מאגר:אנציקלופדיה הלכתית רפואית/אלם

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

Contents

א: הגדרת המושג

השומע ואינו מדבר הוא הנקרא אילם[1].

סיבות כלליות

אילמות היא הפרעה בשפה ודיבור, שסיבתה יכולה להיות הפרעה מלידה, או הפרעה נרכשת (היינו מי שהיה מדבר ונשתתק), יכולה להיות מלאה או חלקית, ויכולה להיות קשורה בהבעת השפה או בהבנתה.

שפה ודבור

יש להבחין בין המושג שפה לבין המושג דיבור. שפה היא הבעה והבנה של דעות, רעיונות או רגשות באמצעות סימנים מקובלים, קולות, תנועות, מילים ומשפטים, ולמעשה נכללות כאן פעולות כמו דיבור, קריאה, כתיבה, הבעות פנים, קריצות, שפת חרשים וכיו"ב. דיבור הוא ההבעה המכנית של השפה בעזרת מילים ומשפטים, באמצעות הפה.

לבעלי חיים שונים יש שפה מסויימת משלהם, אך הדיבור הוא מיוחד לאדם בלבד.

ייחוד האדם בדבור וביד

העולם מורכב מדומם, צומח, חי ומדבר, ורק האדם מיוחד מכל בעלי החיים ביכולתו לדבר[2]. היכולת השפתית המגוונת של בני האדם על כדור הארץ היא רבה ביותר. בשלהי המאה ה-20 נמנו כ-3950 לשונות ודיאלקטים שונים; בפפואה-גיניאה החדשה נמצא רכוז הלשונות הגדול ביותר, והוא מגיע לכ-870; בלשונם של האסקימואים יש 63 צורות של זמן הווה; בלשון אספרנטו אין אף פעול יוצא מן הכלל, בעוד שבשפה האנגלית יש 283 פעלים יוצאים מן הכלל; באלפבית הקמבודי יש מספר אותיות הרב ביותר – 74. ייחוד נוסף לאדם הוא יכולתו להשתמש בצורה מדוייקת ומורכבת בכפות ידיו ובאצבעות ידיו, מה שאין כן בעלי חיים אחרים[3].

המוח

שתי תכונות מיוחדות אלו, היינו הדיבור והשימוש בכף היד, נובעות מהיצירה המיוחדת של מוח האדם. הן המרכז המפעיל את השפה, והן המרכז המפעיל את כפות הידיים, נמצאים במוח בקירבה רבה.

הדיבור מופעל על ידי מרכז-דיבור שנמצא במוח. מרכז זה אחראי הן על הבעת שפה מדוברת, והן על הבנת השפה המדוברת. חצי הכדור של המוח הגדול, שבו נמצא מרכז הדיבור, מכונה חצי-כדור שלטני (דומיננטי). מלבד מרכז עיקרי זה קיימים מנגנונים נוספים, שפעולתם התקינה והמשוכללת יוצרת שפה מדוברת.

הפרעות שפה ודבור

קיימות סיבות אחדות להפרעות בשפה ודיבור. להלן סיבות לאילמות ראשונית, הנובעת מפגיעות שונות במרכזים מוחיים האחראיים להפקת השפה והדבור, או פגיעות באיברים המפעילים את הדבור: נזק מוחי במרכזים האחראיים ליצירת השפה, היינו במרכז הדיבור, נקרא אל-הגה[4] או דיספזיה (בהתאם לחומרת הפגיעה). סוג השתקת נקבע בהתאם לשטף הדיבור, רמת ההבנה של שפה, יכולת החזרה על משפטים, יכולת קריאת שמות לחפצים, וכן הפרעות נילוות כמו קריאה, כתיבה ותיפקוד נוירולוגי אחר.

נזק מוחי במרכזים האחראיים לתכנון ובצוע תנועות רצוניות של איברי הדיבור לפי פקודות מילוליות נקרא שתקת-הבצוע[5] או דיספרקסיה של הדיבור. מרכז זה איננו יוצר את השפה, אלא מתאם את תנועות השרירים הנחוצים להפקת הדיבור. במצב זה אין חולשת שרירים של איברי הדיבור אלא חוסר יכולת להפעילם לפי פקודה רצונית.

