מרד קושצ'ושקו

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
מרד קושצ'ושקו
Rp 1794.jpg
גבולותיה של פולין לאחר החלוקה השנייה בשנת 1793, והפעולות הצבאיות של הצדדים הלוחמים במרד: פולין (בצהוב), רוסיה (בירוק) ופרוסיה (בכחול)
תאריך התחלה: 24 במרץ 1794
תאריך סיום: 16 בנובמבר 1794
משך הסכסוך: 34 שבועות
מקום: השטחים שסופחו לרוסיה ולפרוסיה בחלוקת פולין השנייה
עילה: חלוקת פולין השנייה
תוצאה:
שינויים בטריטוריות: פולין גדול
הצדדים הלוחמים

האיחוד הפולני-ליטאיהאיחוד הפולני-ליטאי  האיחוד הפולני-ליטאי

האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית  האימפריה הרוסית
ממלכת פרוסיה (1750-1801)ממלכת פרוסיה (1750-1801) ממלכת פרוסיה
ממלכת הבסבורגממלכת הבסבורג  ממלכת הבסבורג

ראשי מדינה
מפקדים


פוליןפולין
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של פולין

פרהיסטוריה והיסטוריה קדומה (עד 966)

ימי הביניים (966 – 1385)

פולין היגלונית (1385 – 1569)

האיחוד הפולני-ליטאי (1569 - 1795)

פולין המחולקת (1795 – 1918)

הרפובליקה השנייה (1918 – 1939)

מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945)

הרפובליקה העממית הפולנית (1945 – 1989)

הרפובליקה השלישית (1989 – )

פולין

מרד קוֹשְׁצ'וּשְׁקוֹ (או התקוממות קושצ'ושקו; בפולנית: Insurekcja kościuszkowska)[1], היה התקוממות עממית רחבת היקף בשטחי האיחוד הפולני-ליטאי לשעבר נגד האימפריה הרוסית וממלכת פרוסיה, בהנהגתו של תדיאוש קושצ'ושקו בשנת 1794. המרד היה ניסיון כושל לשחרור האיחוד הפולני-ליטאי מההשפעה הרוסית לאחר חלוקת פולין השנייה (1793) והקמת קונפדרציית טרגוביצה (אנ') – ברית אצילים שתמכה במעורבות רוסית במדינה, והוא נחל מספר נצחונות סמליים בתחילתו, הבולטים שבהם: קרב רסלוויצה, הקרב על ורשה, והמרד בפולין גדול, אך מול כח רוסי ופרוסי משולב ועדיף בהרבה, הוא נכשל. כישלון המרד הוביל לחלוקת פולין השלישית ולביטול מוחלט של שרידי העצמאות של פולין, ולכפיית התרבות הרוסית והפרוסית בכח במקביל לדחיקת התרבות הפולנית.

במהלך המרד גילו יהודי פולין הזדהות וסולידריות במידה רבה עם המתקוממים הפולנים, שנבעה גם משנאה לאימפריה הרוסית וחשש מפני כיבוש רוסי. יהודים רבים סיפקו נשק למורדים, או התגייסו בעצמם לצבא המרד, ואף הוקם לראשונה זה מאות שנים גדוד יהודי במסגרת צבא המרד בפיקודו של קולונל ברק יוסלביץ'. התגייסותם של היהודים לטובת המרד גרמה ליחס חיובי כלפיהם מצד חלק מהאליטה הפולנית, וליחסי גומלין הדדיים בעד עצמאות פולין במשך שנים ארוכות.

רקע

דגל האיחוד הפולני-ליטאי

שקיעת האיחוד

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האיחוד הפולני-ליטאי

בתחילת המאה ה-18 היה נתון האיחוד הפולני-ליטאי לשליטת האצולה הגבוהה - המגנאטים שהיו מעמד חברתי של אצילים עתירי נכסים בעלי אגד אחוזות שניהלו משק אוטרקי. המגנאטים היו במאבק מתמיד עם האצילים בני המעמד הנמוך, שבבעלותם היו האחוזות הקטנות, ועם המלוכה שבפולין הייתה לרוב חלשה וחסרת יכולת פעולה. במאה ה-17 הם הפכו לבעלי הכוח העיקריים בפולין כאשר השתלטו על רוב האחוזות הקטנות ועל הפרלמנט - הסיים. כוחם הגדול של המגנאטים בפרלמנט אפשר להם לקבוע את תקנת ליברום וטו כלומר זכותו של כל חבר בפרלמנט להטיל וטו על כל החלטה פרלמנטרית. על פי חוקי הסיים אם בתוך שישה שבועות מהצעת חוק לא מתקבלת ההחלטה פה אחד, ההחלטה בטלה. בנוסף, על פי חוקת הסיים בכל מושב פרלמנטרי מאוגדים כל החוקים לקובץ אחד המפורסם בתום המושב, אם אחד החוקים במושב הפרלמנט נידחה (ולו על ידי חבר פרלמנט אחד) כל קובץ החוקים בטל. הם הצליחו להבטיח שלא יבוצעו רפורמות שעשויות להחליש את מעמדם המיוחד וזכויות היתר שלהם שכונו חירויות הזהב (אנ') באמצעות ניצול לרעה של זכות הווטו שאפשרה לכל אציל לשתק את הסיים. אופן פעולה זה מנע ממשל אפקטיבי בפולין ועודד את שכנותיה רוסיה, פרוסיה, ואוסטריה, לנגוס משטחה של פולין ללא התנגדות, אצילים רבים שוחדו על ידי גורמים אינטרסנטיים ומעצמות זרות, והיו כאלה שהסתפקו באמונה שהם חיים ב"תור הזהב". שורה של מלחמות אזרחים ופלישות מן החוץ הביאו לשחיקת הערכים הדמוקרטים, לירידה בכוחו של הפרלמנט, ובכוחה של פולין בכלל. לעומת זאת עלה כוחם של האצילים שהפכו לשליטים למעשה במדינה. מצב זה הוביל לשיתוק מתמשך של ממשלת האיחוד הפולני-ליטאי במשך למעלה ממאה שנה.

החל מאמצע המאה ה-17 נעשו נסיונות לרפורמות בחוקת האיחוד, אך הרעיון התקבל בעוינות על ידי האצילים ועל ידי המדינות השכנות, שנהנו מהיחלשות האיחוד, וחששו מפני כוח מדיני מתחדש ודמוקרטי בגבולותיהן. לקראת מחצית המאה ה-18 כבר לא היה האיחוד הפולני-ליטאי חזק כבעבר, ולמעשה הוא היה תלוי במדיניותה של האימפריה הרוסית. ההתערבות הרוסית בענייני הפנים של פולין הורגשה במיוחד במהלך בחירת המלך האחרון - סטניסלאב פוניאטובסקי, שהיה מקורב ליקטרינה הגדולה באופן אישי.

ניקולאי רפנין – השגריר הרוסי בפולין, התערבותו הגסה בענייניה הפנימיים של פולין הובילה לפרוץ המרד הראשון בפולין כנגד רוסיה, והקמת הקונפדרציה של באר

במהלך מלחמת שבע השנים היה האיחוד נייטרלי באופו רשמי אך כוחות צבא של האימפריה הרוסית עברו בשטחו לכיוון פרוסיה. החל משנת 1764 ניסה מלך פולין לבטל את הליברום וטו ולהנהיג רפורמות נוספות בממשל, אך בשנת 1767 התקבלה חוקה חדשה בלחץ השגריר הרוסי ניקולאי רפנין שביטלה את כל הרפורמות הקודמות. הסיים הפולני פעל תחת שליטה מלאה של השגריר הרוסי ומתנגדיו בקרב האצולה הפולנית נעצרו. בשנת 1768 הוא אף הצליח להעביר חוק לפיו נוצרים שאינם קתולים יקבלו אותן זכויות כמו נוצרים קתולים חוק פרו-רוסי מובהק שמשמעותו הייתה שנוצרים פרבוסלבים – הדת הרשמית של רוסיה יהיו שווי זכויות לבני הדת השלטת במדינה. ההתערבות גסה של רפנין בעניינים הפנימיים של פולין גרמה להקמת התאחדות אצילים שהתכנסה בעיר באר והכריזה על מרד, ההתאחדות כונתה הקונפדרציה של באר (אנ'), וצבאה לחם נגד צבאותיהם של המלך, האימפריה הרוסית, ונגד התקוממות מקומית באוקראינה.

