עונש מוות
עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג.
עונש המוות במדינות העולם[edit | edit source]
על פי הדו"ח השנתי של ארגון אמנסטי הבינלאומי בשנת 2003 היו 1,126 הוצאות להורג ב-28 מדינות; 84% מן ההוצאות להורג אירעו בארבע מדינות: סין - 726 אנשים, איראן - 108 אנשים, ארצות הברית - 65 אנשים, וייטנאם - 64 אנשים, ב-2005 השתנתה המגמה, סעודיה חלפה על פני ארצות הברית ודחקה את וייטנאם מחוץ ל"מועדון הארבע", ב-2007 עלתה פקיסטן למקום הרביעי (135 הוצאות להורג) ודחקה את ארצות הברית למקום החמישי. ככלל ניכרת מגמה של עלייה בהוצאות להורג במדינות אסלאמיות בתחילת המאה ה-21.[1]
בתקופה שבין 1990 ל-2003 עמד המספר הממוצע של הוצאות להורג בשנה בעולם על 2,242. סין הוציאה להורג לפחות 20,000 איש בין 1990 ל-2001. ישנם גורמים הנוקבים במספרים גבוהים יותר באשר למספר ההוצאות להורג בסין. אחוז ההוצאות להורג לנפש הגבוה ביותר הוא בסינגפור, שם ישנו ממוצע של כ-70 הוצאות להורג בשנה, לאוכלוסייה בת כארבעה מיליון איש. רוב המוצאים להורג בסינגפור נמצאים אשמים בעבירות סמים.
ברוב המדינות שבהן נהוגה הוצאה להורג שמור עונש זה לענישת מבצעי פשעי מלחמה, ויש המטילות אותו על רצח. ישנן מדינות, כדוגמת סין, שבהן עבירות לא אלימות, כגון עבירות סמים ואף עבירות צווארון לבן, נושאות עמן את עונש המוות.
ברוב המדינות הדמוקרטיות אין עונש המוות נהוג כיום. כך באיחוד האירופי, בקנדה, באוסטרליה, בניו זילנד, ובחלק מארצות אמריקה הלטינית. אירלנד הייתה המדינה הראשונה בעולם אשר אסרה בשנת 1990 על עונש המוות בחוקתה, לאחר משאל עם. בעולם נאסר עונש המוות בשמונים מדינות, 22 מדינות לא הוציאו איש להורג בעשר השנים האחרונות, ובארבע עשרה מדינות נהוג עונש המוות רק לפשעים יוצאי דופן בחומרתם (לדוגמה, פשעי מלחמה). ב-78 מדינות, לרבות מדינות באפריקה, במזרח התיכון, באסיה, באיים הקריביים, וכן ביפן ובארצות הברית, עדיין נהוג עונש המוות. במדינות טוטליטריות נהוג לעיתים להוציא להורג ללא משפט מתנגדים לשלטון.
בין השנים 1608 ל-1991 הוצאו להורג בארצות הברית (וקודמותיה בשלטון באזורים אלו) כחמישה עשר אלף איש. בין 1930 ל-2002 הוצאו להורג בארצות הברית 4,661 אנשים.
רק בשש מדינות נהוג עונש מוות לעבריינים קטינים, כלומר עבריינים שביצעו את העבירה טרם הגיעם לגיל 18. עד 2005 הנהיגה ארצות הברית באופן כמעט בלעדי את עונש המוות לקטינים בעולם, אך אז בוטל בהחלטת בית המשפט העליון. עם זאת, בשל האיטיות בה מתבצע ההליך המשפטי שקודם להוצאה להורג בארצות הברית, לא הוצא להורג לאחרונה אדם שגילו פחות מ-19 שנה. אמנת האומות המאוחדות לזכויות הילד אוסרת על עונש מוות לקטינים. אמנה זו נחתמה על ידי כל המדינות פרט לארצות הברית ולסומליה.
ישנן מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על עונש המוות, לדוגמה הפרוטוקול השישי לאמנה האירופית לזכויות האדם. אמנות אלו מחייבות רק את המדינות החתומות עליהן. המשפט הבינלאומי המנהגי מתיר הוצאה להורג.
מספר ארגונים בינלאומיים מתנים את ההשתתפות בהם באיסור על עונש המוות, ביניהם האיחוד האירופי ומועצת אירופה. מסיבה זו בוטל עונש המוות בטורקיה בשנת 2002, על מנת שתוכל לעמוד בדרישות להצטרפות לאיחוד האירופי. כתוצאה מכך אירופה היא יבשת שעונש המוות אינו נהוג בה, פרט לבלארוס ולקזחסטן.
ברוסיה, עונש המוות האחרון בוצע לאחרונה בספטמבר 1996 כאשר העונש בוטל ב-16 במאי 1996, על פי צו נשיאותי של בוריס ילצין. ב-19 בנובמבר 2009, בית המשפט העליון של רוסיה פסק כי לאף בית משפט ברוסיה אין תוקף וסמכות לגזור עונש מוות על נאשם.
עונש המוות בישראל[edit | edit source]
החוק הישראלי מאפשר הוצאה להורג של נאשמים, בתנאים מסוימים.
בזמן המנדט הבריטי[edit | edit source]
בזמן המנדט הבריטי היה עונש המוות עונש חובה על עבירת רצח, והיה עונש אפשרי על עבירות ביטחוניות (כולל נשיאת נשק ללא היתר). ערבים רבים הוצאו להורג, בפרט בתקופת המרד הערבי הגדול במהלכו נתלו כמאה חמישים ערבים[2]. שמונה אסירים יהודים, אנשי המחתרות, הוצאו להורג על עבירות הקשורות במאבק בשלטון הבריטי. איש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה, אלא בהחזקת נשק, בירי ועוד (שמונה אלה נמנים עם 12 "עולי הגרדום").