נזק מוחי במרכזים האחראיים להפעלת שרירי הדיבור נקרא אנארתריה[6] או דיסארתריה. זה יכול לנבוע מחולשת שרירים של איברי הדיבור (שפתיים, לשון, חיך וכד'), או הפרעה בתיאום התנועות בצורה יעילה ונכונה, בעיקר עקב נזק למוח הקטן.

נזק במיתרי הקול גורם להפרעה בהוצאת הקול, מצב הנקרא שתקת[7] או דיספוניה.

כל ההפרעות הללו נובעות מפגיעות במרכזים המתאימים במוח או באיברי הדיבור.

לעומת אלו יכולה להיות אילמות משנית, הנגרמת עקב הפרעות מחוץ למערכת הישירה של השפה והדיבור:

מצבים פסיכיאטריים הגורמים לאילמות מדומה או אמיתית (היסטריה; אוטיזם).

פיגור שכלי, המלווה בדרגות שונות של הפרעות בשפה ודיבור.

אילמות משנית לחרשות, עקב חוסר חשיפה לקולות דיבור.

הפרעת דבור שכיחה היא גמגום. מדובר בהפרעה בה הדובר נעצר בשטף דבורו, או חוזר על הברה אחת מספר פעמים. שכיחות הגמגום באוכלוסיה נאמד בכ-2-1%, והוא נפוץ יותר בין זכרים. בגילאים 5-3 שנים יש שכיחות יתר של צורות גמגום, אך זו בדרך כלל תופעה חולפת, ולא מתפתחת לגמגום קבוע.

הסיבה לגמגום איננה ידועה, וקרוב לוודאי שיש מיגוון סיבות, חלקן אורגניות וחלקן נפשיות. גם דרכי הטפול אינן קבועות, ומשתנות בהתאם לאסכולות שונות.

ב. הפרעות דיבור במקרא ובחז"ל, והיחס לאילם

סיבות לאילמות לפי חז"ל והראשונים

לפי חז"ל נובעת האילמות מהפרעה ישירה באיברי הדיבור: "אילם ואילמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו"[8].

הסיבה המוסרית לאילמות היא מפני שמנשקים על אותו מקום[9].

לפי הראשונים, הסיבה העיקרית לאילמות היא משנית לחרשות: "כל מי שמפרש "תאלמנה"[10] לשון אתחרשון לא משתבש, שתאלמנה משמע לשון חרש, דכתיב[11] "או מי ישום אלם", מי גרם לאילם שלא ידבר, חרשותו גרמה לו, שאלו היה שומע היה מדבר"[12]. וכן: "חרש בלשוננו הוא שאינו מדבר, ורז"ל קוראים גם כן לאילם חרש, לפי שסיבת האילמות היא חרשות, יתחדש בעובר בעודו בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברין לו, וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות, וקרא לאילם בסבת האילמות חרש"[13].

אישים עם הפרעות דבור

מצינו במקורותינו מספר אישים שסבלו מהפרעות דיבור שונות: משה היה כבד פה וכבד לשון[14]. בדרך כלל מקובל לפרש מצב זה כגמגום, אך יש מי שכתב, שהכוונה רק שמשה לא היה בקי בלשון המצרים, אך אין הכוונה שהיתה למשה הפרעה שפתית כלשהי[15]; בני אפרים, שהיו להם הפרעות בהיגוי, שנאמר: "ויאמרו לו אמר נא שבלת ויאמר סבלת"[16]; בשעה שעמדו בני ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, לא היה בהם… אילמים …[17]; שני האילמים בשכנותו של רבי, שלאחר שנתרפאו התברר שהיו תלמידי חכמים[18]; שני המקרים שלא ידעו מהיכן להביא את העומר, והיה שם אילם בכל מקרה, שרמז מהיכן אפשר להביא העומר[19]; הכהן הגדול יוסף בן אלם מציפורי, ששימש פעם אחת ביום הכיפורים במקום הכהן הגדול שאירע בו פסול של קרי[20]; לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות משובחים, וכל שהוא אילם ולועס ממנו, לשונו מתרפא[21].