חלוקת פולין הראשונה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חלוקת פולין

בתקופה זו חתמו נציגי פרוסיה האימפריה הרוסית ואוסטריה על ברית סודית. בפברואר 1772 חתמו מדינות הברית על הסכם סודי לחלוקת האיחוד הפולני-ליטאי. בתחילת אוגוסט 1772 פלשו צבאותיהן לשטחי האיחוד והתמקמו בהתאם לחלוקה שסוכמה קודם לכן. כוחות הקונפדרציה שבסיסיהם היו ממוקמים באוסטריה נאלצו לעזוב את בסיסיהם מאחר שאוסטריה הצטרפה לברית. למרות מצבם הנחות (סיוע מועט קיבלו המורדים מצרפת וכן מפרוץ המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774)) הם לחמו בעקשנות, והלחימה נמשכה עד לאביב 1773. ב-28 באפריל 1773 כבשו כוחות רוסיים בפיקודו של אלכסנדר סובורוב את קרקוב והמרד חוסל.

בהתאם להסכם התבצעה החלוקת כאשר האימפריה הרוסית סיפחה שטחים בליבוניה, בלרוס עד לדווינה המערבית כולל ויטבסק, פולוצק והסביבה – שטח של 92 אלף קמ"ר עם אוכלוסייה של 1.3 מיליון תושבים, פרוסיה סיפחה שטחים לאורך החוף הבלטי, לא כולל גדנסק, טורון ואזורים נוספים – שטח של 36 אלף קמ"ר, שבו 580 אלף תושבים, ושליטה על 80% מסחר חוץ של האיחוד (הממשלה הפרוסית הנהיגה מיסי מעבר גבוהים שהקשו מאוד על פיתוח הכלכלה של האיחוד), ואוסטריה סיפחה אזורים בפולין קטן וגליציה ללא קרקוב – שטח של 83 אלף קמ"ר שבו 2.6 מיליון תושבים.

תוך שימוש בלחץ צבאי בלתי פוסק, דרשו מדינות הברית ממלך פולין ומהסיים להכיר בחלוקה באופן רשמי; מחוסר ברירה, כינס המלך סטניסלאב פוניאטובסקי את הסיים, ובשנת 1775 קיבלה החלוקה הכרה רשמית. כמו כן, שונו כמה מחוקי המדינה אך הליברום וטו נשאר בתוקף, בהתאם לחוקים החדשים, מינוי תפקידי מפתח במדינה היה על בסיס מועמדים שהועברו מהסיים למלך.

ניסיונות רפורמה

סטניסלב פוניאטובסקי פרידריך וילהלם השני
סטניסלב פוניאטובסקי מלך פולין, ופרידריך וילהלם השני מלך פרוסיה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוקת 3 במאי 1791

הניסיון המרכזי לרפורמה חוקתית נעשה במהלך הסיים הגדול בין השנים 1792-1788. שכנותיה של פולין היו טרודות במלחמות ולא היו מסוגלות להתערב בכוח בענייניו הפנימיים של האיחוד; רוסיה ואוסטריה היו מעורבות בעימותים עם האימפריה העות'מאנית (מלחמת רוסיה-טורקיה שנמשכה בין השנים 1792-1787 בה השתתפה גם האימפריה הרומית הקדושה כבת בריתה של רוסיה, בעימותים שנערכו במולדובה ובסרביה); הרוסים מצאו עצמם נלחמים בו זמנית גם במלחמת רוסיה-שוודיה (אנ'), ונראה היה שברית חדשה שנכרתה בין האיחוד הפולני-ליטאי לפרוסיה תספק ביטחון מפני התערבות רוסית בפולין.

גריגורי פוטיומקין – מדינאי רוסי, עמד מאחורי הקמת ברית טרגוביצה

ב-3 במאי 1791 נחקקה חוקה חדשה שהתקבעה בשם חוקת 3 במאי 1791; החוקה החדשה שהייתה החוקה הדמוקרטית הראשונה באירופה וזכתה לתמיכה עממית רחבה חיזקה את כוחה של המדינה בניסיון להחליף את האנרכיה ששררה בממלכה במונרכיה חוקתית. החוקה הציגה אלמנטים של שוויון פוליטי בין בני המעמד הנמוך לבני האצולה, והעניקה לאיכרים הגנה ממשלתית, בכך מיתנה את שעבודם. החוקה אסרה על הליכים פרלמנטריים כגון הליברום וטו, שאפשר לכל אחד מבני האצולה להביא לפירוק המושב הנוכחי של הסיים. במשך 123 השנים הבאות, חוקת 3 במאי 1791, נתפסה כעדות להצלחתן של הרפורמות הפנים-מדינתיות וכסמל המבטיח את השבת הריבונות של פולין.

ניסיונות הרפורמה בפולין היו לצנינים בעיניהם של המדינות השכנות ששאפו לחלק ביניהם את פולין תוך ניצול המאבקים הפנימיים באיחוד. הצארית - יקטרינה הגדולה זעמה על אימוץ החוקה החדשה, וחששה מפני השפעת רוחות החופש והדמוקרטיה על רוסיה. אלכסנדר בזבורודקו (אנ') - אחד ממעצבי מדיניות החוץ של רוסיה הגיב על הידיעה במילים: "הידיעה הגרועה ביותר האפשרית הגיעה מוורשה: המלך הפולני הפך כמעט לריבון". רוסיה ראתה את פולין כמדינה חסרת הגנה בפועל. לאחר שגם פרוסיה – שכזכור חתמה על ברית עם פולין זמן לא רב לפני כן התנגדה בתוקף לחוקה החדשה, ודיפלומטים פולנים קיבלו הודעה כי החוקה החדשה שינתה את מדינת פולין עד כדי כך שפרוסיה לא רואה את התחייבויותיה הקודמות לברית בין המדינות. פרוסיה חששה גם היא מאיום שעלולה להוות עליה המדינה הפולנית המחוזקת מהחוקה החדשה; שר החוץ הפרוסי - פרידריך וילהלם פון שולנבורג-קנרט הודיע לפולנים כי פרוסיה אינה תומכת בחוקה החדשה והיא תסרב לעזור לאיחוד הפולני-ליטאי בכל צורה שהיא - ואפילו באמצעות תיווך, מכיוון שהאינטרס הממלכתי של פרוסיה נוגד את התחזקות האיחוד הפולני-ליטאי שעלול לאיים על פרוסיה בעתיד. המדינאי הפרוסי אוולד פון הרצברג (אנ') הביע את חששם של השמרנים באירופה: "הפולנים גרמו לזעזוע בממלכה הפרוסית על ידי הצבעה בעד החוקה", תוך מתן הסבר כי האיחוד המחוזק ידרוש ככל הנראה את החזרת השטחים שפרוסיה סיפחה בחלוקת פולין הראשונה.

לאיחוד הפולני היה כח צבאי דל בתקופה זו – צבא האיחוד הפולני-ליטאי (אנ') גם לאחר התרחבותו בעקבות הרפורמה שהוכרזה בסיים הגדול היה קטן יחסית ומצבת הכח הסדיר שלו עמדה על כ- 65,000 חיילים בלבד, מצב זה היה אידיאלי להתערבות צבאית עבור המדינות השכנות שצבא כל אחת מהן היה גדדול בהרבה (הצבא הפרוסי וצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית עמדו על כ-200,000 חיילים כל אחד, ואילו צבא האימפריה הרוסית מנה כ-300,000 חיילים).

הצבא הפולני המנצח לאחר קרב ז'ילנסקה (אנ')
ציור מאת וויצ'ך קוסאק (אנ') משנת 1898
סטניסלב פוטוצקי, הוויווד של רותניה האדומה - מהאצילים המשפיעים באיחוד, התנגד לרפורמות ועמד בראש ברית טרגוביצה
כשהחלה המלחמה נזנח על ידי הרוסים בעלי בריתו ופוטר מתפקידו כמפקד בחיל הרגלים של האימפריה, ועקר לווינה, לאחר מכן פרש מהחיים הפוליטיים והתיישב בטולצ'ין. נידון למוות בהיעדרו על ידי בית המשפט הפלילי העליון של המרד

