פדיון (חסידות)

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

בתנועת החסידות, פדיון (או פדיון נפש; בחסידות חב"ד מכונה מעות פ"נ, או דמי פ"נ[א]) הוא סכום כסף המוגש מחסידים לרבותיהם האדמו"רים, לרוב יחד עם הגשת קוויטל לאדמו"ר. הכסף משמש לרוב לצורכי צדקה או החזקת החצר, והוא נחשב כסגולה לכפרה על נשמותיהם או כחלק מההתקשרות לצדיק, ובספרות החסידית נאמרו עוד סיבות אחרות לצורך בכך. היו אדמו"רים שלא הסכימו לקבל קוויטל בלא פדיון, ומאידך היו שלא קיבלו פדיונות, ושאף עמדו על כך בתוקף שלא לקבל. יש חסידויות בהן נהוג להעביר לבית האדמו"ר סכום קבוע חודשי (המכונה "מעמדות"), במקום הפדיון או בנוסף לו.

היסטוריה[edit | edit source]

מנהג הפדיונות היה קיים מימיה הראשונים של תנועת החסידות, ואצל מנהיגים רבים בה קבלת הפדיונות נחשבה לסממן מובהק של אדמו"רות, ואף כסממן מחייב. בין החסידויות השונות משתנה היחס לפדיון, החל מחצרות בהן התעקשו האדמו"רים שלא לקחת פדיונות, וכלה במנהג חובה מוחלטת על כל חסיד. רבי ברוך ממז'יבוז' היה מקבל פדיונות מחסידיו לצורך החזקת חצרו, ולא פעם סירב לקבל אליו אנשים שלא נתנו פדיון. לשם איסוף הפדיונות אף היה נוסע לעיירות בהן התגוררו חסידיו. כך גם האדמו"רים מענף חסידות טשרנוביל היו גובים סכומים גדולים לפדיונות. לעומת זאת אדמו"רים אחרים התעקשו שלא לקבל פדיונות; וכך נשלל המנהג בענף חסידות פשיסחה וחסידות קוצק כמו אצל רבי מנחם מנדל מקוצק, רבי יחיאל מאיר מגוסטינין, רבי יהודה לייב איגר מלובלין, רבי יצחק מאיר אלתר ורבי יהודה אריה ליב אלתר מגור, וכן רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר מאלכסנדר.

בין גדולי החסידות, כמו רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא ורבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש, רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, היו שהזהירו ונזהרו מלקבל פדיונות ממחללי שבת או מרשעים גמורים. אדמו"רי בעלז, ובייחוד רבי אהרן רוקח מבעלז, נזהרו ביותר שלא לקבל פדיונות ממחללי שבת[1]. לעומת זאת רבי ישראל הגר (אהבת ישראל) ("האהבת ישראל") מויז'ניץ לא היה מדקדק בכך[2]. היו אדמו"רים שסופר עליהם כי ידעו להבחין בפדיונות שקיבלו, מה רמתו הרוחנית של נותן הפדיון, מהי רמת כשרות מקור הממון, וכן אם נתן את הפדיון בלב שלם. בהתאם לכך היו אותם אדמו"רים מייעדים את כסף הפדיון למטרות שונות. בין אדמו"רים אלו נמנו רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט ובנו רבי יואל טייטלבוים מסאטמר[3]. רבי יואל טייטלבוים מסאטמר היה נמנע מלקחת פדיונות מעניים, מבנש"קים (צאצאי אדמו"רים) ומ"כלי קודש" (אברכים, מלמדים וכדומה), ואמר שגם שוחט ובודק הוא בכלל "כלי קודש". בעקבותיו נהג גם רבי יעקב לייזר מפשעווארסק[4]. רבי אברהם חיים ראטה משומרי אמונים לא הסכים כלל לקבל פדיון מידי אברך כולל[5].

יש חצרות חסידיות שבהן החסידים נותנים סכום כסף קבוע מדי חודש, במקום הפדיון הניתן עם הקוויטל, או בנוסף לכך. תשלום זה מכונה "מעמדות" או "כוללות". ייעוד כספים אלו זהה לייעוד כספי הפדיון.

