז תחתיה את הפעילות היהודית הדתית בצרפת. מוסד זה קיים עד היום (נכון ל-2020).

הסנהדרין הייתה אקטיבית בפסיקותיה, והיא עסקה בכמה נושאים מהותיים, כמו חרם דרבנו גרשום, גירושין, נישואי תערובת ביהדות, אזרחות ואחווה מדינית-אזרחית, שמירת החוק, ריבית ועוד. חברי הסנהדרין נאלצו לתמרן בין דרישות הממשלה ורוח האחווה הלאומית שנשבה בצרפת בתקופה זו, לבין עמדת ההלכה.

לסנהדרין היה מעמד גבוה ונחשב בתוך צרפת עצמה, אך ברוסיה, באיטליה, בפרוסיה ובלונדון היא ספגה ביקורות שליליות עד קשות מצד הכנסייה הקתולית והפרבוסלבית והממשלות השונות, חלקן לא ביקרו אותה כה קשות, אך לא הכירו בה. היא נתקלה בחשדנות גם בקרב העם היהודי, מצד החוגים השמרניים שחששו מנטייתה לרפורמה, כמו גם מצד המשכילים שבברלין שחששו לאיבוד ההגמוניה שלהם כמובילי הקִדמה בעם היהודי.

2

Золота Роза синагога у Львові 4.jpg

"משפט האחים רייצס", הוא כינויו של משפט אנטישמי שהתרחש בלבוב (האיחוד הפולני-ליטאי; כיום אוקראינה) באביב ה'תפ"ח (1728), בו נידונו למוות אכזרי האחים רבי חיים ורבי יהושע רייצס, מראשי הקהילה היהודית בלבוב, בגין שידול מומר לשוב ליהדותו וביזוי האמונה הנוצרית. המשפט וההוצאה להורג נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה, ועוררו הדים רבים בעולם היהודי ומחוצה לו.

הפרשה החלה בסנדלר יהודי מהעיירה סטז'יז'וב שבגליציה שהתנצר והמיר את שמו ליאן פיליפוביץ', אך לאחר מכן התחרט ושב ליהדותו תוך שהוא מעתיק את מגוריו לעיר לבוב. בביקור בסטז'יז'וב, זוהה הסנדלר כמומר לשעבר ששב ליהדותו; עבירה הכרוכה בעונש מוות לפי חוקי הכנסייה הקתולית שהייתה באותה התקופה הדת השלטת בפולין. פיליפוביץ' נעצר ונאסר בכנסייה באונייוב. תחילה הצהיר בפני החוקרים כי אכן שב ליהדותו, אך לאחר שהובהר לו העונש הצפוי לו, נשבר והחליט להישאר נוצרי. אחרי עינויים קשים הוא תיאר כיצד שהה במרתף בית הרב בלבוב יחד עם רבנים מהעיר ומהסביבה, שם שברו צלב לנגד עיניו וכל הנוכחים גידפו את האמונה הנוצרית.

על יסוד דבריו של פיליפוביץ' נאסרו ביום ראשון של פסח ה'תפ"ח, רבני קהילות לבוב והערים הסמוכות לה. בין העצורים היו האחים רייצס. במסדר זיהוי שנערך לרבנים, הצביע פיליפוביץ' על רבי חיים רייצס כמי ששיכנע אותו לשוב ליהדותו, ועמו אחיו רבי יהושע. האחים דחו בתוקף הצעות להמרת דתם תמורת חנינה, ובמשפט שנערך להם נגזר דינם: רבי חיים, ייחתכו כפות ידיו ורגליו, לשונו, לבו בעודו בחיים, ולאחר מכן יועלה על המוקד; אחיו רבי יהושע, תנוקבנה כפות רגליו, ותיקשרנה לזנבות סוסים בגרירה בחוצות העיר; לאחר מכן יבותר גופו לארבעה חלקים, וגופתו תישרף.

פסק הדין בוצע בה' בסיוון ה'תפ"ח (13 במאי 1728) בכיכר העיר לבוב. לאחר מותם של שני האחים, פדתה הקהילה היהודית בלבוב את אפרם, והם נקברו בבית הקברות שבעיר. על קברם הוקמה מצבה שהתנשאה לגובה של כ-3 מטרים. בנוסף הונהג בקהילה מנהג לפיו בכל ערב חג השבועות בעת תפילת המנחה בבית הכנסת שושנת הזהב ("בית הכנסת טורי זהב"), היו מסירים את הפרוכת מארון הקודש כנהוג בתשעה באב, והחזן ומקהלתו היו משוררים לזכרם את תפילת א-ל מלא רחמים. העלילה והתוצאה הקשה שלה, עוררו הדים רבים ברחבי העולם היהודי ומחוצה לו.

3

מחזיקי הדת עיתון.png

"תנועת מחזיקי הדת" הייתה תנועה יהודית-אורתודוקסית שפעלה בגליציה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. התנועה פעלה להשגת עצמאות לקהילות האורתודוקסיות בגליציה, ולהשתלטות מחדש של שומרי התורה והמצוות על החיים הציבוריים של יהדות גליציה, בין השאר באמצעות תעמולה ציבורית והקמת ביטאון מפלגתי - הראשון מסוגו בהיסטוריה של היהדות החרדית.

התנועה הוקמה בחודש אדר תרל"ט בלבוב, כתגובה לתנועת שומר ישראל שהייתה בעלת אוריינטציה המשכילית. המייסדים הבולטים היו רבי יהושע מבעלז ורבי שמעון סופר שנבחר לנשיאה. עם הקמתה היא זכתה לתמיכה רחבה על ידי מספר רב של רבנים ומנהיגים רוחניים בולטים בקרב יהדות גליציה, ומספר של למעלה מ-230 קהילות הודיעו על הצטרפותן אליה. סמוך לייסודה, החל להופיע העיתון "מחזיקי הדת" כביטאון התנועה, העיתון שהיה בין הראשונים שיצאו מחוגי האורתודוקסיה, יצא לאור כתגובה וניסיון להילחם ב"מחדשים". הוא סיקר את חיי היהדות האורתודוקסית בלבוב (למברג) וגליציה בכלל. העיתון נתקל בקשיים שונים, בין השאר עקב חששם של השמרנים מפניו.

התנועה התארגנה כמפלגה פוליטית לראשונה בתולדות היהדות האורתודוקסית, ובשונה מהתנועות הפוליטיות היהודיות האחרות הזדהתה עם מפלגות הימין הפולניות. בבחירות הראשונות לרייכסראט שנערכו אחרי הקמת הארגון נבחר אחד מנציגיה – רבי שמעון סופר. בעקבות פעילותה סבלה התנועה מהתנגדויות מצד תנועת ההשכלה שהייתה מאורגנת בארגון "שומר ישראל" והמתבוללים בגליציה; תקנותיה נפסלו על ידי הממשלה האוסטרו-הונגרית, לאחר פעילות מצד המתנגדים, ונשיאה אף זומן לדין על הטלת חרם בעקבות כרוז שפורסם מטעמה. בתקופה זו התגלעו חילוקי דעות ביחס לניסיון שנעשה להפרדת הקהילות, רבי צבי הירש אורנשטיין, רבה של לבוב פרש מהנהגתה, והשפעתה הצטמצמה.