החוקה החדשה נתקלה בהתנגדות גם בתוככי האיחוד עצמו ואצילים בכירים התנגדו לה בתוקף, ביניהם: סטניסלב פוטוצקי (אנ'), פרנצישק ברניצקי (אנ'), סברין רזווסקי (אנ'), יוזף קוסקובסקי (אנ'), וסימון קוסקובסקי (אנ'), אצילים אלו ביקשו מצארית רוסיה קתרינה הגדולה להתערב למען השבת זכויות היתר שלהם כמו חוקי הקרדינל (אנ') ועוד – חוקים שהבטיחו את המשך ההשפעה המוחלטת של האצילים על המדינה ולמעשה את המשך השיתוק של המערכת השלטונית בפולין. לשם כך הקימו האצילים הללו ב-14 במאי 1792 בעיירה טרגוביצה (או') ברית צבאית; בינואר 1792 יצאה הקונפדרציה בהכרזה שהוכנה למעשה בסנט פטרסבורג על ידי מקורביה של קתרינה – גריגורי פוטיומקין וראש המטה שלו וסילי פופוב (אנ'), הקונפדרציה גינתה את החוקה החדשה שתרמה ל"הדבקה של רעיונות דמוקרטיים בעקבות הדוגמא ההרסנית שהיתה בפריז" כלשונה, ובהכרזה נאמר כי "הפרלמנט הפר את כל חוקי היסוד ורמס את כל חירויות העמים" חברי הקונפדרציה יישרו קו עם המדיניות של קתרינה הגדולה וביקשו ממנה להתערב בסכסוך בפעולה צבאית: "אנחנו לא יכולים לעשות דבר מלבד לפנות לצארינה קתרין - קיסרית נכבדה והוגנת, ידידתנו ובעלת בריתנו השכנה, המכבדת את הצורך של האומה ברווחתה ותמיד מציעה לה יד עוזרת", כתבו. ב-18 במאי 1792 מסר שגריר רוסיה בפולין יעקב בולגקוב (אנ') הכרזת מלחמה לשר החוץ הפולני יואכים שרפטוביץ' (אנ'), ועוד באותו יום פלשו צבאות רוסיים לפולין ולליטא. המלחמה בין רוסיה לאיחוד (אנ') הסתיימה ללא קרבות משמעותיים בכניעה עליה חתם המלך סטניסלאב אוגוסט פוניאטובסקי שקיווה לפתור את הסכסוך בדרך דיפלומטית.

חלוקת פולין השניה

תקוותו של המלך פוניאטובסקי שהכניעה תאפשר פתרון דיפלומטי מקובל התבדתה עד מהרה, בסתיו 1793 התכנס הסיים בעיר גרודנה על שמה כונה הסיים של גרודנה (אנ'), בעזרת צירים חדשים ששוחדו או אוימו על ידי הרוסים תמו דיוני הסיים ב-23 בנובמבר 1793, חוקת ה-3 במאי בוטלה, והסיים הכריז על הסכמתו לחלוקת פולין השנייה; רוסיה סיפחה 250,000 קמ"ר (97,000 מ"ר), ואילו פרוסיה סיפחה 58,000 קמ"ר (22,000 מ"ר) משטח האיחוד. חלוקה זו צמצמה את אוכלוסיית פולין לשליש בלבד ממה שהייתה לפני תחילת החלוקות בשנת 1772, שלטון כיבוש הוטל על פולין על ידי כוחות רוסיים ועצמאותה הוגבלה מאוד, החלוקה השניה היוותה מכת מחץ עבור חברי ברית טרגוביצה שהתכוונו להגן על זכויותיהם הוותיקות בנות מאות השנים, ועתה נחשבו בקרב האוכלוסייה הפולנית כבוגדים.

ניצני המרד

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תדיאוש קושצ'ושקו

הצבא הפולני היה מאוכזב מאוד מכניעתו של המלך פוניאטובסקי, ורוב המפקדים ראו זאת ככניעה מוקדמת מדי; תדיאוש קושצ'ושקו, הנסיך יוזף פוניאטובסקי, ורבים אחרים ביקרו את החלטת המלך, ורבים מאוד – ביניהם גם קושצ'ושקו, התפטרו מתפקידם זמן קצר לאחר מכן. קושצ'ושקו, שלא הפסיד אף קרב אחד במערכה התפטר באמצע ספטמבר מתפקידו בצבא ועזב את ורשה בתחילת אוקטובר. הוא התיישב בלייפציג, שם הקימו מפקדים ופוליטיקאים פולנים בולטים אחרים שהתקבצו סביב איגנץ פוטוצקי (אנ'), הוגו קולוזא'ץ (אנ'), ואיגנץ דיז'לינסקי (אנ') קהילת מהגרים, והחלו להכין התקוממות נגד השלטון הרוסי בפולין, תוך יצירת קשרים עם קבוצות אופוזיציה דומות בפולין. תמיכתו של קושצ'ושקו בקשר המתארגן הייתה תנופה גדולה עבורם, שכן הוא היה באותה תקופה אחד האנשים הפופולריים ביותר ברחבי פולין.

באוגוסט 1793 חזר קושצ'ושקו ללייפציג מביקור באיטליה והתקבל על ידי חבריו מקהילת המהגרים בדרישה להתחיל לתכנן את המרד. בספטמבר הוא הבריח את הגבול לפולין כדי לערוך תצפיות באופן אישי ולפגוש כמה קצינים בכירים מאוהדיו שנותרו בצבא הפולני ביניהם הגנרל יוזף וודצ'יקי. ההכנות בפולין להתקוממות היו איטיות, וקושצ'ושקו שהיה מודאג מסיכויי המרד נגד שלוש המעצמות החליט לדחות את ההתקוממות, הוא עזב לאיטליה ותכנן לחזור רק בפברואר, אך המצב בפולין השתנה במהירות. ממשלות רוסיה ופרוסיה אילצו את פולין לפרק שוב את רוב כוחותיה הצבאיים, הרוסים דרשו צמצום נוסף של הצבא (שהצטמצם אחרי הכניעה עליה חתם פוניאוטבסקי) מ-36,000 חיילים ל-15,000 חיילים בלבד, והיחידות המופחתות היו אמורות להיות מגויסות לצבא הרוסי. כמו כן, בחודש מרץ גילו סוכני הצאר את קבוצת המהפכנים בוורשה והחלו לעצור פוליטיקאים ומפקדים צבאיים בולטים. קושצ'ושקו נאלץ להוציא לפועל את תוכניתו מוקדם מהצפוי, וב-15 במרץ 1794 יצא לקרקוב.

המרד

תדיאוש קושצ'ושקו
קרב רסלוויצה, ציור מאת יאן מטייקו
גרנדירים פולנים בלבוש איכרים

ב-12 במרץ 1794, החליט הגנרל אנטוני מדלינסקי (אנ') – מפקד חטיבת הפרשים הלאומית הפולנית הראשונה בסביבות אוסטרולנקה (שכללה כ-1500 לוחמים) לסרב לפקודה רוסית שהורתה לו לפזר את כוחותיו, והוא קידם את החטיבה בצעד מתריס בכיוון קרקוב. צעד זה עורר גל של מהומות נגד כוחות רוסיים ברחבי המדינה, חיל המצב הרוסי של קרקוב קיבל פקודה לעזוב את העיר ולהילחם עם מדלינסקי, מה שהשאיר את קרקוב ללא הגנה אך גם טרף את הקלפים ומנע מקושצ'ושקו לבצע את תוכניתו המקורית להשתלט על תחמושתו של חיל המצב הרוסי בעיר.

חיילים פולנים של צבא המרד - ציור מהמאה ה-19

ב-24 במרס 1794, הודיע תדיאוש קושצ'ושקו - מוותיקי הצבא הקונטיננטלי של מלחמת העצמאות האמריקאית על התקוממות כללית בנאום שנשא בכיכר העיר קרקוב, קושצ'ושקו נטל לעצמו את הסמכויות של מפקד עליון של כל הכוחות הפולניים והכריז על עצמו כ"נצ'לניק" – מנהיג לאומי. בנאומו הוא נדר "שלא להשתמש בכוחות אלה לדיכוי כל אדם באשר הוא, אלא כדי להגן על שלמות גבולותיה של פולין, להחזיר את עצמאותה של האומה, ולחזק את החירויות האוניברסליות" בלבד.

איכרים פולנים חמושים בחרמשים

על מנת לחזק את צבאו פרסם קושצ'ושקו צו גיוס בו נאמר שמתוך כל 5 בתי אב בפולין קטן, יגוייס לפחות חייל אחד שיצוייד בקרבין, כידון, או גרזן. הוועדה המסדרת של קושצ'ושקו בקרקוב גייסה את כל הגברים בגילאי 18–28 והטילה מס על האזרחים. צבא המרד סבל ממחסור חמור בנשק, מה שגרם לקושצ'ושקו להקים יחידות גדולות שהורכבו מאיכרים חמושים בחרמשים, היחידות כונו בפי העם "אנשי החרמשים".

ב-4 באפריל נפגש צבא המרד עם גדודי הגנרל הרוסי פיודור דניסוב שקיבל הוראה מהקיסרית קתרינה הגדולה לתקוף את קרקוב ולהשמיד את צבא המורדים בשלב מוקדם זה בטרם הוא עלול להתחזק, המפגש התרחש ליד הכפר רסלוויצה (אנ') ונודע לאחר מכן כקרב רסלוויצה (אנ'); במהלך הקרב בו הפגינו האיכרים הפולנים שהצטרפו לצבא אומץ לב ראוי לציון, הביסו כוחותיו של קושצ'ושקו את היריב שהיה נחות מבחינה מספרית (אם כי הייתה לו עדיפות טכנית וארטילרית), ולאחר הקרב העקוב מדם נסוגו הכוחות הרוסיים משדה הקרב (כוחותיו של קושצ'ושקו היו חלשים מכדי לפתוח במרדף מוצלח שיכול היה להדוף את הכוחות הרוסים מכל פולין קטן). על אף שהחשיבות האסטרטגית של הניצחון לא הייתה ממשית, התפשטה הידיעה על הניצחון במהירות ומחוזות נוספים בפולין הצטרפו לשורות המתקוממים, בתחילת אפריל כבר היו כוחות פולנים שהצטרפו לצבאו של קושצ'ושקו באדמות לובלין וווהלין.

