פודגוז'ה

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
פודגורז'ה (פרבר)
Podgórze
רחוב יוזפינסקה בפודגורז'
מדינה / טריטוריה פוליןפולין  פולין
חבל ארץ פולין קטן
מחוז קרקוב
ראש העיר ז'אק בדנרז (פול')
שטח 25.67 קמ"ר
אוכלוסייה
 ‑ בפרבר
 ‑ צפיפות

30,045‏  (נכון ל-2014)
1,300/ק"מ (3,400/מייל רבוע) נפש לקמ"ר (נכון ל-2014)
אזור זמן UTC +1
http://www.dzielnica13.krakow.pl
מיקומה של פודגוז'ה בקרקוב

פּוֹדְגוֹזָ'ה או פודגורז'ה (Podgórze, בפי היהודים כונתה: פּוֹדְגוּז') הוא מחוז בקרקוב, פולין, הממוקם על הגדה הדרומית של נהר הוויסלה, למרגלות גבעת לסוטה. המחוז חולק בשנת 1990 לשישה מחוזות חדשים. בין השנים 19151784 הייתה "העיר המלכותית החופשית העצמאית פודגוז'ה". מ-1915 ועד 1991 הייתה חלק מהמחוז האדמיניסטרטיבי של קרקוב.

כיום פודגורז'ה מחולקת ל-6 מחוזות ממשל מקומיים: הרובע ה-8, הרובע ה-4, הרובע ה-10, הרובע ה-9, הרובע ה-12, והרובע ה-13. כיום ישנם בעיר אזורי תעשייה ומגורים, בנייתם של פרוייקטים גדולים בפאתיה הפכה את העיר לעיר לוויין בת 250,000 איש. בשטחה יש צומת רכבות חשובה (קרקוב – פלשוב), מרכז הטלוויזיה של קרקוב, בית החולים לילדים באוניברסיטה בפרוקוצ'ים, ועוד. שטחה של פודגוז'ה הוא 130.9 קמ"ר.

אטימולוגיה ומיקום[edit | edit source]

משמעותו של השם Podgórze הוא "בסיס של גבעה". פודגורזה ממוקמת על הגדה הדרומית של נהר הוויסלה.

פודגוז'ה ההיסטורית', תמונה מ-2009

ייסוד והתפתחות[edit | edit source]

עקבות ראשונות לפעילות אנושית באזור פודגוז'ה התגלו על גבעות הגיר של קז'מינקי והם מתוארכים אלפי שנים לאחור. המבנה העתיק ביותר מעשה ידי אדם בפודגורזה הוא תל קראקוס (בפולנית: Kopiec Krakusa) על גבעת לסוטה, הנחשב לקברו של הנסיך האגדי קראקוס (אנ'). זהו התל הפר‏היסטורי הגדול ביותר בפולין ואחת מנקודות התצפית הטובות ביותר בעיר.

התיישבות סלאבית התפתחה כאן כנראה מהמאה ה-7. בימי הביניים היוו השטחים בגדה הדרומית של הוויסלה בסיס כלכלי לקרקוב, משם נחצבו חומרי בניין כמו אבן, חול, לבנים, סיד, וגבס.

באזור פודגורז'ה היו התיישבויות קבע בתקופות שונות בהיסטוריה. בסוף המאה ה-14 סופחו ההתיישבויות לקז'ימייז', ובמהלך המלחמה הצפונית הגדולה הם נהרסו כליל.

העיר הנוכחית נוסדה כתוצאה מחלוקת פולין הראשונה בשנת 1772; כתוצאה מההסכם שקבע שהגבול בין ממלכת הבסבורג להאיחוד הפולני-ליטאי יעבור בנהר הוויסלה, השתלטו האוסטרים, על פרבר קז'ימייז' ששכן מעברו השני של הנהר. ארבע שנים מאוחר יותר, הם נאלצו לעזוב את קז'ימייז' לאחר התנגדות נחרצת של הפולנים, אך שמרו על הגדה הדרומית של הנהר, שהייתה בעבר מיושבת, הם החליטו על הקמת מרכז התיישבות חדש, בו היה אמור לשכון חיל מצב חזק שישאיר את קרקוב תחת שליטתם.