אילם כבר-דעת

באופן כללי התייחסו חז"ל לאילם כבר-דעת[22]. אך הגדרה כזו מתאימה רק לאילמים שהסיבה היא פגיעה במרכז הדיבור המוחי ההבעתי ולא ההבנתי, או שהפגיעה היא באיברי הדיבור עצמם, או אילמים באופן מישני לירידה בשמיעה ללא חרשות מלאה[23]. אך ללא ספק יש אילמים שמצבם נובע מהפרעה נרחבת יותר בהבנת השפה, או מפגיעה מוחית והתנהגותית אחרת, ועל כן יש להם חסרון בדעת. ואמנם חז"ל הצריכו בדיקה של האילם כדי לברר שמא נטרפה דעתו, היינו במי שהוא במצב חריף, ונוגע למי שהיה מדבר ונשתתק[24]. אכן, לפי המבואר לעיל ייתכן שכל אילם צריך בדיקה, כדי להבדיל בין סיבה לאילמות גרידא, לבין סיבה לאילמות עם פגיעה שכלית.

פרטי דינים

הלכות כלליות

חיוב במצוות

אילם הוא כפקח לכל דבריו ונחשב כבן דעת[25], בין שהיה אילם מלידה, ובין שהיה בריא ונשתתק[26], ולכן חייב בכל המצוות.

אכן, האילם שונה מהפיקח בכך שצריך בדיקה, וכן שונה הוא מהפיקח בכמה מצוות התלויות בדיבור, שיבוארו לקמן.

הבדיקה

צורת הבדיקה היא סדרת שאלות, שהתשובה עליהן היא הן או לאו, כגון ששואלים אותו נכתוב גט לאשתך והוא אומר הן, נכתוב גט לאמך והוא אומר לאו[27], או שבודקים אותו בחורף בפירות הנמצאים בחורף, ובקיץ בפירות הנמצאים בקיץ, וצריך להשיב הן או לאו לפירות המתאימים, אך לא בבגדים הנמצאים בעונות השונות[28].

בודקים אותו שלש פעמים[29]

יש אומרים, שצריך לבדוק שלש פעמים הן ושלש פעמים לאו, שהן שש בדיקות[30]; ויש אומרים, שאין צריך אלא שלש בדיקות בלבד[31].

אין בודקים אותו אלא לסירוגין ושלא כסדרן, היינו שואלים אותו שאלה אחת שתשובתה לאו, ושתי שאלות שתשובתן הן ולהיפך[32]; ויש אומרים, שדי בסירוגין אפילו כסדרם, היינו הן ולאו, הן ולאו, הן ולאו[33].

יש אומרים, שצריך לשהות שעה בין שאלה לשאלה[34].

יש מי שכתב, שצורת הבדיקה תלויה בדעת הבודקים אותו שיבדקוהו באופן שימצאוהו לבן דעת כפי האפשר[35]. לפיכך יתכן שצורת הבדיקות שבחז"ל הן לאו דווקא, ואפשר לבדוק גם בדרכים אחרות, וכגון כיום שיש מבחנים מתוחכמים בפסיכולוגיה ובנוירופסיכולוגיה, המסוגלים לברר עד כמה האילם הוא בר דעת, ואם נטרפה דעתו, ומה סוג האילמות שלו, יתכן שניתן לסמוך על הידע כיום לסייע לדיינים להחליט אם האילם הוא בר דעת או לא; ויש מי שהסתפק בדין זה[36].

באיזה אילם נדרשת הבדיקה? יש אומרים, שבין אם נשתתק מחמת חולי, ובין אם נשתתק פתאום מתוך בריאות שלימה, צריך בדיקה; יש אומרים, שדווקא אם נשתתק מתוך בריאות צריך בדיקה שלוש פעמים, אבל נשתתק מחמת חולי אין צריך בדיקה אלא פעם אחת; ויש אומרים, שבנשתתק מחמת חולי לא צריך בדיקה כלל[37].

אף אילם מלידה צריך בדיקה[38].

דין הבדיקה נאמר במפורש בכמה עניינים: נתינת גט[39]; משא ומתן, ואותן העדויות והירושות שהאילם כשר בהן[40]; שחיטה, והפרשת תרומות[41].

בענייני אורח חיים

מצוות התלויות בדיבור

האילם חייב בכל המצוות, אפילו באותן התלויות בדיבור, כגון קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון, וקריאת המגילה. אכן, אין יוצא ידי חובתו בהרהור, ואין לו תקנה אלא שישמע מאחרים בתורת שומע כעונה[42].

תפילין

האילם חייב בהנחת תפילין[43].