מרד ורשה

יאקוב יאסינסקי מפקד המרד בווילנה

בוורשה ניסו הרוסים לעצור חשודים בתמיכה בהתקוממות, ולפרק את חיל המצב הפולני החלש של ורשה במהירות על ידי השתלטות על מחסן אמצעי לחימה שהיו מאוחסנים ברחוב מיודובה (אנ'), ניסיון זה היווה גורם ישיר לפרוץ המרד בוורשה (אנ'). לנוכח הססנותו של המלך, הסתייעו המורדים בחוסר כישוריו של שגריר רוסיה יוסיף איגלסטרום (אנ') שימש גם כמפקד צבאי של חיל המצב. ב-17 באפריל פרץ המרד בראשותו של סנדלר מחברי המועצה העירונית בשם יאן קילינסקי (אנ'), היום שנבחר היה יום חמישי הקדוש, כאשר רבים מחיילי חיל המצב הרוסי היו בכנסיות ללא נשקם. המורדים נעזרו באוכלוסייה האזרחית של ורשה והפתיעו את הרוסים כאשר תקפו קבוצות קטנות של חיילים בו זמנית בכל רחבי העיר, וההתנגדות לכוחות הרוסיים התפשטה במהירות בכל העיר. לאחר יומיים של קרבות קשים נאלצו הרוסים, שספגו בין 2,000 ל-4,000 הרוגים מתוך חיל המצב שמנה כ-5,000 חיילים בסך הכל, לעזוב את העיר. התקוממות דומה הונהגה בוילנה על ידי יאקוב יאסינסקי (אנ') ב-23 באפריל ועד מהרה ערים ועיירות אחרות הלכו בעקבותיה. הטבח בחיילים רוסיים לא חמושים שהשתתפו בטקסי הפסחא נחשב בעיני הרוסים כפשע נגד האנושות והיווה מאוחר יותר גורם מרכזי לנקמה במהלך המצור על ורשה.

שטרות זלוטי פולני שהנפיקו שלטונות המרד

הקרבות

ב-7 במאי 1794 הכריז קושצ'ושקו על ביטול חלקי של הצמיתות בפולין בהכרזה שנודעה בכינוי "הכרזת פולניץ (אנ')", במסגרתה העניק חירות אזרחית לכל האיכרים והגנה ממשלתית מפני התעללות של אצילים. למרות שהחוק החדש מעולם לא נחקק פורמלית והוא אף הוחרם על ידי חלק ניכר מהאצולה, ההכרזה משכה איכרים רבים לשורות המתקוממים, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הפולנית שהאיכרים נחשבו רשמית כחלק מ"האומה" - מילה שמשמעותה הייתה מקבילה בעבר לאצולה.

קרב שצ'וצ'ין - ציור מאת מיכאיל סטכוביץ'

למרות ההבטחה לרפורמות והנסיונות לגיוס מהיר של כוחות חדשים, המצב האסטרטגי של הכוחות הפולניים, שהורכב מ 6,000 איכרים, ו-9,000 חיילים, היה עדיין גרוע ביותר. ב-10 במאי חצו כוחות פרוסיה (17,500 חיילים בפיקודו של הגנרל פרנסיס פברט) את גבולות פולין והצטרפו ל-9,000 החיילים הרוסים שפעלו בצפון פולין, ומורדים החלו לנחול שורה של מפלות. ב-6 ביוני הובס צבאו של קושצ'ושקו בקרב שצ'וצ'ין (אנ') על ידי כוח רוסי-פרוסי משותף, ב-8 ביוני הובס הגנרל יוזף זייג'צ'ק (אנ') בקרב חלם (אנ'), וב-15 ביוני כבש הצבא הפרוסי את קרקוב ללא התנגדות. הכוחות הפולניים שמנו 16,000 חיילים, 18,000 איכרים ו-15,000 אנשי מעמד הבורגנים, נסוגו לעבר ורשה לפי פקודת קושצ'ושקו והחלו לבצר את העיר. ב-10 ביולי נחלו המורדים הצלחה זמנית בקרב רג'רוד (אנ') – קרב שנערך באמצעות נשק קר בו נהדף הצבא הפרוסי מהעיר רג'רוד באופן זמני.

ב-13 ביולי החל המצור על ורשה (אנ') על ידי כח רוסי-פרוסי משולב בפיקודם של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השני והגנרל הרוסי יוהאן הרמן פון פרסן (אנ'), כח שההערכות כלפיו נעות בין 90,000 חיילים וכ-250 תותחים ל-45,000 חיילים; צבא המצור החליט לדחות את המתקפה בהמתנה לתותחים כבדים. ב-27 ביולי נפתחה המתקפה הראשונה בכיוון וולה, אך התוקפים נבלמו על ידי אוגדה פולנית בפיקודו של הנסיך יוזף פוניאטובסקי. כדי להקל על הלחץ הפרוסי הורה קושצ'ושקו על הכרזת מרד בפולין גדול, המרד הצליח לשבש את תנועת הצבא הפרוסי. בשלב זה הפך קושצ'ושקו לרדיקלי יותר בהשקפתו הפוליטית, והוא התקרב אל היעקובינים הפולנים כדי לצבור תמיכה עממית רחבה יותר. ההתקפה השנייה של צבאות פרוסיה ורוסיה על ורשה ב-26–28 באוגוסט גם היא נכשלה, ועם התפשטות המרד בפולין גדול, הורה פרידריך וילהלם השני לכוחותיו לסיים את המצור ולסגת (הפרוסים נסוגו לנהר בזורה (אנ'), והרוסים לגדה הדרומית של נהר הפיליצה).

הניצחון הפולני בוורשה נתפס כאחד ההישגים העיקריים של קושצ'ושקו, וכאחד משני הניצחונות הפולניים הגדולים ביותר במרד, הניצחון העיקרי של המרד היה המרד בפולין גדול; צבא פולני בפיקודו של יאן הנריק דומברובסקי כבש את בידגושץ' ב-2 באוקטובר ונכנס לפומרניה כמעט ללא התנגדות. הודות לניידות כוחותיו, הצליח דומברובסקי לחמוק מאיגוף צבאו על ידי צבא פרוסי ושיבש את הקווים הפרוסים, בכך אילץ את הפרוסים להסיג את מרבית כוחותיהם ממרכז פולין. על אף ההצלחה היחסית לא שהה צבאו של דומברובסקי זמן רב בשטח הפרוסי ונסוג במהרה למרכז פולין. ההתקוממות בליטא לא החזיקה מעמד זמן רב ודוכאה במהירות על ידי הכוחות הרוסיים כאשר ב-12 באוגוסט נכבשה וילנה.

קושצ'ושקו נפצע ונופל בשבי בקרב מקיוביץ' - ציור שמן מאת יאן בוגומי פלרש, משנת 1794 בערך

בינתיים, ציידו הרוסים חיל חדש בפיקודו של הגנרל אלכסנדר סובורוב והורה לו להצטרף לצבא שבפיקודו של איוון פרסן ליד ורשה. לאחר שני קרבות עם צבא המרד בקרופצ'יצ'ה (17 בספטמבר) וטרספול (אנ') (19 בספטמבר), החל הצבא החדש בצעידה לעבר ורשה. קושצ'ושקו גייס שני גדודים מוורשה ובעזרת 5,000 חיילים נוספים, התקיף את צבאו של פרסן שמנה 14,000 חיילים ב-10 באוקטובר בקרב מקיוביץ' (אנ') בניסיון למנוע משני הצבאות הרוסיים להתאחד, במהלך הקרב שהסתיים בתבוסה פולנית נפצע קושצ'ושקו ונפל לידי הרוסים.

כמפקד המרד החדש נבחר תומס וורצקי (אנ'), וורצקי לא יכול היה לשלוט גם במאבקים הפנימיים של הצבא הפולני, והיה בפועל למפקד הכוחות הצבאיים בלבד, בעוד שהכוח הפוליטי עבר לגנרל יוזף זייג'צ'ק, שנאבק עם יעקובינים פולנים (אנ') - ליברלים שמאלנים קיצונים שהיו תומכים משובעים של המהפכה הצרפתית מזה, ועם אצילים ימניים שמרנים ובתוכם גם המלך מזה.