בחלוף השנים הראשונות לקיומה, פעילותה הלכה ופחתה במקביל לשינויי צביון והתחלפות תקופות בחיי יהדות גליציה, וכן בעקבות חילוקי דעות פנימיים, והתפלגות העיתון, והיא הפכה מתנועה פוליטית לתנועה חסידית - בדגש על חסידי בעלז, עד שבמלחמת העולם הראשונה היא חדלה מלהתקיים למעשה.

לאחר ירידת קרנה של התנועה נעשו מספר ניסיונות להקמת תנועות דומות, והתנועה שימשה במידה מסוימת כהשראה להקמתה של תנועת אגודת ישראל מאוחר יותר. בהשפעת התנועה נקראו קהילות יהודיות אורתודוקסיות רבות באירופה ובעולם בשם "מחזיקי הדת", ובשנות ה-70 אף הוקמו מוסדות חסידות בעלז תחת השם "קהל מחזיקי הדת" כהמשך של התנועה.

4

Baron Wilhelm Carl ('Willi') von Rothschild (1828-1901).JPG

שמעון זאב (וולף) רוטשילד, ובשמו הלועזי וילהלם קרל פון רוטשילד, היה איל הון ופילנתרופ יהודי אורתודוקסי, היחידי מבני משפחת רוטשילד בדור השלישי ששמר על אורח חיים דתי ברוח היהדות אורתודוקסית. הודות למעשי הצדקה שלו ותמיכתו במוסדות תורניים-יהודיים וביישוב הישן, בשל אדיקותו הדתית כונה "הברון הצדיק" או "השר הצדיק".

היה בנו של קלמן מאיר (קרל) רוטשילד, בנו השלישי של מאיר אנשל רוטשילד ומייסד הסניף בנפולי. בנערותו נשלח לפרנקפורט לאחיו הבכור של אביו, אנשל מאיר רוטשילד, שהיה חשוך בנים, והיה אדוק בשמירת מצוות. בשונה מרוב בני משפחת רוטשילד היה שמעון זאב יהודי אדוק בחייו ובהשקפתו. הוא התנגד לתנועת הרפורמה היהודית שיוצגה בפרנקפורט על ידי הרב הליברלי לאופולד שטיין, ותמך באורתודוקסים בקהילה. אך למרות זאת הוא לא עזב את הקהילה עם התפלגותה בשנת 1851, ונותר חבר בקהילה הכללית, אם כי תמך במינויו של הרב האורתודוקסי רבי שמשון רפאל הירש ובבניית בית הכנסת לקהילה הנפרדת באמצעות תרומות נדיבות.

החל משנת תרט"ו, עם פטירת דודו אנשל ואביו, ניהל יחד עם אחיו אדולף (מאיר) קרל את הסניף של בנק רוטשילד בפרנקפורט. עם מות אחיו ב-1886 נותר לבדו כמנהל הסניף.

למרות עושרו, היה אורח חייו של הברון אדוק מאוד ונוטה לפרישות וסגפנות. הוא בנה בביתו מקווה פרטי בו הרבה לטבול, ובבית הכנסת שבביתו החזיק "עשרה בטלנים". הוא קיים קשרי ידידות הדוקים עם כמה מגדולי הרבנים בדורו. אגדות רבות נכרכו סביב דמותו של הברון האדוק שהיה דמות בלתי שגרתית בנוף משפחתו. קיימת גם אגדה על חדר מיוחד שבו היה ארון קבורה ותכריכים, והברון היה מתבודד בו בכל ערב ראש חודש, לובש את התכריכים, נכנס לארון ואומר בבכי את כל התהלים.

התפרסם בעיקר הודות לכספי הצדקה שחילק ביד רחבה; בין פעולותיו הבולטות היו בניית בית רוטשילד בשכונת בתי מחסה בירושלים, השתתפות בהקמת בית החולים ביקור חולים, תמיכה בכולל הפרושים שבקובנא, תמיכה בישיבת ראדין. כמו כן, תמך במיזמים ספרותיים תורניים שונים, כמו הדפסת פירוש הרידב"ז על הירושלמי, ומימון נסיעתו של חיים ברודי לאוקספורד במטרה להעתיק את שיריו של רבי יהודה הלוי מכתב יד.

נפטר בה' בשבט ה'תרס"א ונקבר בפרנקפורט. עם פטירתו נסגר הסניף של בנק רוטשילד בפרנקפורט לאחר יותר ממאה שנות פעילות עסקית, מכיוון שלא היו לו יורשים זכרים.

5

Besamim Rosh.jpg

שו"ת "בְּשָׂמִים רֹאשׁ" הוא חיבור הלכתי – פסאודואפיגרפי לכאורה – שיוחס לרא"ש על ידי מוציאו לאור רבי שאול ברלין. בהקדמת הספר נטען כי התשובות עצמן הן של הרא"ש, ההגהות הן של חכם בשם רבי יצחק די מולינא שחי במאה ה-16, עורך קובץ התשובות, ואילו המדור "כסא דהרסנא" הוא מהמוציא לאור. עם הדפסתו של הספר הוא עורר פולמוס רחב, על תוכן החיבור עצמו, ועל זהות מחברו, כאשר רבים העלו את החשד כי מדובר בזיוף פסאודואפיגרפי. בסיס לחשדות מצאו במספר תשובות הלכתיות חריגות המופיעות בספר, שמתנגדי הספר מזהים את מגמתן עם מטרות והלכי מחשבה של תנועת ההשכלה היהודית. מאידך, פוסקים רבים השתמשו בספר וציטטו ממנו. כיום מקובל להניח כי כל תוכן הספר, או לפחות רובו הגדול, נכתב בידי המוציא לאור, רבי שאול ברלין. למרות זאת, הוא עדיין מצוטט בספרות ההלכה, אך לרוב לא ניתן לו מעמד ותוקף כשל דברי הרא"ש, וההלכות והלך הרוח שבו נבחנים בחשדנות ולגופו של עניין.

בספר 392 (כמניין "בשמים") תשובות הלכתיות המתאפיינות בבקיאות ולמדנות ייחודיות, ונושאיו מגוונים ומכילים סוגיות שונות מתחומים רבים בתלמוד ובהלכה. לאחר כל תשובה קיים מדור בשם "כסא דהרסנא" ובו דיון על הדברים המופיעים בגוף התשובה.

לצד דברי הלכה בתחומים ובסגנון מקובלים המופיעים בין התשובות, נמצאים בו מספר תשובות משונות והקלות מרחיקות לכת, בהן: ערעור הדין ייהרג ואל יעבור בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים; היתר רכיבה על בהמה או נסיעה בכרכרה בשבת, וכן הליכה מחוץ לתחום שבת למי ששיירתו ממשיכה בנסיעה בשבת; היתר להתאבל על מי שאיבד עצמו לדעת; פטור למצטער מכל מצוות עשה שמצטער בה; התנגדות לאיסור קטניות בפסח והצגת מקורו כמנהג קראי; היתר השחתת זקן על ידי תספורת במספריים לפני הגילוח בתער; והיתר נישואים עם קראים. במקומות נוספים מובאות בחיבור תשובות המנוגדות לדעת רוב ככל הראשונים.