חריג לעניין זה היה שוטר עברי בתקופת המנדט, מרדכי שוורץ, שהורשע בשנת 1938 ברצח שותפו הערבי לאוהל. בעת חקירתו במשטרה ובמהלך משפטו טען שוורץ כי הייתה זאת תאונה, אך התביעה טענה כי בקש לנקום את מותם של יהודים בידי ערבים בזמן המאורעות ובמיוחד את מותם של דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס ממושב כרכור ב-30 ביולי 1937. גרסתו לא נתקבלה על דעת השופטים ושוורץ נדון למוות והוצא להורג.
בשנים 1948-1954[edit | edit source]
לאחר קום המדינה ועד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות מכח פקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית אשר המשיכה לחול בישראל על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו בחוקים ישראליים.
ביוני 1948 הוצא להורג מאיר טוביאנסקי לאחר שנשפט במשפט צבאי מהיר ובלתי חוקי. בהמשך טוהר שמו של טוביאנסקי, והאחראים להוצאה להורג נשפטו.
ב-10 בנובמבר 1949 אישר בית הדין לערעורים את פסקי דין מוות הראשונים, שהוצאו על ידי בית משפט ישראלי מאז הקמת המדינה. שני הנידונים למוות היו מוחמד אחמד קנדיל ואחמד עבדול והאב אל קוטה, שהורשעו ברצח.[3] עם זאת, גזר דין זה לא בוצע, שכן הנשיא חיים ויצמן המיר עונש זה בעונש של מאסר עולם, בשל התנגדותו העקרונית לעונש מוות.[4] ב-23 בנובמבר 1950 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מוות על דוד יעקובוביץ לאחר שמצא אותו אשם ברצח בגן מאיר בתל אביב. גזר דין זה לא בוצע לאחר שבית המשפט העליון המיר את אשמת הרצח באשמת הריגה.
ב-1952 נידון למוות קאפו יהודי בשם יחזקאל אינגסטר אשר הורשע במעשי פשע נגד האנושות והתעללות בעצירים יהודים.[5] אינגסטר היה הראשון שנידון למוות על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. עונש זה בוטל בערעור לבית המשפט העליון.
ב-2 בדצמבר 1953 נידון למוות אליהו גולדברג באשמת רצח, לאחר שש שנים יצא לחופשי לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה.[6]
נאשמים נוספים נידונו למוות בגין עבירות פליליות אך עונשם לא יצא אל הפועל לאור המתנה לכנסת להחלטתה בדבר החקיקה הראויה.[7] כבר בדצמבר 1948 הוחלט שפסקי דין מוות יעוכבו עד להחלטה עקרונית של מועצת המדינה.
ביטול עונש המוות על רצח (1954)[edit | edit source]
ביולי 1949 הועלתה לראשונה מטעם הממשלה הצעת "חוק ביטול עונש מוות", והמרתו בעונש מאסר עולם. גם בהצעה הראשונית הביטול לא היה גורף: "על אף האמור בחוק זה, אדם שיצא חייב בדין על עבירת בגידה שנעברה בשעת חירום, יהיה צפוי לעונש מוות" (סעיף 3א).[8] ביולי 1950 הניח שר המשפטים פנחס רוזן את הצעת החוק על שולחן הכנסת. קדמה לכך, ועדת מומחים שהוקמה על ידי הממשלה בנושא. הוועדה צידדה בהחזקתו של עונש המוות, תוך הגבלת תחולתו. שר המשפטים דחה את המלצותיה.[9]
ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954.[10] החוק התקבל לאחר דיונים ממושכים בכנסת, שנערכו שלא על בסיס מפלגתי, כאשר נימוקי הביטול היו מבוססים על המסורת היהודית, על שיקולי מוסר כלל אנושיים ועל מיעוט ההרתעה שבעונש המוות. עד לביטול עונש המוות על רצח, כל עוד התנהל דיון ציבורי והליכי חקיקה לביטולו, עוכב ביצוע גזר דין המוות שהוטל בפרק זמן זה על פחות מעשרה מורשעים.
עמדת המשפט הישראלי בנושא עונש מוות[edit | edit source]
על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט, כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית-המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (שיבוצע בתלייה) הן:
- בגידה במדינת ישראל. בחוק הישראלי, מעשה לא נחשב לבגידה (או אף לעבירה) אם נעשה בתום לב (לפי סעיף 94 בחוק העונשין), וכמו כן, עונש המוות מוטל רק אם המעשים נעשו בתקופה של פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה (לפי סעיף 96 בחוק). במגבלות אלה, על פעולות הבגידה הבאות מוטל עונש מוות:
- פגיעה בריבונות - ביצוע מעשה הפוגע בכוונה תחילה בריבונותה של מדינת ישראל, או הגורם בכוונה תחילה לכך ששטח כלשהו ייצא מריבונותה (סעיף 97 בחוק העונשין).
- חרחור מלחמה - ביצוע מעשה המביא בכוונה תחילה לידי פעולה צבאית נגד ישראל, כדי לסייע לאויביה (סעיף 98 בחוק העונשין).
- סיוע לאויב במלחמה - ביצוע מעשה המסייע בכוונה תחילה לאויב של ישראל במלחמתו נגדה (סעיף 99 בחוק העונשין).
- עשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 והחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם-1950).
עונשי מוות בחוק השיפוט הצבאי[edit | edit source]
לפי סעיף 21 (7) בחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל במסגרת סמכותו עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493 (א) לחוק זה עונש המוות יבוצע בירייה.
