משפחת קלהורה

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
רבי עקיבא איגר מלווה בשנים מבני משפחת קלהורה: רבי יעקב קאלווארי, ותלמידו רבי משה לאנדסברג (בנו של מחבר הספר "תואר פני שלמה"), דיינים בפוזנן (1837)

משפחת קלהורה (נכתב גם; קאלהורא, קאלהורי, קאליהרו קאליהרי, קאליהארא, קאליפארא, קליפארי, קליפארה, וגם קאלווארי) הייתה משפחה יהודית ממוצא ספרדי בפולין[א]. רבים מבניה היו רופאים או רוקחים ואנשי עסקים, וחלקם רבנים ומחברי ספרים. בני המשפחה תפסו עמדות חשובות בחיי היהודים בפולין במשך כמה דורות. שניים מהם הוצאו להורג על קידוש השם. שני הענפים העיקריים של המשפחה התפצלו בין קרקוב לפוזנן. הענף של המשפחה בקרקוב התקיים עד שנת תקצ"ד[1] ואילו הענף בפוזנן התקיים בעיר עד למלחמת העולם השנייה, ולאחריה בישראל ובקנדה[2].

שלמה קלהורה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שלמה קלהורה

אבי המשפחה היה שלמה קלהורה, שנקרא ככל הנראה על שם העיר קלהורה שבספרד[ב], שלמה היגר לפולין בשנת ה'ש"ך 1520 והתיישב בקרקוב. (לדברי אחד מצאצאיו היה רופא המלכה אצל פרדיננד השני, מלך אראגון[3]). שלמה נחשב מגדולי העיר קרקוב ומחכמיה, ממנהיגי הקהילה בימי הרמ"א וגיסו רבי יוסף כץ, וגדולי הדור התייעצו עמו בענייני רפואה והלכה[4].

בשנת 1570 (ה'ש"ל) מונה על ידי זיגמונד השני, מלך פולין לרופאו האישי. בזכות כך הוא נפטר על ידי המלך מכל מסי הקהל והמדינה, והמרות עליו ועל בני משפחתו הייתה בידי המלך בלבד שלא כיהודי קרקוב האחרים שהיו נתונים גם לשליטת העירייה[ג]. אחרי מותו של זיגמונד המשיך בתפקיד רופא החצר אצל יורשו סטפן בטורי[1]. לא אחת נקרא גם לזאמושץ' לטפל ביאן זאמויסקי ובבנו תומאש זאמויסקי (אנ')[5], ואף הוזמן גם על ידו להתיישב בזאמושץ' אולם הוא העדיף להישאר בקרקוב. שלמה השתמש בזכויותיו היתרות לצורכי עסקי מסחר מסועפים. ב-24 בינואר 1580 העניק לו סטפאן באטורי את הזיכיון להפיק מלח ולמכרו בכל רחבי פולין למשך שש שנים. הוא היה שותף עם אחיו אברהם ויהודי נוסף בכריית מלח במכרות המלח ברוסיה האדומה (באזור פלשטין[6]).

נפטר בט"ז בכסלו ה'שנ"ז בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב[7][ד]. אשתו לאה בת אברהם נפטרה בח"י בכסלו שנ"ט.

המשפחה בקרקוב

רבי יעקב

רבי יעקב היה בנו הגדול של רבי שלמה, ובן הדור השני למשפחת קלהורה. היה פרנס בקרקוב, ונחשב כתלמיד חכם. נפטר בכ"א בשבט ה'שע"ד.

רבי ישראל שמואל קלהורה וצאצאיו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רבי ישראל שמואל קליהרי
שער הספר ישמח ישראל

רבי ישראל שמואל קליפארי (קלהורה) היה בנו של שלמה, ובן הדור השני למשפחת קלהורה. היה מחכמי קרקוב, מחבר ספרים ומקובל. ספרו "ישמח ישראל", חיבור קצר על ארבעה חלקי שולחן ערוך הכולל פסקי דינים ומנהגים, נדפס בקרקוב שפ"ו[ה]. חיבר ספרים נוספים על התלמוד הבבלי, על התורה, על פרקי אבות ועל קבלה. ספרים אלו לא הודפסו מעולם.