הקלות אלו וסגנונן החשידו רבנים רבים, והיוו עילה לביקורת חריפה שספג הספר ומחברו. בנוסף לכך, יש שזיהו כי פסקי הלכה וסברות שמופיעים בחיבור זה, מופיעים לראשונה אצל אחרונים בני הדור שבו פורסם. כמו כן, יש שהצביעו על קשר בין אחת התשובות, שנושאה הוא היתר תרגום התורה ללשונות זרים עבור יהודים, ובין הסכמה שהעניק ברלין ל"ביאור", תרגום התורה לגרמנית של משה מנדלסון.

הספר נותר שנוי במחלוקת עד היום. בעולם הרבני הוא לא התקבל על הכלל, וקיימת חשדנות רבה כלפיו, אך מאידך הוא לא נפסל באופן גורף. הדעות עליו נעות על קשת רחבה: יש שראוהו כזיוף גורף, אחרים שללו רק חלקים ממנו וציטטו ממנו הלכות או דברים כראיות במשא ומתן הלכתי, והיו שהכשירו אותו מפורשות, או אף כתבו עליו הגהות וביאורים. אף על פי שהפוסקים מודעים היטב לבעייתיות של הספר, הנטייה המקובלת היא להתייחס לדברים "מצד האמור, ולא מצד מי שאמרם". אצל ההיסטוריונים וחוקרי הספרות התקבלה בדרך כלל הדעה שהספר הוא זיוף, אם כי יש דעות שונות בשאלה אם בעיקרו הספר מבוסס על חומר קדום או שהספר כולו זויף על ידיו. אי הימצאות כל עותק אחר בכתב יד של החיבור, מוסיף אף הוא לערער את אמינות החיבור.

6

מגילת ספר.PNG

מגילת ספר הוא חיבור אוטוביוגרפי של רבי יעקב עמדין ("היעב"ץ") המתאר את הביוגרפיה של המחבר ומשפחתו, וכן היבטים ופרטים רבים מהפולמוס הגדול נגד רבי יהונתן אייבשיץ, שבמרכזו עמד רבי יעקב עמדין. פולמוס זה הרעיש את עולם היהדות בזמנו, והותיר פילוג בין חכמי ישראל גם לאחר פטירת השניים.

חיבור יוצא דופן זה מתאר גם נושאים אינטימיים שבדרך כלל אינם מופיעים בביוגרפיות של חכמי ישראל מתקופות אלו, כגון התגברות על ניסיון "מעין של יוסף הצדיק" עם בת דודתו שהתאכסן בבית הוריה, בעיות בשלום בית עם אשתו השלישית, השוואת אהבתו בין אשתו הראשונה לשנייה, ועוד. בספר מתוארת גם התעסקותו בלימודי מדעים ותחומי עניין נוספים כמדע המדינה, לימוד שפות והיסטוריה.

אופיו וניסוחו של החיבור נותן לו ערך בלטריסטי, ומייחד אותו אף בין ספריו של רבי יעקב עמדין. הפרטים הרבים על חייו ופועליו של המחבר ותקופתו, נותנים לו ערך תיעודי רב.

הדפים הראשונים של החיבור הודפסו לראשונה בתוך כתב העת המשכילי "המאסף", אך הפסקת הוצאת כתב העת הקפיאה את המשך הדפסת החיבור. בהמשך הודפס הספר כולו מתוך עותק אלמוני בכתב יד, מתוך כתב היד המקורי. ברוב מהדורות הספר היו שיבושים רבים, השמטות וצנזורים, כמו לדוגמה דברי ריב שהיו לרבי יעקב עמדין עם גדולי דורו, שצונזרו בחלק מהמהדורות.

7

ריטבא שיג.png

"חידושי הריטב"א" הוא חיבורו של הריטב"א על התלמוד הבבלי. חיבור זה הוא מהבולטים שבמפרשי הש"ס, ונחשב כספר יסוד בלימוד התלמוד בעיון. הריטב"א עצמו כתב שתי מהדורות שונות לחיבורו, וברוב המסכתות לא שרדה אלא אחת מהן. הדפסת חידושי הריטב"א החלה בראשית המאה ה-17, והשלמתם במתכונת הקיימת כיום הושלמה רק בראשית המאה ה-21.

חידושי הריטב"א כוללים פירושים וחידושים, חלקם בשם רבותיו, ובפרט מרבו הרא"ה וכן מרבו הרשב"א והרמב"ן שהיה רבם, חלקם מראשונים נוספים שהוא מצטט, וחלק אחר הם חידושים שלו עצמו. כל אלו מעורבים ושזורים יחד כפירוש רציף ואחיד על התלמוד. בשונה מחידושים של ראשונים שקדמו לו, שהתמקדו רק בשאלות העיקריות העולות בסוגיה, ולא פרשו אותה כמהלכה, חידושי הריטב"א דומים יותר לפירוש שוטף על הסוגיה, שאינו מתעלם גם מהשלבים המרכזיים פחות בסוגיה או מקושיות מקומיות. חידושיו של הריטב"א מאופיינים בסגנון שונה במעט משאר הראשונים, והם מצטיינים במקוריותם. ייחוד נוסף בחידושי הריטב"א לעומת חידושי קודמיו, הוא התעניינותו גם בתחומי האגדה והמחשבה (לרבות תורת הסוד), ולעיתים רמז גם לשאלות מתחום הפילוסופיה היהודית. כפירוש בסיס בחידושי הריטב"א משמש פירוש רש"י לתלמוד. דברי הרי"ף, המכונה על ידו בשם "רבנו אלפסי", מובאים בחיבור בדרך קבע, ובדרך כלל הוא נוקט להלכה כדבריו.

ה"מהדורה קמא" נכתבה תחילה בצעירותו של הריטב"א, והיא ארוכה יותר מהמהדורה השנייה. היא מכונה לפעמים על ידי הריטב"א בשם "חידושים הארוכים". התפשטות חיבורו בין תלמידי הישיבות ברחבי ספרד הביאה את הריטב"א לערוך מחדש את החיבור במהדורה שנייה, המכונה "מהדורה בתרא". מהדורה זו היא קיצור ותמצות של מהדורה קמא, תוך עיבוד של עיקר החומר שבה. פעמים רבות אף חזר בו הריטב"א במהדורתו השנייה ממה שכתב במהדורתו הראשונה. במסכתות מסוימות נראה שהמהדורות שולבו זו בזו על ידי הריטב"א.

חידושי הריטב"א על הש"ס מהווים חלק מרכזי ובסיסי מלימוד התלמוד בעיון, לצד חידושי ראשונים אחרים כמו התוספות, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן. עם הדפסת המהדורות המקיפות חלק גדול מהתלמוד, ובייחוד מהדורת מוסד הרב קוק, נכנסו חידושי הריטב"א למעמדם זה, והם נחשבים כחובה בכל ספרייה תורנית של ישיבה או בית מדרש, וכן כספר בסיס לסקירת סוגיה או ניתוחה, כמו בשיעור כללי. למרות שהחיבור לא היה מצוי באופן נרחב אצל הראשונים, הוא הוזכר רבות בתוך דברי ראשונים אחרים, ובכך הוא נחשב בולט בין הפוסקים הראשונים. כך גם הוא מובא מאות פעמים בחיבורו של רבי יוסף קארו "בית יוסף", ולדבר השלכה על הפסיקה בשולחן ערוך.