קבלת וגביית הפדיונות מהחסידים, היו בין הטענות הנפוצות של המתנגדים נגד תנועת החסידות. המשכילים מתחו על כך ביקורת נוקבת, ואף שמו זאת ללעג. כך לדוגמה היו לועגים כי האדמו"רים שמנים הם על חשבון צרות בני ישראל (שהיהודים בעת צרתם באים לאדמו"רים עם פדיונות, ואלו מתעשרים מכך)[6].

לרוב, כספי הפדיונות לא דווחו לרשויות כהצהרת הכנסה, ולפעמים נאשמו אדמו"רים בהעלמת מס מחמת כן. כך לדוגמה הורשע רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאץ' ב-1932 בהעלמת מס בסכום של מיליון כתר בגלל אי-דיווח על כספי פדיונות שקיבל, והרשויות הצ'כוסלובקיות עיקלו את ספרייתו היקרה ב-17 בספטמבר[7][ב].

בחסידות[edit | edit source]

קיימים מספר הסברים חסידיים לטעם הפנימי של מנהג הפדיונות. רבי אלימלך מליז'נסק, בספרו נועם אלימלך, מבאר כי הוא על מנת שתהיה לצדיק שייכות גשמית עם חסידיו ובכך יוכל להשפיע להם משמיים; וכך הוא מבאר את הפסוק "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי"[9], שמשה רבנו בא ללמד זכות על דתן ואבירם, שבגלל שלא נהנה מהם כלום, לכך לא היה יכול לסייע להם ולהצילם ממחלוקת קורח ועדתו[10]. רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה"בני יששכר") מביא בשם רבי יעקב יצחק הורוביץ ("החוזה מלובלין") כי יש בכך דרך להסרת הקטרוג על נותן הפדיון, שבכך יכול האדמו"ר להתפלל עבורו בלא שיהיה קטרוג על החסיד מדוע לא מתפלל בעצמו, שמכיוון שהאדמו"ר מקבל שכר על כך, שוב יכול הוא לעשות זאת עבור החסיד[11]. ה"בני יששכר" מציין גם כי יש לכך יסוד כבר בנביאים, שהיו מקבלים פתיתי לחם או מתנה אחרת מאלו שבאו אליהם לעצה או לתפילה[12].

בשם רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא מובא כי יש רמז לדבר בפסוק[13]: "וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד"[14].

כמה מצדיקי החסידות ציינו כי הפדיון הוא כהסכם יששכר וזבולון עם הצדיק[15].

בהלכה[edit | edit source]

דנו בפוסקים אם ניתן לשלם את הפדיון מכספי מעשר. רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר (בעל "לבושי מרדכי") כתב כי אין לשלם זאת מכספי מעשר, אלא רק אם הפדיון שנדרש ממנו הוא בסכום מעבר למה שמסוגל, יכול להשלים לסכום זה מכספי מעשר[16]. יש שכתבו שאם מדובר בחיוב קבוע ונקוב, אין לתתו מכספי מעשר, אך אם הפדיון ניתן שלא בסדר הקבוע לכך, מותר לתת מכספי מעשר (אם האדמו"ר עני, או אם הולך להחזקת החצר והגבאים, או שהאדמו"ר מחלק את הפדיון לצדקה)[17]. ויש מי שהביא כי הפדיון הרי הוא כקרבן הבא לכפרה, ועל כן אין לשלמו מכספי מעשר[18].
לגבי כספי "מעמדות", יש שכתבו שאין לתת אותם מכספי מעשר, אך מכל מקום עדיף לתת אותם מכספי מעשר מאשר לא לתת אותם כלל[19], ויש שהסתפקו בדבר[20], ויש שהתירו לשלם זאת מכספי מעשר, או שחצי מהסכום יהיה מכסף חולין וחצי מכסף מעשר (בשונה מתשלום הניתן לפדיון)[21], ויש שכתבו שרק אם האדמו"ר עני מותר לתת לו כספי מעמדות מכספי מעשר[22].