נפטר בי"ג בשבט ה'ת', ונקבר בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב[8].

  • דוד בנו של משה, היה רוקח כאביו, אך הורשה למכור תרופות ליהודים בלבד. נפטר בשנת 1655.

מתתיהו קלהורה

מתתיהו קלהורה (כונה גם: "מתתיהו אפטייקר") נולד לדוד בן משה קלהורה, והיה בן הדור החמישי למשפחת קלהורה. כאבותיו היה גם הוא רוקח, בקרקוב.

מתתיהו היה רופא מבוקש בקרקוב ושימש כרופא גם בכמה מנזרים. בחורף תכ"ד נקלע לוויכוח-דת עם נזיר דומיניקני, מה שהביא להאשמתו בביזוי ישו ואמו מרים. גרסה אחרת של הסיפור היא כי אחד ממכריו, נזיר דומיניקני בשם האבלין ששימש כמטיף בכנסיית סנט אדלברט (אנ'), האשים אותו כי השאיר באיזו כנסייה פתק שהכילה גידופים כלפי ישו הנוצרי ואמונתו[9]. הוא נידון לעינויים ולמוות בשריפה. ביצוע גזר הדין היה בפיוטרקוב, בי"ד בכסלו ה'תכ"ד (1663). פיו ולשונו נחתכו, עורו נפשט מעליו בחייו, ולבסוף הוא הועלה על המוקד. את אפר גופתו ירו מקנה תותח. מה שנותר מגופתו נקבר בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב.

  • בנו יחיאל מיכל נעזר על ידי ראשי הקהילה בהחזקת בית המרקחת של אביו ובפרנסת אמו האלמנה ואחיו היתומים.

בני משפחה נוספים בקרקוב

אחרי הוצאתו להורג של מתתיהו, עבר ניהול בית המרקחת שלו לאחיו נטע, שחתם עם הקהילה על הסכם לפיו התחייב לספק תרופות לחולים ולעניים ולא לעזוב את העיר. רק להכתרת המלך בוורשה[דרושה הבהרה] הורשה לצאת, "כי שם יהיה כנס גדול של אצילים וסוחרים"[10].

מקצוע הרפואה נותר בקרב המשפחה כמסורת משפחתית, ושנים ארוכות נמנו הרופאים בקהילה היהודית בקרקוב על בניה. בין צאצאי המשפחה שעסקו ברפואה היה אהרן בנו של יחיאל מיכל שלמד רפואה באוניברסיטה היגלונית, אולם לא הצליח להשיג תעודה רשמית, והסתפק בתעודות פרטיות שהעניקו לו הפרופסורים והרקטור של האוניברסיטה. אהרן טיפל גם בחולים נוצריים מהשכבה הגבוהה של האוכלוסייה בקרקוב. מעמדו הגן עליו מפני עונשי מאסר וקנסות שהוטלו על חברים מהקהילה שהתארגנו לאופוזיציה נגד ועד הקהילה, אליהם חבר גם אהרן.

  • בנו מנחם מנדל הוסמך לרפואה באוניברסיטת ויאדרינה האירופאית (אנ') שבפרנקפורט על האודר, ובעקבותיו הלכו רבים מבני הקהילה בקרקוב. מלבד מקצוע הרפואה עסק גם בהלוואה בריבית. נפטר בז' בטבת תקל"ב.
    • בנו יצחק אהרן קולהרי היה חבר "ועד בני הברית הישנה"[11] שהוקם בוורשה ב-1825 על פי בקשת הצאר אלכסנדר השני (הוועד מנה פקידים פולניים, אך גם קבוצה קטנה של מועצת יהודים. תפקיד הוועד היה לענייני יהודים). הוא היה האחרון בקרקוב שנשא את שם המשפחה קלהורה. נפטר בלא בנים בשנת 1834, ובמותו פסקה השושלת המשפחתית בקרקוב[12].