אלכסנדר סובורוב מפקד הצבא הרוסי, תחת פיקודו אירע טבח פראגה

טבח פראגה

ב-4 בנובמבר החל קרב פראגה (אנ') קרב שהתחולל בקרבת הפרבר הוורשאי פראגה (אנ') שעל הגדה הימנית של הוויסלה. לאחר ארבע שעות של לחימה פנים אל פנים, פרצו הכוחות הרוסים שמנו כ-22,000 איש, את קווי ההגנה הפולנים; המפקד הרוסי – סובורוב נתן לקוזקים יד חפשית לבזוז ולשרוף את ורשה. כ-20,000 איש נרצחו במהלך אירועים אלו שכונו "טבח פראגה". הגנרל זייג'צ'ק ברח פצוע משדה הקרב והפקיר את הצבא הפולני שנחל תבוסה מכרעת.

ב-16 בנובמבר, סמוך לכפר רדושיצה נכנעה ורשה. כניעה זו סימלה את סוף המרד, והישות הפולנית חדלה מלהתקיים באופן כמעט סופי; בשנה שלאחר מכן התרחשה חלוקת פולין השלישית, במהלכה סיפחו אוסטריה רוסיה ופרוסיה את שארית המדינה. לאחר החלוקה השלישית, בשנת 1795, נותר בידי רוסיה כל השטח שהיה דוכסות ליטא (פרט לפודוליה), וכן אדמות ממערב לנהר הניימן, וחבלי ווהלין ואוקראינה, אוסטריה קיבלה את האזור הדרומי המאוכלס המכונה גליציה, וכן את חבל הארץ שבין ורשה וקרקוב בין הנהרות ויסלה ופיליצה, ואילו פרוסיה קיבלה את האדמות שבין הים הבלטי וקרקוב וכן את העיר ורשה וחלקים מסוימים מליטא.

השלכות המרד

לאחר כישלון המרד פסקה פולין להתקיים כמדינה עצמאית במשך 123 שנה, וכל מוסדותיה נאסרו בהדרגה על ידי המדינות הכובשות. עם זאת, ההתקוממות סימנה את תחילת ההשקפה הפוליטית המודרנית בפולין ובמרכז אירופה. הכרזתו של קושצ'ושקו בפולניץ על חירות לאיכרים, והרוח היעקובינית של צבאו פתחה את הדרך בפני תנועת השמאל הפולני; פוליטיקאים פולנים רבים שהיו פעילים במהלך המרד הפכו לעמוד השדרה של הפוליטיקה הפולנית, הן במדינה והן מחוצה לה במאה ה-19. כמו כן, חלק ניכר מהצבא הפרוסי היה עסוק בקרבות בפולין מה שגרם לכך שפרוסיה לא יכלה להפעיל מספיק כוחות כדי לדכא את המהפכה הצרפתית.

בפולין המחולקת היווה כישלון המרד אסון כלכלי, השוק הפולני המאוחד מזה מאות שנים התפלג ל-3, וכתוצאה מכך התמוטט הסחר הפנימי. מספר בנקים קרסו, ומספר ניכר מתוך מפעלי התעשייה הלא רבים שהוקמו באיחוד הפולני-ליטאי נסגרו. מדינות החלוקה הטילו מסים כבדים על האדמות שסופחו, ומילאו את אוצרותיהן על חשבונה של האוכלוסייה המקומית.

אוניברסיטת ורשה
הפרוסים מנעו את הקמתה בתקופת שלטונם בעיר לאחר כישלון המרד, הורמה לבסוף בשנת 1816 לאחר קונגרס וינה

תרבות

מערכת החינוך הושפעה גם היא מכיוון שבתי הספר בשטחי החלוקה קיבלו עדיפות נמוכה. ועדת החינוך הלאומי (אנ') שהיה משרד החינוך הראשון בעולם שהוקם - בוטל, מפני שהממשלות הריכוזיות של מדינות החלוקה לא ראו תועלת בהשקעה בחינוך בשטחים המיושבים על ידי בני המיעוט הפולני שהיו חדורי רוח מרד. הקמת מוסדות חינוך בשטחי החלוקה נעשתה קשה מאוד. השלטון הפרוסי למשל, התנגד להקמת אוניברסיטה בוורשה, יתר על כן, בשטחים שסופחו על ידי רוסיה ופרוסיה נעשתה "רוסיזציה (אנ')" ו"גרמניזציה (אנ')" בכל מרכזי הלמידה הנותרים. רק בשטחים שסיפחה אוסטריה הייתה ההתערבות הממשלתית מעטה יחסית בתוכן הלימודים.

מבחינה תרבותית יש טוענים שהחלוקה קידמה את פיתוח הספרות הפולנית והאמנות הלאומית, מכיוון שתושבי השטחים שסופחו הושפעו מההתפתחות התרבותית של גרמניה ורוסיה המתקדמות.

האצולה

התנאים שהוצבו לאליטה הפולנית היו קשים במיוחד בשטח החלוקה הרוסית. אלפי משפחות מהשלאכטה פולניות שתמכו בהתקוממות נשללו מנכסיהם שהוענקו לגנרלים רוסים או מקורבי החצר בסנט פטרבורג. לפי ההערכה הועברו כ-650,000 צמיתים פולנים לפקידים רוסים באופן זה. אצילים רבים, במיוחד באזורים הליטאיים והרותניים של האיחוד הפולני-ליטאי לשעבר, גורשו לדרום רוסיה שם עברו תהליך של רוסיזציה; הרשויות ברוסיה שללו מהן את מעמד האצולה שלהן, שמשמעותו הייתה אובדן זכויות אזרח ומעמד חברתי, מה שחסם באופן מוחלט כל אפשרות לקריירה בממשל או בצבא - מסלולי הקריירה המסורתיים של אצילים פולנים, כמו כן נאסר עליהם גם להחזיק בנדל"ן.

דת

עבור האיכרים במערב אוקראינה ובלארוס בני הנצרות האורתודוקסית שסבלו עד אז מדיכוי דתי על ידי האצילים הקתולים, הביאה החלוקה לחופש דת יחסי, אך נוצרים אורתודוכסים היו באותה תקופה מיעוט קטן בלבד במזרח בלארוס, והרוב הרווח באוכלוסיית המדינה היו קתולים מזרחיים. הרוסים דיכאו כל גילוי של אהדה למרד ולעצמאות פולין בחומרה רבה, והאיכרים הפולנים נענשו במלקות על אזכור שמו של קושצ'ושקו בלבד, או על אזכורה של הכרזתו לבטל את הצמיתות. מלבד זאת, ערכו השלטונות הרוסיים גיוס מסיבי לצבא הרוסי בקרב האוכלוסייה, גיוס שמשמעותו הייתה שירות כמעט לכל החיים.

בקרב החוקרים קיים דיון באיזו מידה השפיעה החלוקה על חייהם של בני המעמד הנמוך, מכיוון שתנאי הצמיתות בשטחי פולין היו קשים מאוד עבור האיכרים עוד לפני כן.

היהודים במרד

מצב היהודים בפולין שנחשב לאידיאלי במשך מאות שנים, הורע במאה ה-17, ההסתה האנטישמית והתנכלויות הכנסייה הקתולית גברו, המצב הכלכלי הידרדר עקב היחלשות השלטון המרכזי והסטת נתיבי המסחר מפולין, ובין השנים 16481655 נהרגו רבבות יהודים בגזרות ת"ח ות"ט ובשורה של מלחמות שתכפו על פולין, וקהילות רבות נחרבו. התפוררות המשטר הכלכלי גרמה ליהודים למצוא לעצמם פרנסות חלופיות. התחזקות מעמד בעלי האחוזת - הפריצים והמאגנאטים פתחה מקור פרנסה חדש - חכירת אחוזות ועסקים מניבים באחוזות. חסותו של הפריץ על היהודי "שלו" הבטיחה לאותו יהודי הגנת מה מפני לחציהם של אנשי הכנסייה ומפני עוינותם של האיכרים, שנבעה לרוב מכך שהיהודי היה גובה המיסים. הפריצים היו קתולים ברובם ואילו האיכרים וההיידמקים פרבוסלבים. הפריצים שזילזלו באיכרים הפרבוסלבים מצאו בני ברית ביהודים, שאמנם דתם הייתה שונה אבל לא היו שותפים למרידות הקוזאקים וההיידמקים. בשלוש מרידות היידמקים (ב-1734, ב-1750 וב-1768) נפגעו קהילות שונות.

