עליית יהודי אפגניסטן לארץ ישראל

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

עליית יהודי אפגניסטן לארץ ישראל החלה מסוף המאה ה-19 אז החלו יהודי אפגניסטן להגשים את חלומם היהודי והציוני ולעלות לארץ ישראל. המסורות הקדומות של יהודי אפגניסטן מייחסות את מוצאם לשבט בנימין ולנסיך אפגנה, נכדו של המלך "שארול בן-קאיס"- שאול בן קיש. הם מגדירים את עצמם חלק מעשרת השבטים שהוגלו בחורבן בית המקדש הראשון. בימי הביניים היו באפגניסטן כמה מרכזים יהודים, החשובים שבהם ביישובים מרב, באלך, קאבול, נישאפור, גאזני והראת.

באמצע המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית באפגניסטן כ-40,000 נפש.

גל העלייה הראשון מאפגניסטן (1882–1914)

הקבוצות הראשונות של עולי אפגניסטן הגיעו לארץ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ומספרם בארץ ישראל עד ערב מלחמת העולם הראשונה הגיע ל-100 נפש. הם היו הגרעין הקהילתי הראשון שרכש אדמות, וחברו לעולי משהאד ובוכרה. ביחד הם בנו את שכונת הבוכרים בירושלים. חלקם חזרו כעבור זמן מה לאפגניסטן והעלו את שאר בני משפחתם לארץ הקודש.[1] אותם עולים, היו הראשונים שעלו לארץ ישראל וסיפרו ליהודים באפגניסטן על ארץ ישראל. נתיב העלייה של יהודי אפגניסטן לארץ היה דרך רוסיה, אודסה, טורקיה, וארץ ישראל.

מניעי העלייה היו בעיקר דתיים. הם נבעו מאהבת ציון והתקרבות אל מקום השכינה, כמו כן, השאיפה להתחדשות החיים היהודיים בארץ ישראל.[2]

גל העלייה השני מאפגניסטן (1933–1939)

בזמן גל העלייה השני מאפגניסטן נחסם נתיב העלייה הצפוני (ראה לעיל) בפני יהודי אפגניסטן. בעקבות כך החליטו יהודי אפגניסטן לעלות לארץ ישראל דרך הנתיב הדרומי:

נתיב העלייה הדרומי עבר דרך מעבר ח'יבר, פישאוואר, קאראצ'י, בומביי, ומשם דרך הים באחת הדרכים הבאות:

  • דרך המפרץ הפרסי לנמל בצרה בעיראק ומשם לסוריה, לבנון או ירדן ולארץ ישראל.
  • דרך תעלת סואץ לנמל יפו או לחיפה.

בזמן גל העלייה השני של יהודי אפגניסטן לארץ ישראל, בין השנים 1934–1946, היו גם אנשים  שעלו באופן לא חוקי בעקבות גזרות הספר הלבן של השלטון המנדטורי שהגבילו את העלייה לארץ. ברשומות המנדט רשומים בזמן גל העלייה השני  721 עולים שעלו מאפגניסטן לארץ ישראל, בין השנים 1934–1946,אך סביר להניח שעוד כ-1000 נפש עלו בעלייה בלתי חוקית כגונבי גבול, כתיירים שהגיעו לתקופה קצובה ונשארו מעבר למועד העזיבה המובטח.[2]

גל העלייה השלישי, שנות ה-50 ואילך

החל מיוני 1950 אפשרו השלטונות האפגניים ל-200 מיהודי אפגניסטן לעזוב מדי חודש את אפגניסטן ולהגיע לארץ.[2] משנת 1951 ועד 1990 עלו למדינת ישראל כ-4,000 יהודים מאפגניסטן.

בשנת 1990 נמנו בכל אפגניסטן רק כ-15 משפחות יהודיות. רובן המכריע עזבו במשך השנים את אפגניסטן לאוזבקיסטן, הודו וטורקמניסטן.  בשנת 2001, כשנכנסו כוחות של ארצות הברית לאפגניסטן גילו שם מספר זקנים יהודיים.[1] בשנת 2005 היו שני יהודים בלבד בקאבול ואחד מהם נפטר בשנת 2005. היהודי האחר, זבולון סימן-טוב, הוא ככל הידוע היהודי האחרון באפגניסטן.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 בן ציון, י, מנדחי ישראל באפגניסטאן, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1992
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 גל אלון, הציונות לאיזוריה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב: הוצאת מרכז זלמן שז"ר ומכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2009

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +7 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png