המשפחה בפוזנן

רבי שלמה

בנו של רבי ישראל שמואל קלהורה מקרקוב היה רבי שלמה, אב"ד לונטשיץ. חתן רבי יהודה רופא מפוזנן. בימיו, בז' באדר שפ"ד, אירעה עלילה על יהודי לונטשיץ, בגינה נשרפו ונהרגו מיהודי העיר. בעקבות כך הוא חיבר סליחה. המאורע הביא לעזיבתו את לונטשיץ, וככל הנראה היגר לפוזנן על מנת להתגורר בסמוך לחותנו, וממנו השתלשלה משפחת קלהורה בפוזנן.

רבי יוסף קליפארה

שער הספר "יסוד יוסף" לרבי יוסף דרשן (קליפארה) מפוזנן

רבי יוסף קליפארה (מכונה "רבי יוסף דרשן") נולד לרבי שלמה מלונטשיץ בשנת שס"א. למד בבילה צרקווה ("שדה לבן") אצל רבי יהושע השיל[דרוש מקור]. בגזרות ת"ח ות"ט התחבא בבית הקברות במשך יומיים, וראה מול עיניו כיצד רוצחים את רבו. למד גם בקרקוב אצל רבי יום טוב ליפמן הלר, ועם רבי מאיר פאפירש. נשא את בתו של נפתלי מפוזנן.

היה מקובל ופרוש ונהג ללמוד מחצות הלילה בספר הזוהר בישיבה על הקרקע. בשנת תי"ט מונה לדרשן בפוזנן, בימי רבי יצחק מפוזנא.

ספרו המפורסם יסוד יוסף, העוסק בעניין שמירת הברית, הודפס על ידי גיסו בפרנקפורט דאודר בשנת תל"ט, ופעמים רבות לאחר מכן. לספר שלושה חלקים: א. סיבות המביאות לחטא זה, ב. עונשים הנגרמים כתוצאה מחטא זה, ג. תיקונים לחטא זה. הספר הודפס גם בשנת תרנ"ו על ידי רבי רפאל אוחנה, שצירך לו גם קונטרס "ראה והתקין" המבאר כיצד ראוי לנהוג ביום שראו בו קרי. בשנת תש"ח הודפס הספר בקאשוי עם פירוש "טהרת יום טוב" מאת רבי חנניה יום טוב ליפא דויטש. ספרו שדה בוכים נדפס על ידי אחיו דוד בשנת תל"ט בפפד"א. חיבר ספרים נוספים שנותרו בכתב יד[ו].

נפטר בשנת תנ"ו.

רבי אריה לייב קלהורה

רבי אריה לייב קאלווארי (נפטר בי"ח בכסלו תצ"ז, 22 בנובמבר 1736) היה דיין ומגיד מישרים בפוזנן. נולד לרבי יוסף דרשן לעת זקנותו. נשא את טריינה. כיהן ברבנות בפייזער (אנ') ובסמטור (אנ') הסמוכה לפוזנן. בשנת תע"ו מונה לדיין בפוזנן.

בכ"ט באלול תצ"ו נמצא פעוט נוצרי מת סמוך לפוזנן. על פי המסופר, גופת הילד נדקרה לאחר מותו כדי ליצור חשד של הריגה מכוונת, מה שעשוי להוביל להפללת היהודים. לאחר מכן נמצאו עדים שהעידו שהיהודים רצחו את הילד. רבי אריה לייב נאסר יחד עם "השתדלן יעקב", ועם שניים נוספים מראשי הקהילה. למרות שהוא הוזהר בטרם מאסרו, סירב רבי אריה לייב קלהורה לברוח, משום שלא רצה לעזוב את הקהילה בתקופה קשה שכזו[ז]. בשעה שנאסר ברך ברבים את ברכת קידוש השם, מחשש שלא יהיו עשרה מישראל בצאת נשמתו[ח].