הדפסת החידושים על המסכתות השונות מתפרסת על פני מאות שנים, החל מאמצע המאה ה-16, שבהן התגלו כתבי יד המכילים חלקים מהחיבור, וכלה בראשית המאה ה-21. על חלק מהמסכתות קיימים רק העתקים מקוטעים וחלקיים. חלקים רחבים מהחיבור לא היו מצויים אצל חלק גדול מהאחרונים. או שהיו מיוחסים בעבר לראשונים אחרים. גם כיום קיימים חידושים שייחוסם לריטב"א אינו ברור דיו. באופן כללי החיבור נחשב למוחזק בטעויות ועם לשונות משובשים, כתוצאה מהעתקות בלתי מדויקות ומתיקוני דפוס מוטעים.

8

Bellotto Szmul Zbytkower 02.jpg
יוסף שמואל זְבִּיטְקוֹבֶר היה סוחר בעל הון יהודי-פולני במאה ה-18, עסקן ציבורי-כלכלי, ספק צבאי, תעשיין, פילנתרופ, שתדלן ופרנס ועד ארבע ארצות, מקורב לשלטונות ובעל קשרי סחר עם מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי, וכן סוכן החצר של מלכי פרוסיה.

את האסטרטגיה העסקית של זביטקובר אפיינו יוזמה מפליאה ותכנון מקיף ונצלני שהביאו אותו למעמדו הרם; הוא החזיק בנכסים ומפעלים רבים, וברשותו היו עסקי משק מגוונים. מסחרו הבולט ביותר היה באספקה לצבא הפולני והרוסי, וממנו הוא צבר הון רב. בתוך פעילותו בענף הייצור, ייסד בוורשה בית-בורסקי שהיה מהגדולים שבעיר. בענף תעשיית המזון הייתה ברשותו מונופול על מכירת הבשר הבשר הכשר בפראגה, וכן ייצר ומכר בירה.

זביטקובר צבר הון רב ומעמד איתן. בשטח מגוריו – שכנראה כבר אז נקרא על שמו "שמולוביזנה" (פול') – נהגו הוא ואנשיו כברשות אוטונומית, ולא הציגו במעברים את דרכוניהם. זביטקובר לבש בגדי שרד, וחגג בהם למורת רוחם של האזרחים והפוגט שראו בכך חוצפה. במהלך מרד קושצ'ושקו, נמלטו זביטקובר ומשפחתו יחד עם הצבא הרוסי, כשהם מותירים אחריהם את הבתים, השדות והמפעלים שברשותו. חלק מרכושו ועסקיו שבפראגה, שכללו מחסנים ובתי-חרושת, נבזזו והוחרמו על ידי הפולנים שתפסו את השלטון. קרוביו ושותפיו נאסרו; יש הטוענים שהם היוו מעין מפלגה רוסית, ונאשמו בהסתרת רוסים, ניירות ומרגלים לטובת רוסיה. למעשה, לא ידוע מה עלה בדינו, וככל הנראה לא הוצא פסק דין כלפיו; אך מחסניו ובתי החרושת שלו הולאמו לצבא המהפכה.

זביטקובר שימש בפועל במשרת פרנס קהילת פראגה. בשנות ה-90 של המאה ה-18 ייסד זביטקובר בית כנסת בפראגה. בית הכנסת מוזכר במסמכים רשמיים כ"בית הכנסת של שמואל". ב-1773 מונה זביטקובר כפרנס החדש ועד ארבע ארצות של ורשה ופראגה.

דמותו של זביטקובר הצטיירה במהלך ההיסטוריה כחיובית ואצילית, כשאגדות רבות נרקמות מסביב. הבולט שבסיפורי החסד שסופרו אודותיו הוא הצלתם של יהודים רבים בימי טבח פראגה (אנ'), לסיפור זה גרסאות שונות, ועל פי חלק מהן כל המתים שהובאו לפניו נקברו על ידו בבית הקברות שבבעלותו. מעשה זה חיפה על צדדים אחרים אפלים באישיותו, וטיהר אותו בהכרה העממית. עם זאת, במסורת החסידית זוהרו מעומעם, ולצד מעשי החסד שלו הוא מוזכר כבעל עבירה. היסטוריונים של יהדות פולין אף הם הגדירוהו כאדם תקיף שנהג בשחיתות, בקשרי הון-שלטון, בגאווה ובעריצות כלפי בני עמו.

צאצאיו היו אישים מפורסמים בפולין, בפרט כסוחרים, תעשיינים ובעלי הון; ובולטת בהם היא משפחת הברגסונים שבראשה עמדו בנו בר ברגסון וכלתו תמריל ברגסון.

9

Dei Rossi Meor Enayim.jpg

"מְאוֹר עֵינַיִם" הוא חיבור של רבי עזריה מן האדומים שהתפרסם במיוחד בשל ייחודו ביחסו המורכב, הביקורתי והלא-שגרתי למסורת חז"ל ולכרונולוגיה המסורתית באופן שנוגע גם ביחס תורה ומדע. הספר מאופיין בגישה מחקרית ומודרנית שבה משתמש המחבר לפרש עובדות ורעיונות רבים בתנ"ך ובספרות חז"ל. הדברים העמידו את הספר לחרם ולשריפה, והיחס אליו הפך למורכב ולמסויג.

הספר מורכב משלושה חלקים: קול א-להים - ספר המתאר רעידת אדמה עזה שארעה בפרארה בשנת ה'של"א, הדרת זקנים - תרגום עברי של אגרת אריסטיאס, המתארת את דרך כתיבתו של תרגום השבעים, ואמרי בינה - ארבעה מאמרים הכוללים 60 מחקרים שעוסקים באגדה ובמדרשי חז"ל, ביהודי אלכסנדריה, בקדמותה של השפה העברית, בשירה העברית, ובאופן נרחב בכרונולוגיה של תולדות עם ישראל תוך עימות והקבלה לכרונולוגיה המסורתית.

במחקריו מנסה רבי עזריה מן האדומים ליישב את דברי חז"ל כך שיתאימו למחקר המקובל בימיו ולניסיונו האישי. לצורך כך, מסביר רבי עזריה אגדות רבות שלא כפשוטן, ובמקרים מסוימים אומר כי חז"ל שגו בהבנת ענייני טבע וכדומה. הוא אף מרשה לעצמו לפקפק בכמה מסורות מקובלות, כמו ייחוסו של תרגום אונקלוס לעקילס וספר יוסיפון ליוסף בן מתתיהו, ובדיוקה של הכרונולוגיה המקובלת על החכמים. מלבד הספרות היהודית המסורתית, והספרים הפילוסופיים הזרים בהם השתמשו גם חכמים אחרים כמו כתבי אריסטו ודומיו, מוסיף עזריה מן האדומים גם מקורות ספרותיים כמו כתבי הומרוס ואחרים, ואפילו כתבי אבות הכנסייה והאוונגליונים עצמם.