בתי משפט צבאיים דנו למוות מחבלים אך פסקי הדין הומרו למאסרי עולם על ידי הרמטכ"ל. הראשונים[11] היו שלושה אנשי פדאיון שנתפסו בתקריות שונות ב-1956 ועונשם הומר למאסר עולם ב-1957.[12] יותר משמונה שנים לאחר מכן, נגזר עונש מוות על מחמוד חיג'אזי שהורשע ביוני 1965 בהסתננות ונשיאת נשק. בעקבות ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים קויים משפט חדש בו נקבע עונשו ל-30 שנות מאסר. הוא שוחרר בפברואר 1971 כנגד השבתו לישראל של שומר ממטולה שנחטף על ידי מחבלים ללבנון.
בשנות ה-90 נשפט נאשם בשם בדארנה בבית המשפט הצבאי בג'נין לעונש מוות בעקבות מעורבותו בתכנון וביצוע שני פיגועי התאבדות בתחנה המרכזית בחדרה ובעפולה. על פי החקיקה באזור יהודה ושומרון, הוגש ערעור אוטומטי לבית המשפט הצבאי לערעורים וזה ביטל את ההרשעה והחזיר את התיק לדיון מחודש, במסגרתו נדון הנאשם למאסרי עולם. הוא שוחרר בעסקת שליט. בשנת 2003 בקשו שניים משופטי ראאד שייח', שוטר פלסטיני שהורשע ברצח שני חיילי המילואים הישראלים בלינץ' ברמאללה, להטיל עליו עונש מוות, אולם לשם כך דרושה הכרעה פה אחד, והשופטת השלישית התנגדה, ועל כן הושתו עליו שני מאסרי עולם. מאז, לא דרשה התביעה הצבאית עונש מוות למחבלים, אף במקרים שספגה על כך ביקורת ציבורית.[13] בעת מתן גזר הדין במשפטו של רוצח בני משפחת סלומון בחלמיש סבר אחד משופטי ההרכב בדעת מיעוט כי יש להטיל על המחבל עונש מוות.[14]
עונשי מוות לנאצים ולעוזריהם[edit | edit source]
ב-31 במאי 1962 הוצא להורג הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ערעורו של אייכמן על הרשעתו ברצח העם היהודי בשואה נדחה על ידי בית המשפט העליון, וכן נשיא המדינה, יצחק בן צבי, דחה את בקשתו לחנינה. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה.
הפושע הנאצי ג'ון איוואן דמיאניוק נדון אף הוא למוות במדינת ישראל. דמיאניוק, אשר הוסגר לישראל מארצות הברית על חלקו בהשמדת היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה, עמד למשפט שארך כשלוש שנים, החל מחודש פברואר 1987. לאחר שנידון למוות על ידי בית המשפט המחוזי, ערער דמיאניוק לבית המשפט העליון, ושם נתקבל ערעורו, לאחר קרוב לשבע שנים שבהן היה עצור. בית המשפט העליון לא הטיל ספק כי המדובר באדם ששימש בתפקיד ואכמן, אך קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המדובר ב"איוואן האיום מטרבלינקה". דמיאניוק גורש מישראל ב-21 בספטמבר 1993.
חקיקה נוספת[edit | edit source]
ב-3 בינואר 2018 עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת "חוק עונש מוות למחבלים". ההצעה מתירה לבתי המשפט הצבאיים להטיל עונש מוות על מחבלים גם ברוב רגיל. בנוסף, גם בתי המשפט האזרחיים יוכלו לגזור עונש שכזה.[15]
עונש מוות במשפט הבין לאומי[edit | edit source]
במסגרת המשפט הבינלאומי, עונש המוות עודנו קיים, זאת חרף מעמדה של הזכות לחיים ולביטחון ועליית המדרגה בהכרה העולמית בזכויות האדם. עם זאת, הפרקטיקה של עונש המוות מוגבלת בימינו ומצטמצמת בהדרגה. החשש מפני הריגת חפים מפשע מהווה את הטיעון הוותיק ביותר כנגד הטלת עונש המוות.[16]
רקע[edit | edit source]
המשפט הבינלאומי המנהגי אינו אוסר על הטלת עונש מוות. עם זאת, אמנות האוניברסליות ואמנות אזוריות שונות מגבילות את השימוש בו וקוראות למדינות העולם לבטל אותו כליל. בשלהי המאה ה-20 החלה להתפתח מגמה עולמית לשינוי ביחס לעונש המוות. עליית מעמדן של זכויות אדם ברחבי העולם יצרה התנגשות במשפט הבינלאומי בין החלת עונש המוות לבין כיבוד זכויות האדם. אי-לכך, מרבית מדינות העולם אסרו את השימוש בפרקטיקה של עונש מוות. במדינות שהמשיכו להנהיג פרקטיקה זו, הוגבלו העבירות שבגינן ניתן להטיל את עונש המוות. כיום ישנן 55 מדינות בעולם שעונש המוות מעוגן בחוק ומבוצע בפרקטיקה. מנגד, למעלה מ-100 מדינות אסרו לגמרי את השימוש בעונש המוות בשטחן ועוד כ-40 מדינות נוספות אסרו חלקית או בדרך לאיסור מוחלט של הפרקטיקה.
סעיף 5 להכרזה בדבר זכויות האדם קובע כי אף אדם לא יהיה נתון לעינויים או ליחס אכזר, בלתי הומני, משפיל ומבזה כעונש למעשיו.[17] בית הדין האירופי לזכויות האדם קבע בהתאם לכך כי ההמתנה הארוכה (במשך שנים) לביצוע גזר דין מוות (ה-Death Row בארצות הברית) היא אסורה כיוון שהיא מבזה ולא הומנית.[18] דיון נוסף התרחש בגין אופן ההמתה, כאשר מועצת זכויות האדם של האו"ם קבעה שהמתה באמצעות תאי גזים מהווה ענישה אכזרית וכן שהוצאה פומבית להורג אינה מתיישבת עם חובת השמירה על כבוד האדם.[19]
אמנות השוללות את השימוש בעונש המוות[edit | edit source]
אמנות אוניברסליות[edit | edit source]
האמנה הראשונה שהתייחסה להגבלת עונש המוות, הייתה אמנת ז'נבה השלישית משנת 1929,[20] אך זו עסקה בשבויי מלחמה בלבד.