זימון בברכת המזון

בשאלה אם אילם מצטרף לזימון בברכת המזון, נחלקו האחרונים – יש מי שסבורים, שאינו מצטרף, אף על פי שחייב בברכת המזון מן התורה, ועונה לזימון בהרהור[44]; יש מי שהסתפק בדין זה[45]; יש מי שסבור, שמצטרף לזימון בעשרה, שאין עניית המיעוט מעכבת, אך לא לזימון בשלשה, שצריך שישמעו השנים מפי המזמן[46]; ויש מי שסבור, שבעשרה מצטרף האילם רק אם אכל פת שחיוב הזימון מצרפו, אבל כשאכל ירק שצירופו רק משום שעונה ברוך שאכלנו, אין האילם מצטרף, שלא יכול לענות[47].

מניין

אילם מצטרף למניין ככל הפקחים[48], ואפילו הם שנים או יותר, כל שהרוב הם פקחים שיכולים לענות אמן, אין עניית המיעוט מעכבת[49].

נשיאת כפיים

כהן אילם אינו יכול לעלות לדוכן לנשיאת כפים[50]. יש מי שכתב, שכבדי פה וכבדי לשון אין נושאים כפיהם[51].

עלייה לתורה

יש מי שכתבו, שאילם לא יכול לעלות לתורה[52]; ויש מי שכתב, שאילם חשוב יכול לעלות לתורה ואחר יברך[53].

בענייני יורה דעה

שחיטה

אילם ששחט, ואינו לפנינו לברר אם מומחה הוא – יש אומרים, שהשחיטה כשרה בדיעבד כבכל אדם, שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם, ולא גרע חזקת האילם משאר בני אדם[54]; יש אומרים, שדווקא אם נודע לנו שבקי הוא בטיב העולם דינו כשאר בני אדם[55]; ויש סבורים, שאין אומרים באילם שמומחה הוא בשחיטה אף בדיעבד, לפי שהאילמים רובם אינם מומחים[56].

בברכת המצוות

אם אחר מברך יכול האילם לקיים המצווה לכתחילה, כגון לשחוט, אם הוא מומחה[57], לכסות הדם[58], או לתרום תרומה[59].

בהפרשת תרומות ומעשרות

האילם לא יתרום לכתחילה מפני שאינו יכול לברך, אך בדיעבד תרומתו תרומה[60], לפי שאין הברכות מעכבות[61].

יש מי שכתב, שאם נשתתק לאחר שכבר היה מדבר, מותר לתרום לכתחילה[62].

שבועות

האילם הוא כבריא לעניין שבועות, נשבע כל מיני שבועות, ונשבעים על טענתו[63].

יש מי שכתב, שאם האילם מושבע מאחרים והוא כופר בכתב, אף על פי שבוודאי נחשב כפירה גמורה, מכל מקום אין זו שבועה, כמו שהנשבע בעצמו בכתב לא נחשב כשבועה[64].

הפרת נדר

אחד האחרונים הסתפק בשאלה אם אילם יכול להפר נדרי אשתו ברמיזה[65].

בענייני אבן העזר

מום

אילמות היא מום באישה[66]. ויש מי שכתב, שאישה מגמגמת היא עילה לבטל שידוכין[67].

עדות עגונה

בעדות אישה להעיד שמת בעלה, אם כתב האילם שמת פלוני בן פלוני, סומכים על כתיבתו לאחר שבדקוהו, ואף על פי שאילם פסול לעדות הקילו משום תקנת עגונות[68]. ואין הבדל בין פקח ונשתתק, לבין מי שנולד אילם[69].

קידושין

אילם ואילמת קידושיהם קידושין גמורים מן התורה[70]. האילם יכול לקדש בקידושי כסף על ידי רמיזה[71], וכן יכול לקדש על ידי קידושי שטר[72].

לעניין אמירת "הרי את מקודשת לי", שאינו יכול לומר, יכול לכתוב את המילים הללו, ויכתוב בפירוש שמבקש מהעדים שידעו שכוונתו במסירת הטבעת לאשתו היא ברורה ומוחלטת לשם קידושין[73].

גט

האילם שכתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי, או שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין ראשו, הרי אלו יכתבו ויתנו לאחר שבדקוהו[74].

בעל שהוא אילם, שמינה בכתב את הסופר לכתוב גט לאשתו, נחלקו ראשונים בדינו

יש אומרים, שהגט בטל מן התורה, כי חייב לומר לסופר בפיו[75]; ויש אומרים, שמותר לו לכתוב שליחות זו משום תקנת עגונות, כדרך שהתירו לו בהרכנה[76].