מסופר על מהרש"ם מברז'אן כי בא לפניו דין תורה על קהילה שחיילי הצבא באו לעירם והתאכסנו בבתיהם, והלכו לצדיק אחד ונתנו לו פדיון נאה על מנת שיתפלל עליהם שיעזבו החיילים את עירם, ולבסוף נודע כי עוד לפני שהתפלל הצדיק תוכננה עזיבת הצבא את המקום, ורק ביצועה היה לאחר תפילתו. מהרש"ם פסק לטובת אותו הצדיק, בטענה כי ה' צפה שעתידים ללכת לאותו האדמו"ר, ועל כן הכין את עזיבת החיילים עוד קודם לכן[23]. לדעת הרב חיים קניבסקי, חסיד שנתן פדיון לרבו, והתברר כי קיבל תשובה שהייתה מיועדת לחסיד אחר והתחלפה בשגגה, אינו יכול לתבוע את כסף הפדיון בחזרה. הנימוק לכך הוא כי החלפת התשובה אף היא מאת ה', ולכך הרי זה אומר כי זוהי התשובה הנכונה לאותו החסיד[ג][24].

ביאורים והרחבות[edit | edit source]

  1. ^ בחסידות חב"ד הקוויטל עצמו מכונה "פדיון נפש" (פ"נ).
  2. ^ חסידיו גייסו תרומות כדי להחזירה לרשותו[8].
  3. ^ באותו המקרה אכן תשובת האדמו"ר הוכחה כטובה ומצליחה.

ראו גם[edit | edit source]

לקריאה נוספת[edit | edit source]

  • מרדכי ציון, הלכות קוויטל, תשפ"א, עמ' מ"ו–ע"ג, ועוד

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ ציון, עמ' רע"ו.
  2. ^ וראו סיפור חסידי בעניין זה במפגש של רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש עם רבי ישראל הגר (אהבת ישראל) מויז'ניץ, אצל: הרב אפרים פישל שטיין, עץ חיים <באבוב>, ‏גיליון י"ז, מכתבים למערכת, ניו יורק תשע"ב, עמ' תל"ז, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  3. ^ ציון, עמ' רע"ו–רע"ט.
  4. ^ ציון, עמ' רט"ז–רי"ח. וראו שם שהיה מי שדחק הרבי יואל טייטלבוים לקבל ממנו הפדיון, והתרצה לקבל רק חלק מועט ממנו.
  5. ^ ציון, עמ' רי"ח.
  6. ^ ציון, עמ' ס"ד. וראו שם בשם רבי ישראל הגר (אהבת ישראל), שאדרבה, הצדיקים משמינים דווקא מהצרות עצמן.
  7. ^ Order Library of Munkaczer Rebbe Confiscated for Taxes. הסוכנות הטלגרפית היהודית, 19 בספטמבר 1932.
  8. ^ 500,000 Kronen Raised to Redeem Rebbe’s Library. הסוכנות הטלגרפית היהודית, 11 באוקטובר 1932.
  9. ^ ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוק ט"ו.
  10. ^ ציון, עמ' מ"ז–מ"ח.
  11. ^ רבי צבי אלימלך שפירא , אגרא דפרקא, אות ז'.
  12. ^ ציון, עמ' מ"ו.
  13. ^ ספר תהלים, פרק ע"ב, פסוק ט"ו.
  14. ^ ציון, עמ' מ"ו ועמ' נ"ד, בציון לדברי רבי יהודה החסיד, ספר חסידים (מרגליות), סימן רמ"א.
  15. ^ ציון, עמ' נ"ה–נ"ז.
  16. ^ רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר, שו"ת לבושי מרדכי, יורה דעה, מהדורה קמא, סימן קע"ז.
  17. ^ ציון, עמ' רכ"ט–ר"ל, בשם הרב יוסף ליברמן ובנו הרב אהרן ליברמן.
  18. ^ ציון, עמ' רל"א, בשם הרב שמאי קהת גרוס, בשם זקני חסידים, בשם "היושבים" בבעלז.
  19. ^ ציון, עמ' ר"ל, בשם הרב שמואל יעקב לנדא.
  20. ^ ציון, עמ' ר"ל–רל"א, בשם הרב שמואל אליעזר שטרן והרב יעקב מאיר שטרן.
  21. ^ ציון, עמ' רל"א, בשם הרב שמאי קהת גרוס.
  22. ^ ציון, עמ' רל"א, בשם הרב מנחם מנדל שפרן והרב נפתלי נוסבוים.
  23. ^ ציון, עמ' ר"פ–רפ"א.
  24. ^ ציון, עמ' רפ"ג–רפ"ד.

NivdakVeushar.png