סעיף 6 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מהווה את ההוראה החשובה ביותר לעניין איסור הנהגת עונש המוות. סעיף זה קובע כי לכל אדם קיימת הזכות לחיים וזכות זו תהא מוגנת מפני פגיעה שרירותית.[21] בנוסף קובע הסעיף כי במדינות הממשיכות להנהיג את עונש המוות, מותר להטילו רק בהמשך לפסיקה חלוטה של ערכאה שיפוטית מתאימה וכן כי העונש יוטל רק בגין העבירות החמורות ביותר על פי חוקי המדינה ולאמנות בינלאומיות. השימוש במונח "העבירות החמורות ביותר" בעייתי, שכן הוא טרם הוגדר במסגרת המשפט הבינלאומי. בהחלטה של המועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם משנת 2005 הובהר שהמונח מכוון לעבירות הנושאות אופי של פשע בינלאומי, או לכאלו שגרמו למוות או תוצאות חמורות במיוחד.[22] ברם, בהיעדר הסכמה בינלאומית בדבר סמכות המועצה לפרש את הוראות האמנה, לפרשנות זו אין מעמד מחייב. כך, למשל, חלק מן המדינות האסלאמיות רואות בניאוף וכפירה עבירות חמורות ביותר, בעוד שמדינות אחרות רואות בעבירות פוליטיות או כלכליות עבירות חמורות מאוד המצדיקות הטלת עונש מוות.[23]
עוד עולה מן האמנה שהזכות לחיים הינה ערך מקודש, ובשל כך יש לשלול את הפגיעה בה, אף אם נועדה לשרת תכליות ציבוריות חשובות ככל שיהיו. בעניין זה, נקבע בבית הדין האירופי לזכויות האדם כי קיים חשש שאדם שלא זכה להליך משפטי הוגן יוצא להורג על לא עוול בכפו. בית הדין ייחס חשיבות עליונה לחיי אדם וטען כי לא ניתן להפריד בין אי-חוקיותו של הליך משפטי הוגן לבין מתן גזר הדין הסופי.[24] מדברי בית הדין עולה כי לעונש המוות אין מקום בחברה דמוקרטית וכי הטלתו עלולה להיחשב, בהתאם לנסיבות, כהתייחסות לא אנושית כלפי בני האדם.[25]
אמנות אזוריות[edit | edit source]
בכמה אמנות אזוריות יש חובה על המדינות החברות לבטל את השימוש בעונש המוות. סעיף 4 לאמנה האמריקנית בדבר זכויות האדם מתייחס לעונש המוות בעקיפין,[26] אולם בשנת 1990 התווסף פרוטוקול לאמנה זו בעניין ביטולו המוחלט של עונש המוות.[27] ס' 1 לפרוטוקול הששי הנלווה לאמנה האירופית בדבר הגנה על זכויות האדם וחירויות היסוד[28] אוסר על השימוש בעונש המוות.
גם באיחוד האירופי הייתה התנגדות לעונש המוות,[29] אולם זו עוגנה בחקיקה רק בשנות ה-2000, עם כינון אמנת זכויות היסוד של האיחוד האירופי.[30] מדינות אשר יבקשו להצטרף לאיחוד, יצטרכו לבטל את עונש המוות, אם הוא נוהג במשפטן.
בשנת 2008 נכנסה לתוקף מגילת זכויות האדם הערבית,[31] אשר חברות בה 17 ממדינות הליגה הערבית. סעיפים 6–7 למגילה קובעים שעונש המוות יוטל רק על העבירות החמורות ביותר ומספק רשימת הגבלות מהותית לשימוש בו. ישנן מדינות אשר אשררו את האמנה אך הסתייגו מכללים מסוימים בה, בין היתר על מנת שיוכלו להמשיך בפרקטיקה של הטלת עונש מוות.
עמדות של גופים בין לאומיים[edit | edit source]
ב-2010 קבלה העצרת הכללית של האו"ם, החלטה התומכת באיסור הטלת עונש המוות.[32]
ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, ביניהם ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל", הגדירו את השימוש בעונש המוות כהפרה של הזכות לחיים, עינויים וטיפול אכזרי בבני האדם. לטענת הארגון, כפי שעשה עם העבדות והאפרטהייד, העולם דוחה את השיטה הזאת, המהווה מבוכה לאנושות.[33]
ניתן לזהות שינוי מגמתי ברחבי העולם גם בסוגיית גירוש זרים הנידונים למוות. בשנת 2006, מועצת זכויות האדם של האו"ם קבעה שקנדה צריכה להבטיח שעונש המוות הצפוי לאדם במדינת המוצא שלו (נגזר על האדם להיות מגורש מקנדה למדינת מוצאו) לא ימומש. המועצה התייחסה למדינות שהוקיעו את עונש המוות וטענה כי יש להן מחויבות שלא לחשוף אדם לסיכוי אפשרי של מימוש העונש. אי-לכך, מדינות לא יחזירו או יגרשו בני אדם מתחום שיפוטן אם צפויה להם סכנה במדינתם שלהם או בכל מדינה אליה יועברו.[34] עם זאת, החלטות מועצת זכויות האדם אינן מחייבות כשלעצמן. אולם, בימים אלו מתקיימים דיונים ברחבי העולם במטרה לדמות את עונש המוות לעינויים או התאכזרות, יחס משפיל ובלתי הומני ובכך לשלול אותו באופן סופי.