פיתוח העיר העתידית באזור פודגוז'ה, שהייתה אמורה לאכלס כ-200,000 תושבים החלה למרות חוסר האפשרות הריאלית להקים מטרופולין באזור שבו שכנו אז בכל הפרברים יחד פחות מ-10,000 תושבים. למרות זאת, היישוב החדש התפתח במהירות בשל מספר סיבות עיקריות:

  • מיקומו של היישוב על הגבול בצומת דרכי סחר חשובות על גדת הוויסלה בין האיחוד הפולני-ליטאי לאימפריה הרומית הקדושה.
  • תנאים נוחים שהציגה הממשלה לרכישת קרקע והתיישבות עולים חדשים, ובמיוחד לסוחרים ויזמים.
  • פריבילגיות רבות שהעניקה הממשלה למתיישבים בפודגו'זה, בהם פטור מגיוס, חופש דת, הקצאת קרקעות בחינם, פטור ממס, וסיוע כספי לבעלי עסקים.

בשנת 1785 העניק לה הקיסר יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מעמד של עיר חופשית, כ"עיר החופשית המלכותית של פודגורזה" וכינה אותה "יוזפשטאט". רוב תושבי העיירה עסקו עדיין בחקלאות.

היסטוריה[edit | edit source]

כיכר השוק ההיסטורית בפודגוז'ה, תמונה משנת 1901

חלוקת פולין השלישית בשנת 1795 וסיפוח של חלקים נוספים מהאיחוד הפולני-ליטאי, לשטחי האימפריה הרומית הקדושה החלישו את מעמדה של פודגוז'ה. העיר המשיכה להתפתח בשל סמיכותה לקרקוב, אך בקצב מתון בהרבה. בתחילת המאה ה-19, העיר הפכה לעיר בעל אופי מסחרי ותעשייתי מובהק, מספר החקלאים ירד לעומת מספר המועסקים במשרות העירוניות שגדל.

בשנת 1802 בנו האוסטרים את גשר קארל (בגרמנית: Karls Brücke), גשר העץ שהיה ממוקם בין רחובות מוסטובה וברודזינסקיו של היום, היה נטוי על פני הוויסלה וחיבר בין פודגורזה לקרקוב. הגשר שרד רק עד 1813 אז נהרס בשיטפון של מי הוויסלה.

עם הקמת דוכסות ורשה בשנת 1809 נכללו בשטחה הערים: קרקוב וייליצ'קה ופודגוז'ה. שנה לאחר מכן, הושג הסכם בין פודגוז'ה לקרקוב, בעקבותיו שולבה פודגורזה בקרקוב כמחוז הרביעי של קרקוב, תוך שמירה על האוטונומיה הניהולית שלה. בשנת 1813, אחרי קרב לייפציג כבש הצבא הרוסי את קרקוב, ושוב הופרדה פודגוז'ה מקרקוב שנותרה בשליטת אוסטריה, עד להחלטות קונגרס וינה ב-1815 שחילק את אדמות דוכסות ורשה בין אוסטריה לאימפריה הרוסית, אז אוחדה עם קרקוב.

לאחר פרוץ מרד קרקוב בפברואר 1846, סיפחה אוסטריה את העיר. במהלך מרד ינואר בשנת 1863 היוותה גם פודגורזה, בדומה לקרקוב, בסיס אספקה ​​למורדים, וכתוצאה מכך היא חוותה דיכוי אלים.

באמצע המאה התשע עשרה החלו האוסטרים לבנות מערכות ביצורים בקרקוב ופודגורזה, תל קראקוס הוקף במבצר ובחפיר עמוק, ועל גביו נבנו שני מגדלים. הביצורים תוחזקו ושופצו במשך השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה על ידי האוסטרים, ובמיוחד סוללות הארטילריה שמוקמו על הגדה הדרומית של הוויסלה על גבעת קז'מינקי. גם. על הגבעות שבסביבת פודגוז'ה נבנו מבצרים.