מיד עם פרסום הספר, יצאו נגדו מספר חכמים באיטליה; הטענות העיקריות נגד רבי עזריה מן האדומים היו פקפוקיו במסורות מקובלות - בעיקר ביחס לכרונולוגיה, והשימוש שעשה בספרים חיצוניים בבירור נושאים הקשורים ליהדות. התפרסם מכתב שבו מוגדר הספר כ"ספרים החיצונים", ורבני ונציה אף הטילו חרם על החזקת הספר וקריאה בו. החרם התפשט גם לערים נוספות באיטליה ואליו הצטרפו גם חכמי צפת ובראשם רבי יוסף קארו ותלמידיו. כדי לשכך את ההתנגדות שעורר הספר נאלץ המחבר לערוך בו מספר שינויים קוסמטיים והוסיף לספר כתב התנצלות בשם "מצרף לכסף". עם הדפסת הספר במהדורתו המתוקנת שככה ההתנגדות.

במהלך השנים לאחר מכן, חזרה ועלתה לעיתים סוגיית ההתנגדות לספר. המהר"ל מפראג בספרו "באר הגולה" ביקר בחריפות את השקפותיו של רבי עזריה על האגדה, ואחריו נוספו עוד רבנים אחרים. רבנים ופוסקים רבים - החל מסמוך לתקופתו ועד לימינו, ציינו לספר, כמראה מקום או על מנת לחלוק עליו. החל מהמאה ה-18 התחדשה ההתעניינות בהגותו של רבי עזריה מן האדומים על ידי אנשי תנועת ההשכלה היהודית אשר מצאו קירבה בין הגותם להגותו; 'מאור עיניים' הוצג כמבשר מוקדם של חכמת ישראל בנוסח המחקר האקדמי המודרני.

10

Salomon Rothschild.jpg

סלומון (שלמה) מאיר פון רוטשילד, היה איל הון ובנקאי יהודי באוסטריה, ומייסד הסניף של בנק רוטשילד בוינה (גר'). קשר קשרים קרובים עם קנצלר אוסטריה מטרניך, והיה בעל השפעה רבה ביותר באימפריה ההבסבורגית. יחד עם אחיו היה פעיל גם בתיווך בין מדינות אירופה בימי מהפכת יולי. היה היהודי הראשון שזכה לאזרחות כבוד באוסטריה; יזם את סלילת מסילת הרכבת הראשונה באימפריה, והשקיע גם בתעשיות ברזל ובספנות. היה פעיל גם בשתדלנות ובהשגת זכויות עבור עמו.

רוטשילד היה בנו השלישי של מאיר אמשל רוטשילד. הוא נחשב ל"דיפלומט" של המשפחה, וכבר בגיל צעיר נשלח על ידי אביו לנהל משא ומתן עסקי עם פקיד המס של וילהלם הראשון. פעילותו הבולטת הראשונה בבנק רוטשילד, הייתה בוועידה כלכלית שנערכה באאכן בה השתתף סלומון כנציג בנק רוטשילד ובניו, ושם קשר סלומון קשרי ידידות קרובים עם פרידריך פון גנץ מזכירו האישי של מטרניך. בהמשך, יצר קשרים הדוקים עם הקנצלר עצמו.

בשנת 1820 היגר סלומון מפרנקפורט לאוסטריה על מנת לייצג את בנק רוטשילד בהלוואה משמעותית שהעניק לאוסטריה. בווינה הסתעפו עסקיו מאוד; הוא ייסד את חברת רכבות הקיטור הראשונה באימפריה האוסטרית, והראשונה ביבשת אירופה. והקים מכרה פחם. עם פרוץ מהפכת יולי בצרפת, תיווך סלומון בין מלך צרפת החדש לואי פיליפ, שנחשב לדמוקרטי יחסית, לבין מטרניך השמרן, שראה בהפיכה הצרפתית ערעור הסדר הקיים. סלומון תרם רבות, יחד עם אחיו ג'יימס, למניעת מלחמה שהייתה עלולה לפרוץ באותה העת. בסוף חייו נחשב רוטשילד לאחד מבעלי האדמות הגדולים ביותר באימפריה. מתוקף מעמדו הגיע לידיו מידע מודיעיני רב, והוא ניצל זאת למנף מכך רווחים כספיים.

רוטשילד היה היהודי הראשון שקיבל אזרחות כבוד של וינה (אנ'), וזכה בתואר האצולה פרייהר - ברון, לאחר מאות שנה של רדיפות והגבלות כלפי יהודי אוסטריה. הוא ניצל את קשריו כדי להקל את ההגבלות שהוטלו על יהודים בממלכת הבסבורג; בהם מתן היתר לרכישת בית אחד לכל יהודי בווינה. רוטשילד גם התערב לטובת היהודים בנוגע לשתי עלילות הדם בדמשק וברודוס, וכן לטובת יהודי פררה ומודנה.

עם פרוץ אביב העמים עזב רוטשילד את ווינה לאחר שמהפכנים פרצו גם לגג ביתו, ועבר לפריז בה התגורר עד מותו.

11

Autriche, Juifs Polonais.jpg

"גזירת הלבוש" הוא כינוי לחוקים שנחקקו באימפריה הרוסית נגד הלבוש היהודי בשנות ה-40 של המאה ה-19 בתקופת ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. במסגרת חוקים אלה, נאסר על יהודי האימפריה ללבוש את הלבוש היהודי המסורתי שהיה מקובל באזורים אלו, והם הצטוו להחליף את לבושם בלבוש אירופאי או רוסי. הגזירה גם אסרה על נשים נשואות לגלח את שערן, כפי שהיה נהוג בקהילות רבות.

בשנת 1844 נחקק חוק באימפריה הרוסית חוק על פיו הוטל על היהודים לשנות את בגדיהם המסורתיים, לקצץ בבגדיהם הארוכים ולקצוץ את הפאות והזקן. מטרת החוק הייתה לצמצם ככל האפשר את ההתבדלות התרבותית של היהודים באימפריה, והוא נחקק ככל הנראה לאחר פניות מצד ראשי תנועת ההשכלה היהודית ברוסיה. בתחילה ניתנה ארכה בת 5 שנים להחליף את בגדיהם כאשר בינתיים הוטל מס שנקרא "קרובקה" על כל יהודי מגיל 10 עד גיל 60 הלובש בגדים מסורתיים. לרבנים, וכן בשבתות ובמועדים הותר ללבוש את הביגוד המסורתי. בתחילה התעלמו רוב היהודים מהחוק, אך הגזירה התחזקה בשנת תר"ח, אז נקבע שרב שיסדר קידושין לאישה שתגלח שערותיה, יוטלו 12 שנות מאסר או גיוס לצבא האימפריה הרוסית.

דעותיהם של המנהיגים הרוחניים של יהדות האימפריה היו חלוקות; הרבנים הליטאים, וכן רבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק), ורבי ישראל מרוז'ין התירו את שינוי הלבוש, אם כי המנהיגים החסידיים – התייחסו לעניין בכאב רב. ואילו המנהיגים החסידיים בפולין הקונגרסאית ובראשם רבי יצחק מאיר אלתר אסרו באיסור חמור לשנות הלבוש שנתפס כסטייה מהותית מהמסורת, והחילו על הגזירה את דין יהרג ואל יעבור כנהוג בשעת השמד. בעמדה דומה תמכו גם פוסקים מגליציה.