שיטות להוצאה להורג[edit | edit source]
ערך מורחב – הוצאה להורג
במשפט העברי: צורות ההוצאה להורג המפורשות במקרא הן סקילה ושריפה בלבד (עונשים קולקטיביים כמו עיר הנידחת, אינם כלולים). במשנה מוזכרות שתי שיטות נוספות: הרג וחנק. שיטות אלו יחד עם המוזכרות במקרא מכונות 'ארבע מיתות בית דין'. המיתות תוארו אצל חז"ל כך: סקילה היא השלכת הנידון ממבנה בגובה של כשתי קומות ורגימתו באבנים לאחר מכן, שריפה היא שפיכת מתכת מותכת לגרונו של הנידון למוות, הרג הוא עריפת הראש, וחנק מבוצע על ידי כריכת רצועות בד סביב צווארו ומתיחתן.
הרומאים הנהיגו את עונש הצליבה, הנחשב לדרך אכזרית במיוחד להוצאה להורג. כן היו נוהגים להשליך נידונים למוות אל חיות טרף, ולשעשע בכך את ההמונים.
בימי הביניים הייתה שיטת ההוצאה להורג נבחרת על פי מעמדו של המוצא להורג. אצילים הוצאו להורג בצנעה ובאופן מהיר. פשוטי העם הוצאו להורג בשיטות איטיות ומכאיבות יותר, באופן פומבי בדרך כלל. בעוד ראשם של אצילים בדרך כלל נערף בחרב או בגרזן, בני המעמד הפשוט - שלרוב נענשו על גניבה - הוצאו להורג בתלייה, בתחילה על עצים ואחר כך בגרדום - מתקן ייעודי שנבנה לשם הוצאה להורג בתלייה וניצב בכיכר שליד בית הסוהר. אנשים שהואשמו בכפירה או בבגידה הוצאו להורג בהעלאה על המוקד, שנחשבה לשיטת ההוצאה להורג האכזרית מכולן.
מפנה בדרכי ההוצאה להורג חל בימי המהפכה הצרפתית, עם המצאת הגיליוטינה. הדרך המהירה בה עורפת הגיליוטינה את ראשי קורבנותיה גרמה לכך שההוצאה להורג נעשתה הליך מכני ומהיר, דבר שאיפשר טבח מהיר של האצולה הצרפתית (לרבות בית המלוכה) בימי "שלטון הטרור" של רובספייר.
בבריטניה הייתה נהוגה הוצאה להורג בתלייה (עד 1964).
בארצות הברית נהוגות מספר שיטות להוצאה להורג, על פי המדינה שבה נגזר העונש. יש מדינות המשתמשות בכסא חשמלי, המצאה אמריקנית ייחודית. מדינות אחרות מוציאות להורג מול כיתת יורים, בזריקת רעל, בתא גזים או בתלייה.
בדרום אסיה ובדרום מזרח אסיה היה נהוג להשתמש במחיצה על ידי פיל במשך כ-4,000 שנה. גם באימפריה הרומית ובקרתגו השתמשו לעיתים בשיטה זו להוצאה להורג.
במאה ה-19 ובמאה ה-20, היו נפוצות ברוב הארצות שיטות הוצאה להורג באמצעות תלייה או כיתת יורים. מדובר בשיטות זולות ופשוטות יחסית, שאפשר לממשן גם בתנאי שדה וגם בעת מלחמה.
השקפות הדת על עונש המוות[edit | edit source]
הגישה ביהדות[edit | edit source]
הריגה הלכתית[edit | edit source]
- ערך מורחב – ארבע מיתות בית דין
במקרא עונש המוות מופיע כביעור הרע מקרב העם, וכדי שישמעו העם ויראו. כמו כן, לגבי רצח מופיע שהארץ "צריכה" כפרה על דם שנשפך בה, והכפרה לא תיתכן אלא בשפיכת דם השופך.
במקרא מופיעים עונשי מוות על העבירות הבאות:
- על קללת ה', עבודת אלוהים אחרים, הסתה לעבודת אלוהים אחרים ונבואה בשם אלוהים אחרים.
- על חילול שבת, שימוש בכוחות מאגיים כגון כישוף.
- על גילוי עריות מסוימות, ניאוף, רצח, חטיפת בן העם ומכירתו.
- על פגיעה בסמכויות, כגון חכם הממרה את פי הסנהדרין והמתנבא שקר.
- על פגיעה בסמכות ההורים; הכאתם, קללתם או המראתם.
- אנשים שהעידו שקר וזממו להרוג אדם, נהרגים, כשם שנענשים בכל עונש שזממו לגרום לנידון (בתלמוד[35] מצוינת הסתייגות: רק במקרה שגזר דינו של הנידון עדיין לא התבצע).
בתורה שבעל פה אנו מוצאים אמירות של חז"ל התומכות עקרונית בעונש המוות, ומברכות על איבוד הרשעים מן העולם. כך, לאחר שהדיינים מזהירים את העדים לומר את האמת מתייחסים לחשש האפשרי שלהם לגרום למותו של אדם: "ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה? הלא כבר נאמר 'ובאבוד רשעים רינה' ”.[36] חז"ל אף הצהירו בצורה כללית שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם,[37] כלומר הנאה להם – שחטאם מתכפר ושלא יוכלו לחטוא עוד, והנאה לעולם – כיון שהחטאים שנהרגים עליהם נתפסים כפוגעים בחברה, ובמותם לא יוכלו להמשיך לפגוע בחברה.