ב-1768 אישר הסיים בוורשה חוק לפיו אסור ליהודים לסחור, לעסוק במלאכה, לעסוק במסחר משקאות או להחזיק בתי מרזח, אלא על-פי החוזים הנערכים עם העיריות[2]. כתוצאה מתקנה זו החליפו חלק מהאצילים את החוכרים היהודים בחוכרים נוצרים[3] ואלו שנושלו ממקורות פרנסתם נשארו בלי אמצעי מחייה.

שאלת היהודים תפסה מקום ניכר למדי בדיוני הסיים הגדול, ובמהלכו הוצעו הצעות לשיפור מעמד היהודים ושילובם בחיי הכלכלה והמסחר בפולין. בשנת 1790 אף נבחרה ועדה מיוחדת לשם בירור העניין ועיבוד תכנית מתאימה, למעלה מ-10 תוכניות הובאו לפני הוועדה (ביניהם הייתה תכניתו של מנדל לפין-סטנובר), ואחרי ויכוחים ממושכים בסיים והשתדלויות רבות מצד היהודים עיבד מזכירו של המלך סטניסלב פוניאטובסקי תוכנית לפיה ניתן ליהודים חופש דת והותר להם לגור בכפרים ובערים שהיו בבעלות פרטית בתנאי של קבלת רשות מהבעלים, ובערים השייכות למלך לפי הסכם עם העיריות המקומיות. היהודים תושבי הערים יקבלו בהן זכויות עירוניות אך לא יוכלו להיבחר לשלטונות המקומיים. בנוסף לכך קבעה התוכנית את חלוקת התושבים היהודים לחמישה סוגים לפי רמת הכנסותיהם וטיפלה גם בארגון הקהילות וגביית מסים. בעקבות התנגדותם של האצילים והעירונים למתן הזכויות חויבו לבסוף היהודים לשלם תמורת הזכויות המובטחות מס מבשר כשר בשיעור 5,000,000 זלוטי לשנה. הוויכוחים והמשא ומתן עם הגורמים השונים נמשכו עד סוף מאי 1792 ועוד לפני שהובאה התכנית לדיון במליאת הסיים, פלש ב29 במאי הצבא הרוסי לפולין[4].

פנים בית כנסת הרמ"א בקרקוב (שוחזר בשנת 1957), בבית כנסת זה נשא קושצ'ושקו נאום למען המרד

מיד אחרי ההכרזה על המרד בקרקוב, ביקר קושצ'ושקו בבית הכנסת הרמ"א בקרקוב ונשא בו נאום למען המרד, בו אמר כי "חלומו הוא לראות באושרם של של תושבי פולין ללא הבדלי אמונה".

בימי המרד מילאו סוחרים ואנשי עסקים יהודים תפקיד חשוב באספקה לצבא המורדים שכלל אספקת אריגי צמר ופשתן, יי"ש, אבק שרפה, עופרת, מלחת, מדים, ואפילו נשק ותחמושת[5] (לפי אגדה מפורסמת היה רבי חיים דוד ברנהרד טרם חזרתו בתושבה רופאו של הגנרל ז'ייגצ'ק מראשי המרד[6]). אחד מספקי הנשק לצבא המרד היה יהודי מקוטנא בשם משה בן שמואל (שמולביץ') שאף תרם למען המרד עגלה ושני סוסים[7] והיו ספקים נוספים כמו בווילנה ובגרודנה.

בקרקוב תרמה הקהילה היהודית כספים למרד וכן כלי נשק, ומדי יום התייצבו 80 יהודים לחפירות[8]. בבבנדין ניהל הרב יעקב נתן מייטליס - דמות עלומה שהיה "ספק רב וספק אדמו"ר" וסביבה נקשרו אגדות רבות, תעמולה בין היהודים שיתגייסו לגדודי המורדים; הרב מייטליס שכונה בפי הפולנים "הרב האנונימי" אסף כספים ואף ריגל אחר העמדות הרוסיות לטובת חיילי המרד, אחרי חיסולו של המרד נכלא על ידי הפרוסים ששלטו בסביבת בנדין, ושוחרר ממאסרו אחרי נצחונו של נפוליאון בקרב פרידלנד כאשר הוקמה דוכסות ורשה. אחרי שחרורו המשיך לפעול למען שחרור פולין ולטובת הגדודים הפולנים שהצטרפו לצבאו של נפוליאון, ומצבתו שבבית העלמין של בנדין קושטה בסמל הנשר הפולני כאות למסירותו הפטריוטית[9].

תמונה שמשמעותה אינה ברורה בה נראה יהודי זקן בלבוש מסורתי בשיחה עם קצין מצבא דוכסות ורשה
ייתכן ומדובר בציור של יהודי מוסר מידע צבאי לקצין צבא, מכיוון שהיהודים נתפסו לרוב כמרגלים בעיני האוכלוסייה המקומית ואף ביצעו מעשי ריגול לטובת המרד

בליטא הקימה הממשלה הזמנית ועדה לבדיקת "בעיית היהודים" מהיסוד, ויהודים רבים התגייסו לטובת המרד; בעיר וילנה נשבעו ראשי הקהל ב-29 באפריל שבועת אמונים לממשלה הזמנית; ועדת הבטחון של הממשלה דרשה מקהל וילנה שייצור קשר עם קהילות אחרות בליטא ויבקש ידיעות על תנועות הצבא הרוסי. וצבא המרד חתם על הסכם עם נח בן פייבוש בלאך - אחד הסוחרים היהודים הגדולים בעיר על אספקת אבקת שריפה, עופרת, ומלחת. והתקבלו גם הרבה תרומות למרד[10]. בגרודנה התגייסו יהודים לחיל הרגלים והפרשים ונרתמו למאמץ ההגנה על העיר, ושני סוחרים יהודים סיפקו אריג לצבא המרד (אחד מהם היה יוסף יוזל רבינוביץ – מאנשי החצר של המלך פוניאטובסקי), הקהילה היהודית אמנם הקציבה סכום כסף לצבא המרד, אך היו חילוקי דעות בקהילה המקומית כיצד להתייחס למרד[11].

קהילות יהודיות ברחבי פולין סבלו לא מעט מהתעללות של מפקדים מקומיים בימי התוהו ובוהו של המרד, קהילות שונות נדרשה לספק טירונים או לפטור את עצמם מהשירות תמורת 50 גולדן על כל טירון. וכן לספק חולצות מגפיים ומעילים או לשלם 3 גולדן תמורת כל חולצה. קהילת לוקוב למשל שמנתה כ-1300 נפש בסך הכל, נדרשה לשלם מס של 63,546 גולדן[12] במזריטש פודלסקי החרימו המורדים את כל מלאי הנחושת במשקל כולל של 8,000 ליטרה שנמצא בבית החרושת המקומי, וביצעו מעשי שוד בקהילה היהודית על אף הצהרת נאמנות והצעת סיוע שהגישה הקהילה לשלטונות המרד[13]. בקולו סבלה הקהילה היהודית שמנתה כמה מאות נפש מכיבושים חוזרים ונשנים משני הצדדים כאשר לכל צד היא חויבה לספק מזון נשק ורכב, ולשאת בהוצאות דואר וריגול, הוצאות הקהילה בין ה-26 באוגוסט ועד ה27 באוקטובר 1794 עלו לסכום של 587 טאלר[14]. בפרבר ז'וורייצ'ה (אנ') שבווילנה נהרגו כ-30 יהודים בהתקפה שערך הצבא הרוסי על העיר בתחילת יולי, בעקבות זאת נקבע יום תענית לכ"א בתמוז. אחרי הרעשה ארטילרית נכנעה העיר והכיבוש עבר ללא קרבנות, לרגל ההצלה נקבע בקהילה שביום זה -ט"ו באב במשך שמונה השנים הקרובות, חייב כל חבר בקהילה לתת צדקה ובכל בתי הכנסת ידליקו את כל המנורות ויתפללו תפילות מיוחדות[15], ובמחוז גרודנה אסרו השלטונות על משלוח מכתבים בעברית תוך איום בענשים חמורים על המפרים את הצו, כדי "שהיהודים לא יודיעו דבר לאויב". אחרי כישלון המרד אף תוכננו פרעות ביהודים מצד האוכלוסייה המקומית בהורודנה (בסופו של דבר לא יצאו לפועל)[11].

יהודי ורשה

סוחרים יהודים בוורשה במאה ה-19
ציור מלפני שנת 1859 מאת יאן פליקס פיארסקי (אנ')

בשנת 1792 התגוררו בוורשה 6,750 יהודים באופן חוקי וככל הנראה היו עוד רבים ששהו בעיר באופן בלתי חוקי. על היהודים בפולין נאסר לרכוש מקרקעין בוורשה, שהייתה בעבר "עיר אסורה" ליהודים, ומכיוון שלפי החוק רק לתושבים בעלי נכסים הייתה זכות לבחור ולהיבחר למשרות העירוניות, הורחקו היהודים מכל השפעה על החיים הפוליטיים בוורשה. חלוקה מעמדית זאת נשמרה עד שפולין חדלה להתקיים כמדינה ריבונית.