בתקופה זו נבנו בפודגוז'ה מפעלי תעשייה חדשים. קיומם של מחצבים מינרליים ואבני גיר, בקרבת פודגוז'ה תרמו להקמת מפעלי מלט, לבנים, וכן מחסני בנייה. כפרים ויישובים אחרים בסביבה, קיבלו גם הם אופי תעשייתי.

למרות התפתחותה ותהליך התיעוש שעברה, עד מלחמת העולם הראשונה עדיין הייתה פודגוז'ה עיר שקטה יחסית לסביבותיה, ראש העיר של קרקוב, יוליוס ליאו, תיאר אותה בשנת 1913 כ"פנינה בלב כל הערים שסביב". לקראת סוף השלטון האוסטרי, בשנת 1915, הגיע גודלה של פודגוז'ה ל 1/5 מגודלה של קרקוב. על פי נתוני אנציקלופדיה בריטניקה בשנת 1910, הייתה זו העיר ה-13 בגודלה בגליציה שבשליטת אוסטריה (18,142 תושבים בשנת 1900).

ההתמזגות בקרקוב[edit | edit source]

פודגוז'ה במבט מכדור פורח, 2019

ב-1 ביולי 1915 אישרה מועצת העיר פודגוז'ה את מיזוג העיר עם קרקוב, מכיוון שפודגוז'ה לבדה לא הייתה יכולה לעמוד בעלויות שנדרשו לצורך המשך התפתחותה כמו בניית נמל, או וויסות גובה מי הוויסלה שעלו מדי פעם.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, החל שחרורה של קרקוב בתחומי פודגוז'ה עם קום הרפובליקה הפולנית השלישית; ב-31 באוקטובר 1918 פורקו מנשקם חיילים אוסטרים שהוצבו בצריפים שהוקמו בפונדק דרכים בסנט בנדיקט שבפלשוב. הבניין היה אחד הבניינים הראשונים בקרקוב שנתפסו על ידי פולנים במהלך אירועי 1918 שהובילו לשחרור קרקוב וכתוצאה מכך לעצמאותה המחודשת של פולין, לאחר מכן השתלטו הפולנים גם על תחנת הרכבת של פלשוב, ומשם חצו את הוויסלה והמשיכו לכיכר המרכזית של קרקוב עצמה.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה וכינון הרפובליקה הפולנית השלישית, נותרה פודגוז'ה מאוחדת עם קרקוב, כאחד מפרברי העיר. כיום כולל הפרבר את החלק ההיסטורי של פודגורזה עם כיכר השוק המשולש, וכנסיית סנט ג'וזף.

לאחר מלחמת העולם השנייה, שינתה פודגוז'ה את אופיה במידה רבה; החל משנות השבעים נבנו בה גושי בניינים גדולים, ובשנת 1968 הוקם מרכז הטלוויזיה של קרקוב במבצר האוסטרי לשעבר בקז'מינקי. תקופת השלטון הקומוניסטי של פולין גרמה להפיכתה לפרבר מוזנח של קרקוב.

נכון ליום 31 בדצמבר 2006 עמדה אוכלוסיית המחוז על 31,599 נפש בשטח של 2,456 דונם.

יהדות פודגורז'ה[edit | edit source]

רבי שמחה פרנקל-תאומים ("הרב מסקאווין"; השני משמאל), רבה של פודגוז'ה, עם רבי ישראל הגר ורבי אלתר יחזקאל אליהו הורוביץ
קטע מחומת גטו קרקוב

ברבע הראשון של המאה ה-19 היוו היהודים פחות מ- 8% מאוכלוסיית העיר שמנתה כ-2000 תושבים. האוכלוסייה היהודית גדלה בהתמדה ובמחצית השנייה של המאה, היוו היהודים כשליש מהתושבים. בפודגוז'ה הותר ליהודים להתיישב בכל תחומי העיר ללא הגבלה, בניגוד לקרקוב שם הותר להם להתגורר באזורים מסויימים בלבד.