מאידך, נקבעו חומרות מיוחדות בהלכות סדרי הדין בדיני נפשות, משום כובד הראש הנדרש בהם. כמו כן ההלכה דאגה שהנידון ייהרג במיתה קלה ומכובדת על פי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הניסיון להימנע מלבצע עונש מוות בוטא בהצהרות של התנאים, כגון: "סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבוע (=שבע שנים), נקראת חובלנית", דעה אחרת גורסת שאפילו אם הרגה אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית, ו"רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".
אחרים הביעו הסתייגות מעמדה זו לכל הפחות ביחס לרוצחים, עד כדי שאמר התנא רבן שמעון בן גמליאל על חכמים אלו: "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל”.[38] מקור לחילוקי דעות ביחס לעונש מוות על גניבה, שלפי המקרא אין עליה עונש מוות, מצוי באגדה המספרת על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה מוסר גנבים למלכות רומי שהייתה תולה אותם. שלח לו רבי יהושע בן קרחה: "חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?!” השיב לו: "קוצים אני מכלה מן הכרם!" שלח לו: "יבא בעל הכרם (=ה') ויכלה את קוציו!" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג, עמוד ב')
מן ההלכות המבטאות את הזהירות וכובד הראש שיש לנהוג בדיני נפשות, אפשר למנות את ההלכות הבאות:
- דיני נפשות נידונים בעשרים ושלושה דיינים, לעומת דיני ממונות שנידונים בשלושה.
- בדיני נפשות פסיקה לחובה מצריכה רוב של לפחות שני מחייבים יותר מן המזכים.
- אין לפסוק גזר דין לחובה באותו יום של הדיון הסופי אלא רק למחרתו.
- הדיינים מזהירים את העדים ומבהירים להם את האחריות הכרוכה בהריגת אדם: 'דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות - דמו ודם זרעיותיו (= דם ההרוג וצאצאיו) תלויים בו עד סוף העולם... כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'.
- כדי לוודא שהעבריין חטא במזיד ואכן חייב מיתה, אין הורגים אותו אלא אם כן העדים התרו בו והבהירו לו את חומרת מעשיו, ואילו הוא הגיב בצורה שמוכח ששמע והבין את ההזהרה, והמשיך לחטוא 'אף על פי כן'.
- אם הדיינים מצאו אפילו סתירה קלה בדברי העדים, עדותן בטלה.
- פסיקתה של המשנה כי "כל המרבה בבדיקות, הרי זה משובח".
- אם לאחד מתלמידי החכמים היושבים בקהל בזמן הדיונים יש ללמד על הנאשם זכות, בית הדין מעלהו ומושיב אותו בין הדיינים ושומע דבריו.
- אם הוכרע לזכותו של הנידון אין לערער על הפסיקה, ומאידך אם חויב בדין, אפילו אם בזמן ההליכה לעבר ההוצאה להורג נזכר המוצא להורג בסנגוריה כלשהי, מחזירים אותו לבית הדין ודנים בטענתו, אם יש בה ממש.
הריגה אזרחית[edit | edit source]
חוץ מהסמכות שיש לבית הדין לשפוט אנשים שעוברים על חוקי התורה, יש סמכות למלך להוציא להורג עבריינים שעברו על חוקי המלך, סמכות זו נקראת מורד במלכות חייב מיתה. הוא גם רשאי לצוות להוציא להורג אף מי שרק פגע בכבודו. המלך לא כפוף לכל ההגבלות שבית דין כפוף להם, ולכן אין חובה בשני עדים, אלא מספיק שהמלך השתכנע שהם עברו על חוקי המלך, מכח סמכות זו המלך יכול לתקן את החיים האזרחיים, ולשמור על חיי ורכוש האזרחים. (בעצם ההבדל בין רוצח שנשפט על ידי בית דין לבין רוצח שנשפט על ידי מלך, הוא שבית דין שופטים את הרוצח על זה שהוא עבר על חוק התורה "לא תרצח", ולא בגלל שהוא עשה עוולה אזרחית, (כמו שמחלל שבת לא עשה עוולה אזרחית), ואילו המלך שופט את הרוצח על העוולה האזרחית שבמעשיו).
הענישה ביהדות למעשה[edit | edit source]
בתנ"ך מתוארים מספר מקרים של עונש מוות, ביניהם עונשים על פי צו המלך:
מסופר על עונש המוות שניתן למקושש העצים בשבת ומגדף שקילל את ה'. כמו כן, נהרגו עובדי עגל הזהב,[39] ועובדי בעל פעור.[40] בתקופת יהושע הוצא להורג עכן שמעל בחרם ולקח שלל מלחמה ומשפחתו. לאחר מכן, בתקופת המלכות, הורג שאול המלך עיר כוהנים שלמה כי חשד בהם במרד[41] (דבר שנרשם לרעתו במקורות היהודיים). הוא הוציא להורג את האובות והיידעונים[42] וגם בנו יהונתן כמעט הוצא להורג עקב הפרת שבועה (אך העם מנע מכך). דוד הוציא להורג את מי שבישר לו על מות שאול והשלים את מיתתו, ואת הקושרים שרצחו את איש בושת, בנו של שאול. שלמה המלך הוציא להורג את אחיו, אדוניה בן חגית, באשמת קשר, את יואב בן צרויה על רצח, ואת שמעי בן גרא על שביזה את אביו דוד.[43](כל הענישות למעט ענישת יואב בן צרויה במסגרת מורד במלכות)
לפי חז"ל ביצוע עונשי מוות בטל ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני.[44]
הגישה הנוצרית[edit | edit source]
ישו הנוצרי הוצא להורג בצליבה. מותו הוא מוטיב נפוץ באמנות הנוצרית, והצלב הוא סמל לאמונה הנוצרית. לנוצרים רבים די בכך על מנת להתנגד לעונש המוות, אך ישנם רבים אחרים אשר אינם מתנגדים לעונש המוות. באימפריה הביזנטית לא היה עונש המוות נהוג, ובמקומו נהוגה הייתה הטלת מום. הנוצרים התומכים בעונש המוות בדרך כלל נוהגים לצטט פסוק מהברית החדשה שבו תומך ישו בעונש המוות לפוגעים בילדים קטנים.