בעקבות חלוקה זו התקבע הלבוש הכללי היהודי כלבוש אירופאי (מגבעת קנייטש וחליפה קצרה) ולאחר מכן כלבוש החרדי-ליטאי בעוד הלבוש החסידי נותר ברובו דומה ללבוש המסורתי הישן (שטריימל, או ספודיק וקפוטה) עם שינויים מסויימים. בעקבות הגזירה גם התקבעה חבישת פאה נכרית בקרב הנשים היהודיות ברוסיה ובפולין, ובליטא נשים רבות לא כיסו את ראשן כלל.

12

סדרי טהרות.png

רבי גרשון חנוך הניך ליינר היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות איזביצה ראדזין, רבה של אוסטרוב מזובייצק, ומחבר תורני-חסידי פורה. בעל אישיות סוערת ושנויה במחלוקת, יזם את חידוש מצוות התכלת, התפרסם על שם ספרו "סדרי טהרות" ובזכות עמדות ציבוריות נוספות בלתי מקובלות שדגל בהם. מכונה גם "בעל התכלת", או על שם ספרו "סדרי טהרות".

רבי גרשון חנוך היה בנו של רבי יעקב ליינר ונכדו של רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצה. הוא התפרסם כבעל אישיות נועזת ועצמאית, והביע עמדות בלתי מקובלות: בפולמוס שהתעורר על אתרוגי קורפו היה מהרבנים היחידים שתמכו באתרוגי קורפו, עקב חששו שאתרוגי ארץ ישראל שלא הייתה להם מסורת מספיקה הם מורכבים, ואף סחר באתרוגים אלו, כמו כן הציע להציב דלתות סגורות בתיבות בשערי כל עיר וכך תיחשב כל העיר כחצר אחת לצורך טלטול ברשות הרבים, כשהוציא לאור את ספרו "סדרי טהרות" עורר פולמוס לאחר שתקף את הגהות הגר"א שאינן מוכרחות, לדעתו, כמו כן סילק מחצרו חסידים שלימדו את בניהם שפות זרות, או כאלו שעברו על תקנות אחרות שתיקן. בעקבות כל אלו נקלע למרכזם של פולמוסים וסכסוכים עם רבנים שונים ועם חצרות חסידיות רבות.

פרסומו הגדול הוא עקב חידוש התכלת; בשנת ה'תרמ"ז אימץ רבי גרשון חנוך את דעתם של כמה חוקרים בני תקופתו שזיהו את החילזון עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish) והחל להפיץ את שיטתו לחידוש המצוה. הוא פרסם שלושה ספרים בנושא, ובין כתיבת הספר הראשון לשני הוא נסע למוזיאון הימי בנאפולי שבאיטליה שם הצליח לאתר כימאי שהצליח להפיק צבע מהדיונון, והחל בייצור פתילי התכלת מההפרשה השחורה של הדיונון. הכרזה זו על "גילוי התכלת מחדש" עוררה פולמוס נרחב, ובמהלכו נכתבו כמה ספרים להפרכת הטענות לחידוש התכלת. בפועל, השימוש בפתילים אלו לא התפשט בציבור הרחב, והצטמצם בעיקר בקרב חסידיו וחסידי ברסלב שנרדפו בפולין בשל כך, וכיום הזיהוי מקובל כשגוי.

עסק גם בכתיבת הגות חסידית; בגיל 20 הוציא לאור את ספר תורותיו של סבו רבי מרדכי יוסף מאיזביצה בתוספת הערותיו. הספר בו הוצגו לראשונה עיקרי תורתה הדטרמיניסטית של חסידות איז'ביצה כפי שניסח אותם רבי גרשון חנוך, היה שנוי במחלוקת ונחשב לייחודי בספרות החסידית. ספרי החסידות הבולטים של רבי גרשון חנוך הם "תפארת החנוכי" ארחות חיים" ו"סוד ישרים". מאפיינים בולטים בחיבוריו הם הראייה שלו את סבו רבי מרדכי יוסף כהמשך ישיר של הבעל שם טוב ותלמידיו מבלי להתייחס לדורות שאחריהם, ובהם רבותיו של רבי מרדכי יוסף, והמקום הבולט שהעניק לתורת הסוד כתורה עצמאית. ספר זה הודפס גם כספר נפרד מאוחר יותר על ידי בן אחיו רבי ירוחם ליינר בתוספת הערותיו.

13

משמר יהודי בפולין חמוש ברמחים.png

מרד קוֹשְׁצ'וּשְׁקוֹ היה האירוע הפוליטי הראשון בו הביעו יהודי פולין מעורבות גבוהה, ואף השתתפו באופן פעיל בקרבות ובתמיכה במרד. ההשתתפות במרד הייתה הפתח לשותפות פעילה של יהודים ופולנים גם במרידות הבאות. ובמידה מסויימת הביאה לאחווה פולנית-יהודית לתקופה.

מיד עם פרוץ המרד ביקר המפקד – תדיאוש קושצ'ושקו בבית הכנסת הרמב"ם בקרקוב והכריז על שוויון זכויות ליהודים בפולין, וגם בליטא השתפר מצבם. יהודים רבים סייעו לכחות המורדים בתרומות ואספקה, מנהיגים יהודים שונים הביעו תמיכה במורדים, ובוורשה אף הקים ברק יוסלביץ' גדוד יהודי שהשתתף בקרבות על העיר. במהלך המרד ובפרט עם כשלונו סבלו קהילות יהודיות רבות מהקרבות שהתחוללו בקרבתן וממסים שהוטלו עליהן, יהודים רבים נהרגו במהלכו, ובוורשה אף התחולל טבח פראגה.

המרד היה התקוממות עממית רחבת היקף בשטחי האיחוד הפולני-ליטאי לשעבר נגד האימפריה הרוסית וממלכת פרוסיה, בהנהגתו של תדיאוש קושצ'ושקו שהחל בשלהי שנת 1794. בתחילה נחלו הכחות הפולניים הצלחות בשדה הקרב והביסו את הצבא הרוסי, מה שגרם להתפשטות המרד מסביבת קרקוב בכל רחבי פולין, אך לאחר מכן החלו המורדים לנחול מפלות; הצבא הפרוסי הצטרף למלחמה במרד, והמרד דוכא לאחר סדרת קרבות שארכו קרבו לשנה, בסופם נכבשה גם וורשה לאחר קרב עקוב מדם. לאחר כישלון המרד פסקה פולין להתקיים כמדינה עצמאית. עם זאת, ההתקוממות סימנה את תחילת ההשקפה הפוליטית המודרנית בפולין ובמרכז אירופה.