בעת המרד של קושצ'ושקו שאפו לרכוש את אהדתן ותמיכתן של כל הקבוצות הדתיות והאתניות למרד, והם נמנעו מלערוך שינויים דרמטיים במעמד היהודים, ולכן כל התקנות התייחסו ליהודים כמו לכל שאר התושבים במדינה; הם נקראו למתן שירותים לצבא, לבניית ביצורים, ולמטלות אחרות. בניגוד לרובם של בני השכבה הגבוהה, בקרב השכבה הבינונית והנמוכה של יהודי ורשה שרבים מהם היו פליטי גזירות תקכ"ח נוצרה אהדה גלויה למרד, ההיסטוריון של המרד ווצלב טוקרז' כינה זאת "האחווה הפולנית-יהודית הראשונה". במיליציה העממית שנוסדה בחודש מאי בוורשה היו חברים כ-300 יהודים, ויהודים רבים השתתפו בגירוש הצבא הרוסי מוורשה; יהודים תושבי רחוב פאצ'איוב הצליחו להשתלט על תותח רוסי, וברחוב לשנו נלקחה בשבי בעזרת היהודים פלוגה רוסית שלמה[16].

לפעילות יהודית זו לטובת המרד, והשתתפות פעילה בשורותיו הייתה השפעה רבה על יחסם של קושצ'ושקו ושל שלטונות המרד לאוכלוסייה היהודית, ובמיוחד על האגף הרדיקלי - היעקובינים שהושפעו מהמהפכה הצרפתית וחתרו להנהיג משטר רפובליקני ולבטל את הפערים המעמדיים לחלוטין; בעיתון הפולני "גאזיטה אוביווטלסקה" נכתב באותם ימים: "אצלנו בוורשה, משרתים היהודים בצבא מרצון, הם עומדים ברצון בשמירה, יוצאים למשמרות וחלק מהם גם מרים נשקו באופן נועז נגד האויב של העם והאנושות, אין להעלים עין מצעד ראשון זה ויש לחלוק לו את השבח הראוי". אולם העירונים המשיכו להתייחס בעוינות להסדר מעמדם החוקי של היהודים, ומעשית לא חל במעמדם כל שינוי לטובה[5]. נציגי היהודים ניסו לפעול בשלב זה לביטול כרטיס היום - ה"בילט" (מס שהוטל בימי המלך פוניאטובסקי כתשלום מיוחד על כל יהודי שנכנס לוורשה שנקרא "בילט" או "טאגצעטל" - מס גולגולת במטרה להשגיח על היהודים שלא ישתקעו בבירה), אך המועצה הראשית של המרד נענתה למגיסטראט של ורשה ואף השתדלותו של קושצ'ושקו עצמו לטובת היהודים לא הועילה כפי הנראה ולא כלום[17]. רק ליהודים שהשתתפו בקרבות על ורשה ניתנה הנחה של 5 אגורות בתשלום הבילט. יעקב אפשטיין למשל, שהיה קצין בגדודו של קושצ'ושקו לא קיבל אזרחות גם בשנת 1830[5].

הגדוד היהודי

חיילים יהודים למען עצמאות פולין בלבוש יהודי מסורתי חמושים ברמחים ובכידונים בימי מרד נובמבר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברק יוסלביץ'

ב25 באפריל פנה ברק יוסלביץ' יהודי סוחר סוסים מקרטינגה שבליטא, יחד עם יהודי בשם יוסף אהרונוביץ' לגנרל מוקרונובסקי - מפקד אזור ורשה מטעם המרד, בהצעה להקמת גדוד יהודי לפעולות ריגול ורכישת ציוד בעבור צבא המרד. כעבור כמה חדשים, ב17 בספטמבר פורסם בעיתון הממשלתי כי הוקם גדוד יהודי שמנה כ-500 חיילים תחת פיקודו של יוסלביץ. מטרתו של קושצ'ושקו בייסוד הגדוד הייתה "לשחרר את ורשה מיהודים הולכי בטל" (קושצ'ושקו הקים גדוד דומה גם לפולנים תושבי ורשה), גדודים דומים הוקמו גם למיעוט הגרמני והצ'כי בידי קושצ'ושקו שרצה לרכוש את אהדת עמי המערב וליצור תדמית של ממשלה ליברלית. ב-5 באוקטובר קיבל יוסלביץ עבור גדודו תקציב של 3,000 זהובים מקופת המרד, תקציב שאינו מספיק לכיסוי הוצאות גדוד פרשים, לפיכך שיער מאיר בלבן שאת היתר תרמו יהודי ורשה, וחלק אחר מהגדוד הורכב מהמיליציה היהודית בוורשה[18]. רובם של המתגייסים לגדוד היו יהודים מדלת העם שלא יכלו לפדות את בניהם מהשירות תמורת כסף, או יהודים מסוגו של יוסלביץ שחפצו להתערות בחברה הפולנית. הגדוד נתקל בהתנגדות מצד המנהיגים הדתיים, ומצד אנשי החברה הגבוהה שחששו מנקמת הרוסים לאחר דיכוי המרד[16]. מאידך, מסופר על היתר ללחימה בשבת שקיבל הגדוד מאת רבני פראגה, הקהילה היהודית של פראגה גם דאגה לאספקת מזון כשר לחיילים יהודים. שלא כמו הפולנים, קיבלו החיילים היהודים היתר לגדל זקנים וללבוש בגדים מסורתיים[19].

עם הקמת הגדוד היהודי אמר קושצ'ושקו:

מאז נטש את מולדתו, סרב העם היהודי להשתתף בקרבות הדמים שניהלו העריצים האכזרים של ארצות שונות, שונים היו היהודים במחשבותיהם מהאנשים שראו כבוד לעצמם בהקרבת חייהם לגאווה הנואלת של העריץ, ותמיד ביקשו את שלוותם בלבד, ועל כן בזו להם וראו בהם חדלי אישים שאין ביכולתם להגן על כבודם ורכושם, והם נסבלים אך ורק למען ניצולם בידי השליט היחיד, אבל כל אדם שיראה ויבין כי היהודים עם הם כמונו יחשוב עליהם אחרת, מעשי הגבורה של אבותיהם מעידים לטובתם, אזכיר לכם את גבורתם של החשמונאים ושל גיבורים יהודים אחרים, וכן את הקרבות ליד וארשה ששם אחזו היהודים בנשק לחמו בגבורה באויב והראו לעולם כולו כי בכל מקום שעשויה בו האנושות להשיג מטרה כלשהי אין הם נרתעים גם מהמוות

הגדוד של ברק נשלח לחזית הקשה ביותר עם המצור על ורשה, הוא התחפר בבית הקברות היהודי ברודנו, והגן על החזית באזור פרבר פראגה בחרוף נפש מול כח צבאי עדיף בהרבה של הגנרל סובורוב; ב4 בנובמבר החל הקרב על פראגה, הרוסים הרעישו את העיר בתותחים כבדים מה שגרם למגנים לחשוב שהאויב נערך למצור ממושך, ב-3 בנובמבר בשעה 4 לפנות בוקר הפתיעו הרוסים את הפולנים בהתגנבות עד סמוך לקווים ממש. הקרב היה חסר סיכוי, המפקד הפולני – הגנרל ז'ייגצ'ק נפצע קל ועזב את המערכה. בתוך ארבע שעות הוכרע הקרב, וכמעט כל הגדוד היהודי שלא הספיק לעבור אימונים ממושכים, הושמד, כ- 3,000 מהמורדים טבעו בנהר הויסלה. נותרו בחיים רק 20 איש אשר נשבו, ביניהם ברק יוסלביץ שנפצע קשה ויעקב אפשטיין ראש קהילת ורשה לעתיד (גם יאקוב יאסינסקי ממפקדי המרד נהרג בקרב). יוסלביץ הורשה לצאת לגלות, לצרפת ואיטליה, שם לחם בגבורה במסגרת הלגיונות הפולניים בדרגת קולונל עד מותו בקרבות בשנת 1809. שמו הונצח באחד מרחובותיה של פראגה. יש הסבורים שהגדוד היהודי נשלח לחזית המסוכנת ביותר על אף שהיה הפחות מאומן מכיוון שמפקדי המרד סברו שהיהודים החדורים רוח נקמה בטובחי בני עמם - הרוסים וחשש מפני טבח דומה יילחמו באומץ ובגבורה יותר מהפולנים[20].