הגישה המוסלמית[edit | edit source]
בשריעה - הדין הדתי המוסלמי, נהוג עונש המוות שנקרא קיסאס. חכמי ההלכה רואים שיש שתי מטרות לקיסאס: התגמול וההרתעה. לפי השריעה ניתן להוציא להורג מוסלמי על רצח של מוסלמי אחר. אולם חלק ניכר מחכמי ההלכה המוסלמים סברו שאין להטיל עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים, אם הרצח נבע מעוינות דתית ומשיקולי מלחמה בין שני הצדדים על בסיס אידיאלוגי דתי. עם זאת אסכולות שהיו מזוהות עם השלטון המוסלמי, כמו האסכולה החניפית הטילו עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים בתחומי המדינה המוסלמית. אסכולות אלו ראו שיש להחיל את עונש המוות מבלי להפלות אנשים על מוצאם הדתי או השבטי.
רובם ככולם של חכמי ההלכה מסכימים ביניהם על עונש מוות על ניאוף - אם ישנם לכך ארבעה עדים, ויש חילוקי דעות ביניהם על ביצוע דין מוות על המרת דת האסלאם, הרשעה שלישית בשתיית אלכוהול והרשעה חמישית בגניבה. בעוד שמרביתם ככולם של חכמי ההלכה סבורים שיש להטיל עונש מוות על לא מוסלמים אשר רצחו מוסלמים, הרי היו חילוקי דעות ביניהם על הטלת עונש מוות על ניאוף. היו חכמי הלכה שהתנגדו לעונש מוות מצד שלטון מוסלמי על עבירות ניאוף שבוצעו על ידי לא מוסלמים. הסיבה קשורה שלפי הסכם החסות שהוענק ללא מוסלמים, המדינה המוסלמית אינה רשאית להטיל עונשי מוות על עבירות דתיות של הלא מוסלמים כמו עבירת הניאוף. אולם היו חכמי הלכה אחרים שטענו שגם לפי היהדות והנצרות, הוטל עונש מוות על ניאוף ובכך ביצוע דין המוות עליהם לא נחשב כהתערבות דתית בענייני דת, אלא היא בעצם אכיפת החוק הדתי של הקהילה הלא מוסלמית, תוך הסכמת הלא מוסלמים עצמם.
עונש המוות נתפס כזכות של המשפחה של הנרצח ולא זכותה של המדינה המוסלמית. בכך המשפחה של הנרצח יכולה לוותר על עונש המוות אם היא רצתה להתפשר עם משפחת הרוצח באמצעות הסכם של סולחה, שבו בדרך כלל שילמה משפחת הרוצח פיצוי כספי שנקרא בשם דיה למשפחת הנרצח במקום עונש המוות.
בארצות רבות שבהן יש רוב למאמינים באסלאם אין השריעה נוהגת, במיוחד בארצות שהיו תחת שלטון קולוניאלי מערבי.
הגישה הבודהיסטית[edit | edit source]
בעיני הבודהיסטים, עונש המוות שולל מהאדם את האפשרות לעבור שינוי רוחני ולכפר על פשעו. לכן בדרך כלל רואים הבודהיסטים את עונש המוות בשלילה. עם זאת, במדינות רבות בעלות מסורת בודהיסטית, כסין וכיפן, נהוג עונש המוות.
ראו גם[edit | edit source]
- האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות
- ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
- זכויות אדם
- הזכות לחיים ולביטחון
לקריאה נוספת[edit | edit source]
- איבון קוזלובסקי-גולן, עד שתצא נשמתך: עונש המוות בארצות הברית - היסטוריה, משפט וקולנוע, רסלינג, תל אביב, 2010.
- זאב ויסמן,עם ומלך במשפט המקראי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991. פרק תשיעי: מקומו של העם בביצוע גזרי דין מוות, עמ' 175–184.
- אלבר קאמי, הרהורים על הגיליוטינה, ירושלים, כרמל, 2008.Hood, R., & Hoyle, C. (2015). The death penalty: A worldwide perspective. OUP, Oxford.
- International Bar Association. (2008). The Death Penalty Under International Law. A Background Paper to the IBAHRI Resolution on the Abolition of the Death Penalty.
- Prokosch, E. (2004). The death penalty versus human rights. COUNCIL OF EUROPE. Death : Beyond Abolition. Strasbourg: Council of Europe.
- Schabas, William., A. (1998). International Law and Abolition of the Death Penalty. The Washington and Lee Review, 55(3), 797-846.
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
- ירון אונגר, עונש המוות, באתר הכנסת - הלשכה המשפטית, 25 בנובמבר 2013
- נפתלי רוטנברג לא לעונש מוות אתר הארץ, 23.10.2011
- בועז סנג'רו, על עונש המוות בכלל ועל עונש המוות בגין רצח בפעולת טרור בפרט, עלי משפט, כרך ב', ינואר 2002
- יותם ירקוני, למה אין עונש מוות בישראל – הסיפור המלא, באתר ליברל, 10 באוגוסט 2015
- Capital Punishment U.K, מתמקד במיוחד במאות האחרונות בבריטניה וארצות הברית אך כולל גם סקירה היסטורית
- רויטרס, איראן בראש: שיא בהוצאות להורג בעולם זה 25 שנה, באתר ynet, 6 באפריל 2016
- גיא אלסטר, תחיית המוות: העונש החמור מכולם צובר פופולריות חדשה בעולם, באתר וואלה! NEWS, 18 באוגוסט 2016
- איתמר נחמה, על מנת כן אני עושה, באתר תרבות IL, 17 באוגוסט 2015
- רויטרס, "ועדת האו"ם קראה לבטל את עונש המוות; ארצות הברית התנגדה." 21 באפריל 2004
- Lars Norman Jorgenssen, "End of the Death Penalty." November 4, 2013
הערות שוליים[edit | edit source]
- ^ אמנסטי אינטרנשיונל: עונש מוות 2013 - מדינות ספורות גרמו לעלייה בהוצאות להורג בעולם, באתר של אמנסטי אינטרנשיונל, 27 במרץ 2014
- ^ גילי חסקין, מאורעות תרצ"ח - השלב השני של המרד הערבי הגדול
- ^ ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813.