במאסרם עברו רבי אריה לייב קלהורה ויעקב השתדלן עינויים קשים ביותר, אך סירבו לכל הצעות ההתנצרות שניתנו להם כתמורה להצלת חייהם. שיאם של העינויים היה כאשר הונחו כדורי ברזל מלובנים תחת בית שחיו של רבי אריה לייב; מאז הלך ונחלש (על פי עדותו; "ריאותיו התכווצו") עד שכתוצאה מכך נפטר בי"ח בכסלו תצ"ז[ט].

כתביו על השולחן ערוך הודפסו תחת השם "כתבי הקדוש", בבני ברק שנת תש"ן. חלק אחר מכתביו נשרף בפוזנן.

צאצאי רבי אריה לייב קאלווארי

  • בנו רבי יעקב - אב"ד ור"מ בפוזנן ובמייזלינג.
  • בנו רבי יצחק איציק - אב"ד בפוזנן; מחבר "קרן שמואל". חתן רבי שלמה זלמן אשכנזי מפוזנן.
  • בנו רבי משה - אב"ד בראקוויץ ובפוזנן.
  • בנו שלמה - פרנס בקהילת פוזנא.
  • בנו משה קלפאריה מפוזנא.
  • נינו משה קולווארי-אלון - היגר לטורונטו, הדפיס את הספר "כתבי הקדוש" לרבי אריה לייב קלהורה.
  • בנו רבי זאב וואלף קאלפארי - דיין.
  • בנו אלכסנדר זיסקינד.
  • בנו רבי אליהו מלאנדסבערג - נולד בפוזנן בשנת ה'ת"ע. בילדותו נפצע בפוגרום שנערך בפוזנן בחודש אב ה'תע"ו, בו נהרגה טריינה אמו. נשא את מיכלא (מיכלה) בת רבי צבי הירש מונק אב"ד שוורין ובהמשך אב"ד מזריטש, ואחותו של רבי מאיר פוזנר, בעל ה"בית מאיר". ישב שנתיים באמסטרדם שם תמך בו ידיד עשיר. אחרי מות אביו חזר לפולין כיהן ברבנות בוורשנא (אנ'). אחרי כמה עלילות דם באזור, עקר ללנדסברג. נפטר בסביבות גיל 90. הגהותיו על שולחן ערוך חלק אבן העזר הודפסו ב"כתבי הקדוש", בני ברק תש"ן (עמ' ס"ז).
  • בנו רבי יוסף - נולד בשנת תק"י בפוזנן. למד אצל רבי צבי הירש מפיורדא. נשא את גיטל נינת סבו רבי אריה לייב (אחיה היה רבי אריה לייב, אביו של רבי יעקב קאלווארי הדיין מפוזנן). הסכים להתמנות לדיין וראש ישיבה בפוזנן בתנאי שימשיך לשלם את מסי הקהל כרגיל. נפטר בפוזנן בשנת תקפ"ה.
  • בנו הגביר שלמה זלמן פוזנר-לאנדסבערג מלובעראנץ - מחבר הספר "תואר פני שלמה". נפטר בח' באייר תרכ"ג.