מצב היהודים בפולין שנחשב לאידיאלי במשך מאות שנים, הורע במאה ה-17, ההסתה האנטישמית והתנכלויות הכנסייה הקתולית גברו, והמצב הכלכלי הידרדר עקב היחלשות השלטון המרכזי והסטת נתיבי המסחר מפולין. מיד אחרי ההכרזה על המרד בקרקוב, ביקר קושצ'ושקו בבית הכנסת הרמ"א בקרקוב ונשא בו נאום למען המרד תוך הבטחת שוויון זכויות ליהודים, ואכן יהודים רבים ברחבי פולין וליטא הצטרפו בהתלהבות למרד; סוחרים ואנשי עסקים יהודים מילאו תפקיד חשוב באספקה לצבא המורדים, קהילות יהודיות תרמו כספים, ויהודים סייעו בחפירות ובהקמת ביצורים. יהודי וורשה היו הפעילים ביותר במרד; בקרב השכבה הבינונית והנמוכה של יהודי ורשה שרבים מהם היו פליטי גזירות תקכ"ח נוצרה אהדה גלויה למרד, ויהודים רבים השתתפו בגירוש הצבא הרוסי מוורשה והצטרפו למיליציות העממיות שהוקמו. גרמו לכך גם היחס הקשה מצד השלטונות באימפריה הרוסית ליהודים. ברק יוסלביץ' יהודי סוחר סוסים, הקים גדוד יהודי שמנה כ-500 חיילים. הגדוד נשלח לחזית הקשה ביותר בעת המצור על ורשה, הוא התחפר בבית הקברות היהודי ברודנו, והגן על החזית באזור פרבר פראגה בחרוף נפש מול כוח צבאי עדיף בהרבה של הגנרל הרוסי סובורוב; במהלך הקרב הקשה שהתחולל הושמד כמעט כל הגדוד היהודי שלא הספיק לעבור אימונים ממושכים.

בימי המרד סבלו לא מעט קהילות יהודיות ממעשי שוד וביזה וכן ממסים שהוטלו על ידי מפקדים מקומיים. במיוחד התפרסם "טבח פראגה" אותו ביצעו הקוזקים הרוסיים לאחר שכבשו את פרבר פראגה שבפאתי ורשה.

לפעילות יהודית זו לטובת המרד, והשתתפות פעילה בשורותיו הייתה השפעה רבה על יחסם של קושצ'ושקו ושל שלטונות המרד לאוכלוסייה היהודית. אך העירונים המשיכו להתנגד לשוויון הזכויות והפעילו לחץ נגד כל שינוי ממשי במעמדם של יהודי ורשה. האהדה היהודית לעצמאות פולין התחזקה והלכה במשך השנים: במרד נובמבר השתתפו יהודים רבים במאבק לעצמאות פולין, ומלבד המנהיגים ה"נאורים" הביעו תמיכה בעצמאותה של פולין גם מנהיגים דתיים, ובפרט מנהיגי תנועת החסידות בפולין.

14

Chibas.jpg

כולל חבת ירושלים - צדקת רבי מאיר בעל הנס (מכונה גם "כולל גליציה" או "כולל עסטרייך-גליציה") נוסד בשנת ה'תק"ץ על ידי יוצאי גליציה שעלו לארץ ישראל. במשך השנים, לאחר שהמצב הכלכלי בגליציה הידרדר, הרחיבה הנהלת הכולל את תחומי ההתרמה לאירופה ולארצות הברית. משרדו הראשי של הכולל שוכן בשכונת מאה שערים בירושלים ותומך עד היום במשפחות יוצאי גליציה.

הכולל נמנה על שורה של כוללים שנוסדו במאה ה-19 על ידי עולי הארצות השונות, מתוך מטרה לתמוך בתלמידי חכמים שבחרו את תורתם לאומנותם. כמקובל באותם ימים.

שנת הייסוד הרשמית של הכולל היא ה'תק"ץ (1830), אולם בפועל הוא נוסד בסביבות שנת ה'תרי"א על ידי רבי חיים מקוסוב ורבי מרדכי זאב איטינגא בשם "כולל עסטרייך" לעולי גליציה (גליציה הייתה בתקופה זו חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית) לאחר תלונות מצד עולי גליציה בירושלים, צפת וטבריה, על קיפוח מטעם ממוני כולל רייסין. שני האישים כיהנו כנשיאי הכולל, והמשרה עברה לבניהם וצאצאיהם אחריהם, ומאוחר יותר ליצחק לייב סופר ובנו אברהם חיים דוד סופר, אך היו גם מינויי כבוד נוספים כמו מינויו של רבי חיים הלברשטאם מצאנז. מינוי לנשיא הכולל נחשב למינוי משמעותי משום שהכולל עמד במרכז החיים הציבוריים של יהדות גליציה, נשיא הכולל תפס עמדה חשובה בחיי יהדות גליציה, והכולל היווה לא אחת מוקד ליריבויות וסכסוכים שונים כמו מחלוקת צאנז–סדיגורה.

במשך השנים התפצל הכולל מספר פעמים על רקע סכסוכים שונים, לרוב סביב כספי החלוקה באזורים מסויימים, או חילוקי דעות בשאלת ירושת הנשיאות לאחר פטירתו של נשיא הכבוד של הכולל; כך היה אחרי פטירתו של רבי חיים מקוסוב, התפלג הכולל לכולל קוסוב וכולל ויז'ניץ כל אחד מהם בנשיאות אחד מבניו, בשנת 1863 התפלג מהכולל כולל שומרי החומות, המוכר גם בשם "כולל אונגרין" ליוצאי הונגריה, הקמתו של הכולל החדש גרמה למספר סכסוכים סביב הזכויות לגביית כספים במחוזות שונים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הוכתרו כנשיאים אדמו"רים מגליציה בארצות הברית ובאירופה, בהם: אדמו"רי באבוב, ואדמו"רי פשעווארסק. כיום עומדים בראש הנשיאות בארצות הברית האדמו"ר רבי שמואל דוד הלברשטאם מצאנז-קלויזענבורג והאדמו"ר רבי בן ציון אריה לייבוש הלברשטאם מבאבוב, ובאירופה עומד בנשיאות הכולל האדמו"ר רבי לייביש לייזר מפשעוורסק.

פעילותו המרכזית של הכולל היום היא דמי "החלוקה" למשפחות נזקקות. ברשימת החלוקה יש יותר מ-4,000 משפחות, וכמקובל, הזכות לקבלת התמיכה עוברת מאב ולבן.

15

מרדכי יוסף אלעזר ליינר.png

חסידות איזביצה-ראדזין היא חצר חסידית שנוסדה על ידי רבי מרדכי יוסף ליינר, תלמידו של רבי שמחה בונים מפשיסחה בעיירה איזביצה. בנו וממשיך דרכו, רבי יעקב ליינר, עבר לעיירה ראדזין ועל שמה נקראת החסידות. החצר נחשבה כחצר אליטיסטית שעל שורותיה נמנו תלמידי חכמים רבים. החסידות התאפיינה בתורתה הדטרמיניסטית והלא שגרתית, ובדורות הראשונים להקמתה נתקלה בהתנגדות מצד רבים. החל משנת ה'תרמ"ז מזוהה החסידות גם עם התכלת בציצית – אותה חידש האדמו"ר השלישי רבי גרשון חנוך הניך ליינר.