בשאלה אם האילם יכול להיות שליח להביא את הגט, נחלקו הפוסקים

יש פוסלים, מטעם שצריך לומר בפיו בפני נכתב ובפני נחתם ולא מועיל שיכתוב[77]; ויש מכשירים, משום שהכתב מוכיח, וכל שכן הוא מעדות על מיתת בעלה[78].

חליצה

אילם ואילמת שחלצו, חליצתם פסולה, שנאמר בהם אמירה, ואף על פי שאין הקריאה מעכבת, הרי זה בראוי לקריאה, אבל שאינם ראויים לקרות, הקריאה מעכבת בהם[79]; וגם כתיבת הפסוקים איננה מועילה, שאין אמירה אלא בפה[80]. יש אומרים, שחליצתם פסולה מן התורה[81]; ויש מי שכתב, שהיא פסולה רק מדרבנן[82].

בענייני חושן משפט

עדות

האילם פסול לעדות מתוך הכתב, והוא גזירת הכתוב[83].

אף מי שהיה מדבר ונשתתק, פסול לעדות[84]. חתם על שטר כשהיה פקח ונשתתק, אינו יכול להעיד על כתב ידו[85], אבל על ידי דימוי חתימתו

מקיימים[86].

חתימת האילם על שטר בתורת עד, מחלוקת הפוסקים אם כשר לכך[87], או פסול[88].

מקח וממכר

האילם, מקחו מקח, וממכרו ממכר, ומתנותיו קיימות, בין במטלטלין בין בקרקע, לאחר שבדקוהו[89].

שליחות

אילם יכול לעשות שליח[90].

בירושות

אם כתב האילם בכתב ידו שזה יורשו, אף על פי שהודה באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו, הרי זה נאמן לאחר שיבדקוהו[91].

בעניינים עתידיים

עבודת כהנים

בשאלה אם אילמות היא מום בכהנים הפוסלת אותם לעבודה, נחלקו האחרונים – יש מי שסובר, שהוא מום[92]; ויש הסוברים, שאינו מום[93].

סנהדרין

זקני בית דין, חברי הסנהדרין, פסולים אם הם אילמים[94]. יש מי שכתב, שאילם פסול להיות גם דיין[95].

מלך

יש מי שכתב, שאילם פסול להיות מלך, כי זהו מום וגורע מיופיו של המלך[96].

ביכורים

האילם חייב בהבאת בכורים, ואינו קורא, ככל אותם הפטורים ממקרא בכורים שמכל מקום מביאים, שהאילם נקרא בר-חיוב, ואינו אלא אנוס בקיום החיוב[97]. ויש מי שהסתפק בדין זה[98].

קרבן שבועת העדות

אם השביעו את האילם והרכין בראשו שאינו יודע, אף על פי שידע, פטור מקרבן שבועת העדות מגזירת הכתוב[99].

הקהל

האילם פטור ממצות הקהל, שדרשו מהפסוק "ולמען ילמדו"[100], פרט לשומע ואינו מדבר[101].

ראיה

האילם פטור ממצות ראיה, שלמדו בגזרה שווה ממצות הקהל[102]. יש מי שכתב, שמכל מקום קטן שלא מדבר עדין, חייב בראיה[103].

סוטה

אילמת, אם היא סוטה, אינה שותה את המים המאררים, שנאמר: "ואמרה האישה אמן אמן"[104], פרט לאילמת[105]. יש מי שכתב, שאם בשעת הקרבת המנחה לא היתה אילמת, ואחר כך קודם השתיה נעשתה אילמת, משקים אותה[106].

אילם, אם אשתו סוטה, אינה שותה, שכן הוקשה האישה לאיש[107], ולכן כל מום המעכב בה מעכב בו, וכשם שאילמת אינה שותה, כך האילם אינו משקה[108].

בן סורר ומורה

אביו או אמו של בן סורר ומורה שהיו אילמים, אין הבן נעשה סורר ומורה על ידם, שנאמר: "ואמרו אל זקני עירו"[109], ולא אילמים[110].

קרבן חגיגה

יש שפסקו, שאילם שפטור, כמו שפטור ממצות ראיה[111]; ויש שפסקו, שאילם חייב בחגיגה[112].