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. ^ לעדות רבי ישראל שמואל קלהורה בהקדמה לספרו, המשפחה היא "מגזע דוד ומבית יהודה".
  2. ^ לפי בן המשפחה שלמה זלמן פוזנר בספרו "תואר פני שלמה", מוצא שם המשפחה - "קליפארי" - הוא מספרד המורית, שם אחד מאבות המשפחה היה מאנשי החצר של מי מהח'ליפים; מכך נגזר חציו הראשון של השם - קאליף, ואילו חציו השני הוא רמז על מוצא המשפחה משבט יהודה שנמשל לארי.
  3. ^ אודות מעמדם החוקי של היהודים בפולין בתקופה זו, ראה ישראל היילפרין, בית ישראל בפולין, ‏חלק א', ירושלים תש"ח, עמ' 31, באתר אוצר החכמה, ובעמ' 45, באתר אוצר החכמה.
  4. ^ רבי יום טוב ליפמן הלר קבור ליד קברי בני משפחת קלהורה.
  5. ^ מהדורות נוספות הודפסו בהמבורג תמ"ו, ברלין ת"ס-תס"א עם פירוש "חקי דעת" לרבי משה יקותיאל קויפמן הכהן חתן המגן אברהם, ובווינה תרכ"ה, קאליס תקס"ט[דרושה הבהרה] עם פירוש "עוללות צבי" לרבי מרדכי צבי פרידלנדר אב"ד ירגנדורף.
  6. ^ תשובה ממנו נדפסה ב"אבן השוהם", דירנפורט תצ"ג, סימן ח'.
  7. ^ לפי עדותו של תושב הקהילה בתקופה זו, קרוב לשלושת רבעי מבני הקהילה היהודית בעיר ברחו ממנה.
  8. ^ במהלך המאסר גילחו את שערות ראשם וזקנם של הנאשמים מחשש לכישוף באמצעותם. על פי המסופר הציע רבי אריה לייב קלהורה לתליינים שיענוהו חצי שעה נוספת במקום גילוח זקנו, עקב האיסור על פי ההלכה היהודית, אולם בקשתו סורבה.
  9. ^ שאר האסירים שוחררו לבסוף, לאחר כשלוש וחצי שנים, בחודש אב ה'ת"ק, על פי פקודה מסמכות עליונה[13].

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ 1.0 1.1 מאיר בלבן, ‏"היהודים בפולין במאה הט"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ז", בתוך: ישראל היילפרין (עורך), בית ישראל בפולין, חלק א', ירושלים תש"ח, עמ' 32, באתר אוצר החכמה.
  2. ^ לרוב מכונים בני המשפחה מקרקוב בשם קלהורה על הטיותיו השונות, ובני הענף בפוזנן בשם קאלווארי או קאליפארה.
  3. ^ שלמה זלמן לאנדסבערג, "תואר פני שלמה", קרוטושין תר"ל, עמ' 71.
  4. ^ "שחיטות ובדיקות עם הגהות גבול בנימין", המעשים שכתב מהר"ץ ומעשים שבאו לידי, וינה תקפ"ד, דף צ"ה, באתר היברו בוקס.
  5. ^ אלכסנדר גוטרמן, "יהודים ספרדיים על אדמת פולין", יד בן צבי.
  6. ^ צבי קארל, ‏"קראקא", בתוך: ערים ואמהות בישראל, חלק ב', ירושלים תש"ח, עמ' 300, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  7. ^ רבי חיים נתן דמביצר, כלילת יופי, ‏חלק א', קרקוב תרמ"ח, דף כ"ג, עמוד ב', באתר אוצר החכמה.
  8. ^ רבי חיים נתן דמביצר, כלילת יופי, ‏חלק א', קרקוב תרמ"ח, דף כ"ה, עמוד א', באתר אוצר החכמה.
  9. ^ צבי קארל, "קראקא", ערים ואמהות בישראל, חלק ב', ירושלים תש"ח, עמ' 310.
  10. ^ אריה באומינגר, "קהילת קראקוב", תל אביב תש"ל, עמ' 16.
  11. ^ צבי קארל, ‏"דברים אחדים על התרבות היהודית בקראקא", בתוך: ערים ואמהות בישראל, חלק ב', ירושלים תש"ח, עמ' 332, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  12. ^ מאיר בלבן, ‏"היהודים בפולין במאה הט"ז ובמחצית הראשונה של המאה הי"ז", בתוך: בית ישראל בפולין (עורך: ישראל היילפרין) חלק א', ירושלים תש"ח-תשי"ד, עמ' 32, באתר אוצר החכמה.
  13. ^ שמואל מלאנצבורג, ‏עמודי עולם, ברלין תק"א (בהקדמה לספר), באתר אוצר החכמה.

NivdakVeushar.png