בית הקברות היהודי ברודנו, בשטחו התחולל הקרב על פראגה

טבח פראגה

הגוורדיה הלאומית היהודית בימי מרד נובמבר

עם כניסת הצבא הרוסי לוורשה נתן סובורוב לחייליו יד חופשית, הקוזקים הסתערו על פראגה וביצעו טבח המוני שהתפרסם כ"טבח פראגה" בו נהרגו לפי ההערכות קרוב ל-20,000 אזרחים ומורדים. הפייטן הפולני פרנצישק קרפינסקי כתב על הטבח: "פרבר פראגה שהגדוד היהודי הגן עליו נכבש בסערה, כולם נפלו לפי חרב, למחרת נמצא על סוללות העיר גדוד שלם בתרדמת נצח, הרוסים כשפרצו אל העיר עשו נקמה באוכלוסיה היהודית ועל עוללים ויונקים לא חמלו".

כ-180 יהודים מתושבי השכונה נהרגו בטבח. גרמני בשם פרידריך נופרוס הציל 35 ילדים יהודים מדקירה למוות בידי הקוזאקים בעד זהוב לילד[16]. בין המצילים התפרסמו במיוחד יהודי בשם ישראל טרז'בינר - פרוון במקצועו, שהציל עשרות ילדים יתומים, הקים בעבורם בית יתומים ודאג להם עד סוף ימיו, ושמואל זביטקובר שעל מעשיו הילכו אגדות רבות; זביטקובר שנחשד כמשתף פעולה עם שלטון הכיבוש הרוסי, נמלט במהלך המרד, וחלק מרכושו ועסקיו שבפראגה נבזזו והוחרמו על ידי הפולנים שתפסו את השלטון.

כשנכנסו צבאות הרוסים המנצחים לוורשה, הייתה הבקשה הראשונה של העירונים לגרש את היהודים מהעיר. הגנרל הרוסי כנראה לא יכול היה לעזור הרבה לעירונים הללו אך כרטיס היום נשאר בתקפו. באוגוסט קבעו השילטונות הרוסיים שהיהודים שהיו בוורשה בזמן כניסת הצבא הרוסי יוכלו להישאר בעיר, אלא שאסור להם לגור ברחובות הראשיים או לעסוק ברוכלות בחוצות העיר, הותר להם להחזיק 60 אכסניות בוורשה ו-20 בפראגה[20]. לבסוף הוציא פקודת גירוש שתוצא אל הפועל חמישה חודשים מאוחר יותר, אלא שהייתה זו תרמית, שכן לפי סכם סודי שנחתם בין רוסיה לפרוסיה, עבר השלטון בעיר בינתיים לידי הפרוסים, ופקודת הגירוש לא יצאה אל הפועל[16].

השפעה

מרד קושצ'ושקו זכה לתמיכה עממית ורחבת היקף באופן חסר תקדים מרובה של האוכלוסייה היהודית בפולין, גרמו לכך היחס הקשה מצד השלטונות באימפריה הרוסית ליהודים שם נחקקו חוקים כמו גזירת תחום המושב ועוד. אהדה יהודית זו לעצמאות פולין התחזקה והלכה במשך השנים: במרד נובמבר השתתפו יהודים רבים במאבק לעצמאות פולין, למרות הסירוב הראשוני של ראשי המרד לגיוס יהודים לצבא המרד, ונסיונו הכושל של יוסף ברקוביץ' בנו של ברק יוסלביץ' מפקד הגדוד היהודי במרד קושצ'ושקו להקים שוב גדוד יהודי; לפי נתונים רשמיים מפברואר 1831 היו בגוורדיה הלאומית בוורשה לבדה כ-400 יהודים, ובגוורדיה העירונית 268 יהודים[21], מלבד סיוע באספקת נשק מזון ותחמושת, ותרומות למרד.

מלבד המנהיגים ה"נאורים" הביעו תמיכה בעצמאותה של פולין גם מנהיגים דתיים, ובפרט מנהיגי תנועת החסידות בפולין כמו רבי ישראל הופשטיין - המגיד מקוז'ניץ שקיים קשרים עם אצילים פולנים בכירים כמו המצביא יוזף פוניאטובסקי והנסיך אדם צ'רטוריסקי, ובימי מרד נובמבר מנהיגים כמו רבי מנחם מנדל מקוצק ורבי יצחק מאיר אלתר שהסתתרו בגליציה תקופה לאחר דיכוי המרד, שלמה זלמן פוזנר שסייע למרד באופן פעיל וסיפק לו אריגים בחינם ממפעל הטקסטיל שלו באחוזת קוכארי הסמוכה לפלונסק, ובימי מרד ינואר התפרסם רבי דב בריש מייזלס כתומך נלהב במאבק לעצמאות פולין.

גלריה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרד קושצ'ושקו בוויקישיתוף

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ בכמה מן מהמקורות הרוסיים מכונה מלחמת פולין השנייה
  2. ^ אזכור התקנה היסטוריה של לבוב, במרכז למורשת יהדות פולין
  3. ^ היהודים בימי חלוקת פולין, בתוך: "חקלאים יהודים בערבות רוסיה", 1965
  4. ^ נתן מיכאל גלבר, ‏"קורות היהודים בפולין מראשית חלוקתה ועד מלחמת העולם השניה", בתוך: בית ישראל בפולין (עורך: ישראל היילפרין), חלק א', פרק ח', ירושלים תש"ח-תשי"ד, עמ' 110, באתר אוצר החכמה.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 ארתור אייזנבאך, ‏האמנציפציה של היהודים בשטחי פולין, תל אביב תשס"ח, עמ' 52, באתר אוצר החכמה.
  6. ^ נתן מיכאל גלבר, ‏"לתולדות הרופאים היהודים בפולין", בתוך: שי לישעיהו (ישעיהו אביעד), תל אביב תשט"ז, עמ' 355, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  7. ^ ישעיהו טרונק, ‏"קורות הקהילה היהודית בקוטנה", בתוך: ספר קהילה קוטנה - ספר קוטנה והסביבה, תל אביב תשכ"ח, עמ' 12, באתר אוצר החכמה.
  8. ^ אריה באומינגר, ‏קהילת קראקוב, תל אביב תש"ל, עמ' 19, באתר אוצר החכמה.
  9. ^ משה פיינקינד, ‏"זאגלמביה וקהילותיה", בתוך: ספר קהילה סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, חלק א', תל אביב תשל"ג, עמ' 159, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  10. ^ ישראל קלויזנר, ‏"תולדות היהודים בליטא", בתוך: ספר קהילה 'יהדות ליטא, חלק א', תל אביב תש"ך, עמ' 69, באתר אוצר החכמה.
  11. ^ 11.0 11.1 דב רבין, ‏"תולדות עדת ישראל בהורודנה", בתוך: ספר קהילה גרודנה - אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים תשל"ג, עמ' 61, באתר אוצר החכמה.
  12. ^ מאיר איידלבוים, ‏"היהודים בלוקוב", בתוך: ספר קהילה לוקאוו (לוקוב), תל אביב תשכ"ח, עמ' 52, באתר אוצר החכמה.
  13. ^ מאיר איידלבוים, ‏"קהילת מזריטש", בתוך: ספר קהילה מזריטש, ישראל 1978, עמ' 20, באתר אוצר החכמה.
  14. ^ רפאל מאהלר, ‏"צרור ידיעות על העבר של יהודי קולו", בתוך: ספר קהילה קולו - ספר קולו פינפהונדערט יאר יידיש קאלא, תשי"ט, עמ' 12, באתר אוצר החכמה.
  15. ^ שמואל יוסף פין, ‏קריה נאמנה, ווילנא תר"ך, עמ' 25, באתר אוצר החכמה.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 דוד פלינקר, ‏"יהודי ווארשה במרד קושצ'ושקו", בתוך: ערים ואמהות בישראל, חלק ג', ירושלים תש"ח, עמ' 44–54, באתר אוצר החכמה.
  17. ^ רפאל מאהלר, ‏"השתדלותו של אברהם שטרן לשיחרור חז"ס מן הטאגצעטל", בתוך: כתב עת העבר - רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה, קובץ ט', תל אביב תשכ"ב, עמ' 107, באתר אוצר החכמה.
  18. ^ אברהם לוינסון, ‏"היהודים בווארשה בתקופה הסטניסלבית", בתוך: ספר קהילה פראגה, תל אביב תשל"ד, עמ' 47, באתר אוצר החכמה.
  19. ^ קהילת יהודי פראגה (וורשה), ב"מוזיאון העם היהודי" באתר בית התפוצות.
  20. ^ 20.0 20.1 יעקב שאצקי, ‏"המרד בשנת 1794", בתוך: ספר קהילה וארשה - אנציקלופדיה של גלויות - א', תל אביב תשי"ג, עמ' 16–14, באתר אוצר החכמה.
  21. ^ ארתור אייזנבאך, ‏האמנציפציה של היהודים בשטחי פולין, תל אביב תשס"ח, עמ' 245, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).

NivdakVeushar.png