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ "ראה בתו"ש בראשית פל"ז אות' סח-סט, ותו"ש כרך כד פי"ד אות יא. ומכאן, אישה שהיא קשורה וכלואה נקראת אלמנה, והיא נקראת גם צרורה (שמו"ב כ ג). וראו במהר"ל, נצח ישראל, פ"ה סוד"ה ונטל, שאילם הוא מלשון אלמות, והוא לשון חוזק ותוקף, ובא הלשון על מי שהוא קשה כמו אבן להוציא ממנו דיבור. ואולי ניתן לומר שאלם הוא נוטריקון: א'ין ל'ו מ'ילים" (מסכת חגיגהדף ב', עמוד ב'. ואילם הוא נוטריקון בלשון ארמית: אשתקיל מלוליה, היינו ניטל דבורו (שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) יש להוריד את כל סימני ' או " מתוך הפרמטרים.מסכת חגיגה, [[s:חגיגה שם). ובתלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה א'|דף שם)"., עמוד ובתלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה א'']], הסביר רב, שאלם כולל ג' לשונות: יתחרשן, יתפרכן, ישתתקן. ויש סבורים שהשורש הוא מלשון מאלמים אלומים (בראשית, ל"ז, ז'), היינו שפיו קשור).
  2. בראשית, ב', ז')).
  3. ^ ראו גם חובות הלבבות שער הבחינה פ"ה.
  4. ^ aphasia.
  5. ^ apraxia.
  6. ^ anarthria.
  7. ^ aphonia.
  8. ^ מסכת יבמותדף ק"ד, עמוד ב'. וזהו כנראה פשט הכתוב (תהלים, ל"ח, י"ד) "וכאלם לא יפתח פיהו". וראו רמב"ן עה"ת שמות ד יא: "והאילמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון"; ובויקרא יט כג כתב הרמב"ן: "העלגות אוטם וסגירות בגידי הלשון".
  9. ^ מסכת נדריםדף כ', עמוד א'. וראו בשו"ע אה"ע כה בו, בהגהות הרמ"א, ובאוצה"פ שם אות ו.
  10. תהלים, ל"א, י"ט.
  11. ^ שמות, ד', י"א.
  12. ^ פירוש המיוחס לרש"י, ב"ר פא ה. וראו רש"י מנחות סד ב ד"ה חרשא.
  13. ^ פיהמ"ש למשנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק א', הלכה ב'. ולשיטה זו מובנת הערת המורה נבוכים (אבן תיבון), חלק י, פרק י, על מי ישום אלם (שמות, ד', י"א), שלא שייכת פעולה על היעדר, וראו רמב"ן על שמות, ד'. יתר על כן, בשו"ת אגרות משה חאה"ע חלק ג' סי' לג, כתב: "אבל כשהוא שומע הרי אין בו שום חסרון וקלקול במוח, ומה שאינו מדבר אין בזה שום שייכות להמוח ולענין הדעת, אלא הוא מחלה וחסרון באיברים אחרים שאין שייך לקלקול הבנה…". לפי המתואר כאן אכן צדק הגרמ"פ שיש אילמים כאלה. אך כפי שנתבאר ברקע המדעי, יש מצבי אילמות שנובעים מפגיעה מוחית, ואצלם ללא ספק שייכת בעיה של חסרון בהבנה. וראו תשובת הגר"ש ואזנר, בראש כרך ג של המהדורה הראשונה של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית, עמ' יז-יח, שאלה א (פורסם בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנא אות א). ויש להעיר, שלפי הסוברים שאילמות היא שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) המספר 810 גדול מדי.מסכת תמידדף מישני"ת, עמוד לחרשות', לא ברור איך יסבירו את המציאות שיש אילמים שאינם חרשים.
  14. ^ שמות, ד', י'. וראו בספרו של פרויס, בתירגומו של רוזנר, עמ' 89-88.
  15. ^ הרשב"ם עה"פ. ואף שהא"ע דחה דעה זו, ראו מאמרו של הראי"ה קוק, הובא באוצרות הראי"ה חלק ב' עמ' 131 ואילך, שחיזק פרשנות זו. וראו מהר"ל דבורות ה' פכ"ח, מה שהסביר מהצד הרעיוני את כבדות הפה והלשון של משה.
  16. שופטים, י"ב, ו'. וראו בפירש"י ורד"ק שם.
  17. ^ ויקרא רבה, פרשה י"ח, פסקה ד'.
  18. ^ מסכת חגיגהדף ג', עמוד א'.