בתחילה השתייכה הקהילה המקומית לקהילת קלסנו שבוייליצ'קה הסמוכה, עד שנת 1891 אז הוקמה קהילה עצמאית שכללה קהילות מ-42 עיירות בסביבה. בין השנים 1912 ל-1919 התקיימו מגעים ממושכים בין קהילת פודגוז'ה לקהילת קרקוב לאיחוד ביניהן, איחוד שהושלם למעשה בשנת 1937 אז חדל ועד הקהילה בפודגוז' להתקיים, ורבה של קרקוב – רבי שמואל שמעלקא קורניצר היה לרב הקהילה.

בפודגוז' היו בתי כנסת פעילים של חסידות צ'כוב, חסידי גור, חסידי בעלז, חסידי רבי אברהם יוסף איגרא מז'עלין, וחסידי בובוב שהיוו קבוצה בעלת משקל משמעותי בקהילה.

כרב הקהילה החל משנת תרכ"ז כיהן רבי שמעון אלתר פרנקל-תאומים[1] חתנו של רבי דוד הלברשטאם מקשאנוב בעידודו של אבי חותנו רבי חיים מצאנז, אחרי פטירתו בשנת תרס"ב כיהנו בניו רבי יעקב ורבי שמחה, ואחריהם נכדו רבי שמעון.

בפודגוז'ה גם פעל בית דפוס מפורסם (בבעלותו של שאול חנניה דייטשער) שהדפיס ספרים תורניים רבים.

בשואה[edit | edit source]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גטו קרקוב
שער הכניסה לגטו קרקוב שהוקם בתחומי פודגורז'ה

ב־20 במרץ 1941 הוקם גטו קרקוב בתחומי פודגוז'ה באזור שנחשב לשכונת העוני של קרקוב. המושל הנאצי אוטו וכטר הכריז על הקמתו ודרש מכל היהודים להתרכז בו עד 20 באפריל 1941. 15,000 יהודים נדחסו לאזור שיושב בעבר על ידי 3,000 אנשים שגרו במחוז, שכלל 30 רחובות, 320 מבני מגורים, ו־3,167 חדרים. כתוצאה מכך, דירה אחת הוקצתה לכל ארבע משפחות יהודיות ורבים חיו ברחוב. עקב הצפיפות הרבה פרצו בגטו מגפות רבות ושיעור התמותה גדל.

הגטו היה מוקף בחומה שנבנתה זמן קצר לפני כן והפרידה אותו משאר חלקי העיר. גובהה של החומה היה בממוצע כ-3 מטרים, והיא עוצבה בראשה בסיומת המזכירה אותה עם צורת לוחות הברית. רעיון עיצוב זה נעשה על ידי רעייתו של הנס פרנק. בראש החומה הוצבו סימנים יהודיים שהיו נפוצים בבתי קברות, מה שהוסיף עוד על התחושה הקשה לשוהים בתוכו. רק ארבע כניסות אפשרו לתנועה לעבור (חלקים קטנים של הקיר נשארו עד היום כלוח זיכרון). על שערי הגטו שמרו שומרים גרמנים ופולנים, ומבפנים שמרו שוטרים יהודים.

בתחילה נשמר הקשר בין הגטו לבין סביבת העיר. יהודים שעבדו במפעלים באזור או שבתי המלאכה שלהם היו מחוץ לגטו, כמו גם עובדי בית החולים ובית היתומים יצאו מדי יום מהגטו באישור מיוחד. גם עובדים פולנים נכנסו לבתי חרושת בתוך הגטו ואף פעל בו בית דואר. מצב זה אִפשר להבריח קצת מזון אל הגטו. הגרמנים הקצו 250 קלוריות ליחיד ליום, אך ההקצבה המעטה לא חולקה באופן סדיר. מאוקטובר 1941 הגרמנים החלו לנתק בהדרגה את הגטו מהעולם שבחוץ, פרסמו עונשי מוות על כל יהודי שייתפס מחוץ לגטו בלי רישיון, וסניף הדואר נסגר. בסוף אותה שנה נסגרו חנויות ובתי מלאכה של יהודים שעדיין פעלו בעיר.

מחנה הריכוז פלאשוב, 1942

מתחילת מרץ 1943 הודיעו הנאצים על רצונם לחסל את הגטו. התאריך לחיסול נקבע ליום שבת, ה-13 במרץ 1943. במסגרת החיסול, נשלחו 8,000 היהודים האחרונים שנמצאו כשירים לעבודה אל מחנה פלאשוב ששכן כמה קילומטרים דרומית לקרקוב, 2,000 יהודים שנמצאו בלתי כשירים לעבודה נרצחו ברחובות הגטו ו-1000 הנותרים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ.

