משה גילדנמן
הדף יובא אוטומטית על ידי רובוט ונמצא נקי בסריקה אוטומטית, הדף טרם נבדק ידנית
דף זה עודכן אוטומטית מוויקיפדיה, וטרם עבר בקרה אנושית
תוצאת סריקה אוטומטית: מצב הדף: לא ידוע. מדיה לצפייה: לא אותרו תמונות או קבצי מדיה.
עדכן דיווח: • • אישור טקסט בלבד • אישור תמונות בלבד | הוראות טיפול
| לידה |
10 באוקטובר 1898 קוריץ |
|---|---|
| פטירה |
אוגוסט 1957 (בגיל 58) ישראל |
| כינויים נוספים | דיאדיא מישה |
| ידוע בשל | מפקד פרטיזנים |
| מקצוע | מהנדס |
| פרסים והוקרה |
|
משה גילדנמן (המכונה דיאדיא מישה או "הדוד מישה"), (באוקראינית: Гільденман, Моше; 10 באוקטובר 1898–1957) היה מהנדס וסופר יהודי מקורץ. במהלך מלחמת העולם השנייה לחם במחתרות פרטיזניות שונות ופיקד על הפלוגה היהודית הפרטיזנית שנקראה "הדוד מישה". גילדנמן שרד את המלחמה ופרסם חמישה ספרים.[1]
ביוגרפיה[edit | edit source]
גילדנמן נולד ב־1898 בעיירה קורץ, באזור ווהלין, שבגבול אוקראינה. הוא למד הנדסת בניין והתמחה בבניית גשרים. בעיירת הולדתו הקים מפעל לייצור מוצרי בטון בו עבד גם בנו שמחה.[1]
גילדנמן נפטר באוגוסט 1957 (י"ב באב ה'תשי"ז) ונטמן בבית העלמין בנס ציונה[2].
מלחמת העולם השנייה[edit | edit source]
לפי ההסכם הרוסי - גרמני עברה קוריץ לשלטון הרוסים והמהנדס גילדנמן צווה תחילה להמשיך בעבודתו כמהנדס העיר אולם בפרוץ המלחמ בין גרמניה לרוסיה, בעקבות מבצע ברברוסה, מצבם של יהודי קוריץ הורע ותוך זמן קצר נכלאו כולם בגטו. כאשר הגרמנים חילקו את היהודים לעבודה, הם ניצלו את הידע המקצועי שלו והותירו לו לעבוד. באקציה הראשונה, בערב חג השבועות ב־1942, נרצחו כ־2000 יהודי קוריץ ובניהם אשתו ובתו של גילדנמן. הוא ובנו שמחה נשארו בחיים.[3][1]
בהמשך גילדנמן הצליח לברוח מהגטו ליערות הסמוכים עם עוד 11 צעירים וביניהם בנו, מצוידים באקדח אחד עם חמישה כדורים. תחילה, ניסו גילדנמן וחברי הקבוצה להצטרף לקבוצות פרטיזניות שונות ביערות אבל זה לא התאפשר מכיוון שלא היה להם נשק וגם בשל היותם יהודים. מסיבה זו החליטו לפתוח קבוצה משלהם וכדי לחמש את הקבוצה תקפו קבוצת שוטרים אוקראינים, רצחו אותם וחטפו מהם רובים, אקדחים ומספר רימוני יד. משראו שהצליחו, הרשו לעצמם לתקוף תחנות משטרה קטנות באזור על מנת לצייד את הקבוצה מדי פעם בפעם. גילדנמן קלט לקבוצתו כל יהודי שברח מהגטאות ושנמלט ליערות, בהם הנער מרדכי שליין, וכך הקבוצה הלכה וגדלה. בנדידת הקבוצה של גילדנמן בחיפוש אחר פרטיזנים סובייטים, הם הוכתרו והותקפו על ידי כוחות גדולים של הצבא הגרמני ורבים מלוחמיו של קיפחו את חייהם בקרב זה עם האויב.[3][1]
בינואר 1943 פגשו קבוצתו של גילדנמן בכוחות של הגנרל אלכסנדר סאבורוב (אנ'), ששמע על הפעולות הנועזות בהנהגתו של גילדנמן ומינה אותו לפקד על פלוגה של יחידת פרטיזנים. חלק מהמבצעים הנועזים נגד הגרמנים היו התקפות יחידות צבא הפצצות רכבות של תחמושת ומזון והטילו פחד בכל כפרי הסביבה באמצעות פעולות נקם. כך למשל, כשנודע להם שראש כפר מסוים הוציא להורג יהודי, התקיפו גילדנמן ופלוגתו את אנשי הכפר ולאור היום תלו את ראש הכפר והשאירו מסר בכתב, שכל מי שיתקוף יהודי בעתיד דמו בראשו. דבר זה גרם להרבה פחד לסביבה ורבים נמנעו מלפגוע ביהודים.[3]
בגלל מדיניותם של הסובייטים לא לאפשר יחידות פרטיזניות יהודיות, הם צורפו לפלוגתו פרטיזנים ממוצא אוקראיני והיהודים הפכו למיעוט. הפלוגה פעלה באופן עצמאי באזור הצפוני של מחוז ז'יטומיר (Zhitomir), עד שחרור השטח באוקטובר 1943.[3]
גילדנמן נפגש בחזית עם הצבא הסובייטי והתנדב לשרת בשורותיו ולהמשיך להילחם בגרמנים. גילדנמן שירת בחיל ההנדסה עד לכיבושה של ברלין וכניעתה של גרמניה והשתחרר בדרגת סרן.[4][1][3]
אותות גבורה ועיטורים[edit | edit source]
בהוקרה על פעילותו בצבא הסובייטי עוטר במספר אותות בין היתר באות "הכוכב האדום" ואות "מלחמת המולדת" שהוענקו לו על ידי השלטונות הסובייטים וממשלת פולין העטירה אותו ב"צלב גרונואלד".[3]
לקריאה נוספת[edit | edit source]
- Misha Gildenman in They Fought Back: The Story of the Jewish Resistance in Nazi Europe, ed. and trans. Yuri Suhl (New York, 1967).
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
- מאמרו של טימותי סניידר, The Causes of Ukrainian-Polish Ethnic Cleansing 1943, ע' 222, הערת שוליים 76. (באנגלית)
- על לחימתו של גילדנמן באזור קורץ, באתר יד ושם (באנגלית)
- על לחימתו של גילדנמן ביערות קורץ, באתר יד ושם (באנגלית)
הערות שוליים[edit | edit source]
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +113 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.