- ^ שאול הון, "מיתת-תליה" - חודש הסעיף שבוטל, מעריב, 17 בפברואר 1961
- ^ פסק דין מוות ראשון נגד קאפו, דבר, 6 בינואר 1952
- ^ שאול הון, הנידון למוות -שוחרר מהכלא, מעריב, 18 במרץ 1959
- ^ שאול רוזנפלד, שבעה הלובשים אדומים, מעריב, 25 ביולי 1950
- ^ "הממשלה מציעה ביטול עונש מוות, "הארץ", 12.7.1949
- ^ "החל הדיון בחוק ביטול עונש המוות", "הארץ", 4.7.1950
- ^ ליטל לוין, "היום לפני 56 שנה / הנידונים למוות הסירו את בגדיהם האדומים", "הארץ", 16.2.2010
- ^ י. דנדור עו"ד, פסק דין מוות ראשון, דבר, 11 באפריל 1956
- ^ שאול הון, הומתק דין מוות של 3 פדאין, מעריב, 2 במאי 1957
- ^ ניר הר-זהב, התביעה לא תבקש עונש מוות, באתר ערוץ 7, 4 באוקטובר 2011
- ^ [1]
- ^ אזולאי, מורן (1 במרץ 2018). "ברוב זעום: חוק עונש מוות למחבלים אושר בטרומית". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-16 בינואר 2018.
- ^ Dieter, Richard (July, 1997). Innocence and the Death Penalty. Retrieved 04 December, 2017.
- ^ UN General Assembly, Universal Declaration of Human Rights, 10 December 1948, 217 A (III), Article 5.
- ^ Meeropol, Rachel (October 10, 2011). "Death Row: America's Torture Chamber." Retrieved December 04, 2017.
- ^ Schabas, W. A. (1997). The Death Penalty as Cruel Treatment and Torture: Capital Punishment Challenged in the World's Courts. CAMBRIDGE LAW JOURNAL, 56(2), 426-428.
- ^ Geneva Convention (1929). Introduction. Retrieved 04 December, 2017.
- ^ UN General Assembly, International Covenant on Civil and Political Rights, 16 December 1966, United Nations, Treaty Series, vol. 999, p. 171, Article 6.
- ^ Economic and Security Council (July 21, 2015). "Capital punishment and implementation of the safeguards guaranteeing protection of the rights of those facing the death penalty". Retrieved 04 December, 2017.
- ^ El-Awa, M. S. (1981). Punishment in Islamic Law, American Trust Publications.
- ^ European Court of Human Rights (October 2015). Death Penalty Abolition. Retrieved 04 December, 2017.
- ^ Ocalan v Turkey European Court of Human Rights (First Section) Application 46221/99, Judgement of 12 May 2005.
- ^ Organization of American States (OAS), American Convention on Human Rights "Pact of San Jose, Costa Rica" (B-32), 22 January 1969, Article 4. Retrieved 27 December, 2017.
- ^ Organization of American States (OAS), Protocol to the American Convention on Human Rights to Abolish the Death Penalty ("Pact of San Jose"), 8 June 1990, OAS Treaty Series, N°.73, Retrieved 27 December, 2017.
- ^ Council of Europe, Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms, 04 November 1950, Protocol 6.
- ^ European Union (June 15, 2016). EU Policy on Death Penalty. Retrieved 01 January, 2018.
- ^ European Union (December 18, 2000) Charter of Fundamental Rights of the European Union, Article 19.
- ^ League of Arab States. Arab Charter on Human Rights, May 22, 2004, Article 6.
- ^ Assembly, UN General. "Moratorium on the use of the death penalty. 65/206. 21 December 2010." New York: United Nations
- ^ סוכנויות הידיעות (30 במרץ 2010), "אמנסטי: סין - "אלופת העולם" בהוצאה להורג", nrg, נדלה בתאריך ה-04 בדצמבר 2017.
- ^ Roger Judge v Canada (2006). 2006 Decisions, 114.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ה'
- ^ משנה, מסכת מכות, פרק א', משנה י'
- ^ ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ז
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ה'
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק י"ט
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ג'
- ^ ספר מלכים א', פרק ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"א, עמוד א'
| ערכים העוסקים בענישה | ||
|---|---|---|
| ענישה | ענישה - ענישה בישראל - ענישה במדינות העולם | |
| סוגי ענישה | חרם חברתי - מבחן וטיפול בקהילה - קנס - פיצוי הקורבן - עבודות שירות - מעצר מנהלי - מאסר - בית סוהר - ענישה גופנית - גלות - עונש מוות | |
| גופי הטלת ענישה | בית משפט - בית דין צבאי - דין משמעתי - בית דין שדה - משפט חברים | |
| מקור הסמכות לענישה | חוק - תקנון - משמעת - מצווה | |
| תופעות המצריכות ענישה | סטייה חברתית - עבירה | |
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה קטן מערך זה ב -218 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