לאחר חיסול הגטו נותרו בחיים רק אנשי היודנראט והמשטרה היהודית ומשפחותיהם. הנאצים הרסו את חומת הגטו, פרט לחלק קטן, ונתנו לשורדים הללו בניין קטן בו התגוררו מספר חודשים. בקיץ 1943 תפס אמון גת את גוטר ואחד מעוזריו והוציאם להורג, ובכך חוסל סופית היודנראט של גטו קרקוב. ב-14 בדצמבר 1943 נלקחו כל אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם לגבעת הקטל בפלאשוב, שם נרצחו.

מחנה פלאשוב[edit | edit source]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלאשוב
האנדרטה לזכר הנרצחים במחנה הריכוז פלאשוב (צולם ביולי 2002)

מחנה פלאשוב (בגרמנית: KZ Plaszow; בפולנית: Płaszów) אף הוא היה ממוקם בתחומי פודגוז'ה. המחנה נבנה בקיץ 1942 על ידי עובדי כפייה פולנים ויועד לכליאתם של אסירים "כשירים לעבודה" מגטו קרקוב. המחנה הוקם על שטחם של שני בתי קברות יהודיים ליד הכפר פלאשוב (בפרבריה הדרומיים של קרקוב) - בית הקברות החדש ברחוב אברהם ובית הקברות הישן ברחוב ירוזולימסקה. שטחו הורחב פעמים אחדות והגיע ב-1944 לכ-880 דונם. ב-1941, לאחר ההרחבה הראשונה, הובאו למחנה האסירים היהודים הראשונים. לפני פינוי גטו קרקוב היו במחנה כ-2,000 אסירים, ולאחריו – יותר מ-10,000. מפקד המחנה היה אונטר-שטורמפיהרר (סג"ם) אמון גת, מפקד אס אס מווינה. ב-13 במרץ 1943 פיקח גת באופן אישי על חיסול גטו קרקוב והעברת כל תושביו למחנה פלאשוב. תחתיו שירתו מספר גברים ונשים מהאס אס, כולל מתנדבי אס אס אוקראינים. בנוסף, שירתו במחנה כ-600 מאנשי יחידות גולגולת המת בהם גרטרוד הַיְיזֶה (Heise), לואיס דַאנְץ (Danz), אליס אוֹרְלוֹבְסקי (Orlowski) ואנה גֶרְוִוינג (Gerwing). באוגוסט ובספטמבר 1943 חוסל גם גטו בוכניה, והאסירים נשלחו למחנה פלאשוב.

המחנה היה ידוע כמחנה עבודה שסיפק כוח עבודה לתעשייה הצבאית ולחציבת אבנים. שיעור התמותה במחנה היה גבוה מאוד. אסירים רבים, כולל ילדים ונשים, מתו מטיפוס, רעב והוצאות להורג. פלאשוב ידוע לשמצה בשל מטווחי הירי שנערכו בו, הן על יחידים והן על קבוצות. בינואר 1945 עזבו אחרון האסירים ועובדי המחנה את פלאשוב בצעדת מוות לאושוויץ, בלווית מספר נשות אס אס. רבים מאלו ששרדו את הצעדה נרצחו עם הגעתם לאושוויץ.

הצבא האדום שחרר את המחנה, שהיה כבר ריק מאדם ונעדרו ממנו ראיות רבות לרצח ההמוני שהתרחש בו, ב-20 בינואר 1945. בתוך מחנה פלאשוב, ברחוב ליפובה, הקים אוסקר שינדלר מעין תת-מחנה, בו שיכן את עובדיו היהודים, בהם עובדים שקיבל מיוליוס מדריץ'. שינדלר הציל כמעט 1200 יהודים מהמחנות.

אישים מפורסמים[edit | edit source]

ראו גם[edit | edit source]

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

הערות שוליים[edit | edit source]

NivdakVeushar.png