החסידות נוסדה בפרישתו של רבי מרדכי יוסף ליינר, מבית מדרשו של רבי מנחם מנדל מקוצק, שהיוותה את שיאן של מחלוקות אידיאולוגיות ומתיחות פנימית בחצר קוצק; רבי מרדכי יוסף היה תלמידו המובהק של רבי שמחה בונים מפשיסחה ואחרי פטירתו היה מראשי התומכים בהנהגתו של התלמיד רבי מנחם מנדל מקוצק. במהלך השנים נוצרו הבדלי השקפה בין השניים; בעוד שרבי מנחם מנדל נודע בגישתו הקיצונית והבלתי מתפשרת בחיפוש אחר האמת, ונהג להקפיד ולהטיל פחד בתלמידיו ולגעור בהם, פיתח רבי מרדכי יוסף גישה הפוכה של קירוב והדרכה מתונה. לאחר שנוצרה מתיחות פנימית בחצר קוצק, עזב רבי מרדכי יוסף עם חסידיו את בית המדרש של קוצק והחל לנהל חצר עצמאית.

תחת הנהגתו של רבי מרדכי יוסף התפתח זרם ייחודי בחסידות פשיסחה; רבי מרדכי יוסף דגל בשיטה פנאנתאיסטית לפיה המציאות כולה היא א-לוהות ושורשו של כל מעשה אף אם זו עבירה כמו למשל חטאים שונים המופיעים בתנ"ך, הוא טוב. כך גם רצונותיו והכרעותיו של האדם, אף על פי שהם נראים לו כהכרעות אישיות שלו, לאמיתו של דבר אינם אלא דבר הא-לוהים. מכך התפתחה תפיסה דטרמיניסטית, לפיה כל המעשים הם צפויים ורצויים. רבי מרדכי יוסף העניק משקל רב לפרט ולהחלטתו של אדם, והגותו היא אינדיבידואליות מאוד. מאוחר יותר התפתחה והתרחבה שיטה זו על ידי בנו רבי יעקב ותלמידיו הגדולים רבי יהודה לייב איגר ורבי צדוק הכהן מלובלין, כשכל אחד מהם העניק לה את ההדגשים לפי דרכו, ואחרי פטירתם הומשכה דרכם החסידית על ידי צאצאיהם ותלמידיהם שהקימו את חסידויות לובלין ומרקישוב.

לאחר פטירת רבי מרדכי יוסף התפלגה החסידות; חלק מהחסידים מינו עליהם את רבי יהודה לייב איגר מלובלין לרבם, והחלו לנסוע אליו ללובלין. בין חסידים אלו נמנה גם ידידו של רבי יהודה לייב, רבי צדוק הכהן מלובלין, שאף מילא את מקומו לאחר פטירתו בחסידות לובלין. ואילו מרביתם של חסידי איזביצה המשיכו לנסוע לאיזביצה אל רבי יעקב, בנו בכורו של רבי מרדכי יוסף. ספרו "בית יעקב" הוא אחד הספרים המרכזיים של חסידות איזביצה-ראדזין, והוא מתאפיין באריכות ובהרחבה. את מקומו של רבי יעקב מילא בנו הגדול רבי גרשון חנוך הניך ליינר שנודע כגאון בתורה וכבקי עצום, תכונות שניכרו בספרים שהוציא לאור. הוא יזם את חידוש מצוות התכלת מאז הפך התכלת לסימן היכר ייחודי לחסידי ראדזין. ממלא מקומו של רבי גרשון חנוך היה בנו יחידו, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין. מטבעו היה איש שלום, ונטל חלק אקטיבי בהנהגה הציבורית בפולין. אחריו כיהן כאדמו"ר בנו רבי שמואל שלמה ליינר שהקים את ישיבת "סוד ישרים".

במהלך מלחמת העולם השנייה נהרג האדמו"ר והחסידות ברובה הושמדה. שרידי חסידי איזביצה-ראדזין לאדמו"ר את רבי אברהם ישכר אנגלרד, חתנו לשעבר של רבי מרדכי יוסף אלעזר שאשתו נספתה בשואהשקבע את חצרו בבני ברק. כיום מכהן כאדמו"ר בנו הרב שלמה יוסף אנגלרד.

אדמו"רים נוספים מגזע אדמו"רי איזביצה היו רבי שמואל דב אשר מביסקוביץ וצאצאיו אחריו ברייוויץ, ורבי אברהם יהושע העשיל מחלם שבנו רבי ירוחם ליינר התפרסם כתלמיד חכם.

16

פורטל:ערך נבחר/ערכים/16

17

פורטל:ערך נבחר/ערכים/17

18

פורטל:ערך נבחר/ערכים/18

19

פורטל:ערך נבחר/ערכים/19

20

פורטל:ערך נבחר/ערכים/20

21

פורטל:ערך נבחר/ערכים/21

22

פורטל:ערך נבחר/ערכים/22

23

פורטל:ערך נבחר/ערכים/23

24

פורטל:ערך נבחר/ערכים/24

25

פורטל:ערך נבחר/ערכים/25

26

פורטל:ערך נבחר/ערכים/26

27

פורטל:ערך נבחר/ערכים/27

28

פורטל:ערך נבחר/ערכים/28

29

פורטל:ערך נבחר/ערכים/29

30

פורטל:ערך נבחר/ערכים/30

31

פורטל:ערך נבחר/ערכים/31

32

פורטל:ערך נבחר/ערכים/32

33

פורטל:ערך נבחר/ערכים/33

34

פורטל:ערך נבחר/ערכים/34

35

פורטל:ערך נבחר/ערכים/35

36

פורטל:ערך נבחר/ערכים/36

37

פורטל:ערך נבחר/ערכים/37

38

פורטל:ערך נבחר/ערכים/38

39

פורטל:ערך נבחר/ערכים/39

40

פורטל:ערך נבחר/ערכים/40

41

פורטל:ערך נבחר/ערכים/41

42

פורטל:ערך נבחר/ערכים/42

43

פורטל:ערך נבחר/ערכים/43

44

פורטל:ערך נבחר/ערכים/44

45

פורטל:ערך נבחר/ערכים/45

46

פורטל:ערך נבחר/ערכים/46

47

פורטל:ערך נבחר/ערכים/47

48

פורטל:ערך נבחר/ערכים/48

49

פורטל:ערך נבחר/ערכים/49

50

פורטל:ערך נבחר/ערכים/50

51

פורטל:ערך נבחר/ערכים/51

52

פורטל:ערך נבחר/ערכים/52

53

פורטל:ערך נבחר/ערכים/53

54

פורטל:ערך נבחר/ערכים/54

55

פורטל:ערך נבחר/ערכים/55

56

פורטל:ערך נבחר/ערכים/56

57

פורטל:ערך נבחר/ערכים/57

58

פורטל:ערך נבחר/ערכים/58

59

פורטל:ערך נבחר/ערכים/59

60

פורטל:ערך נבחר/ערכים/60

61

פורטל:ערך נבחר/ערכים/61

62

פורטל:ערך נבחר/ערכים/62

63

פורטל:ערך נבחר/ערכים/63

64

פורטל:ערך נבחר/ערכים/64

65

פורטל:ערך נבחר/ערכים/65

66

פורטל:ערך נבחר/ערכים/66

67

פורטל:ערך נבחר/ערכים/67

68

פורטל:ערך נבחר/ערכים/68

69