  19. משנה, מסכת שקלים, ‏פרק ה', משנה א'. מעשים אלו בשינוי לשון הובאו גם בבבלי מסכת מנחותדף ס"ד, עמוד ב', ושם נכתב חרשא במקום אילם, ופירש"י חרש ששומע ואינו מדבר, וזה מתאים לגירסת הירושלמי שהמדובר באילם. ומה שכתב בקרבן העדה בירושלמי שם, שהאילם היה שאינו שומע ואינו מדבר הוא תימה, דהוא נגד דברי רש"י ופשט הלשון בירושלמי. וע"ע ברש"ש מנחות שם.
  20. ^ תוספתא/יומא/א#הלכה ד
    מסכת יומאדף י"ב, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה י'.
  21. ^ דברים רבה, פרשה א', פסקה א'.
  22. ^ ראו להלן הע' 25, וכדמשמע מהנהו תרי אילמים, מסכת חגיגהדף ג', עמוד א'. וראו ב ש"ך על יורה דעה, סימן א' סעיף קטן ל.
  23. ^ ראו לעיל ברקע המדעי.
  24. ^ ראו להלן הע' 27 ואילך.
  25. ^ מסכת חגיגהדף ב', עמוד ב'; מסכת יבמותדף ק"ד, עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק ב', הלכה כ"ו.
  26. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מכירה, פרק כ"ט, הלכה ג'; ארבעה טורים, חושן משפט, סימן רל"ה, ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן רל"ה, סעיף י"ח.
  27. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ז', הלכה א'.
  28. ^ מסכת גיטיןדף ע', עמוד ב'; רמ"א אה"ע קכא ה. וראו בנשמת אברהם חאהע"ז סי' קכא סק"ה, מה שהביא בשם הגרש"ז אויערבאך.
  29. ^ משנה מסכת גיטיןדף ס"ז, עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה ט"ז; טושו"ע אה"ע קכא ה.
  30. ^ "מסכת גיטיןדף ע', עמוד ב'" (רש"י, תוס', רשב"א, ר"ן).
  31. ^ כס"מ וב"י לדעת הרמב"ם, שם.
  32. ^ ראו פירוט ברש"י גיטין שם; טור אה"ע סי' קכא; ב"ש אה"ע שם סק"ז.
  33. ^ ירושלמי, שם. וראו בב"י שהביא מהמרדכי, שהירושלמי לא דק בלישניה.
  34. ^ רש"י, שם. וראו בב"ש, שם.
  35. ^ ב"י אה"ע סי' קכא ד"ה והרמב"ם, ע"פ פיהמ"ש להרמב"ם מסכת גיטיןדף ס"ז, עמוד ב'.
  36. ^ ראו תשובת הגר"ש ואזנר, בראש כרך ג של המהדורה הראשונה של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית, עמ' יח, שאלה ב (פורסם בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנא).
  37. ^ ראו בב"ש אה"ע קכא סק"ה, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ערך אלם, עמ' יג. וראו עוד בשו"ת שמע שלמה חלק ד' חאבהע"ז סי' ז-ט.
  38. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מכירה, פרק כ"ט, הלכה ג'; ארבעה טורים, חושן משפט, סימן רל"ה, ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן רל"ה, סעיף י"ח; חידושי הרשב"א מסכת גיטיןדף ע"א, עמוד א'; ב"י אה"ע סי' קכא. וראו בב"ש, ט"ז ופר"ח, שם.
  39. ^ מסכת גיטיןדף ס"ז, עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה ט"ז; טושו"ע אה"ע קכא ה.
  40. ^ מסכת גיטיןדף ע"א, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות מכירה, פרק כ"ט, הלכה ג', ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות נחלות, פרק ד', הלכה א', ועדות ט יא; ארבעה טורים, חושן משפט, סימן ל"ה, ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל"ה, סעיף י"א, רלה יח, רעט א.
  41. ^ תב"ש ארבעה טורים, יורה דעה, סימן א', ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן א', סעיף ז'.
  42. ^ שו"ת שאגת אריה סי' ו; מנ"ח מ' תכ. ועיי"ש הטעם שלא אמרינן כאן כל הראוי לבילה וכו'.
  43. ^ ס' חסידים סי' תשעד.
  44. ^ בן איש חי, שנה א פ' קרח סי"ב; ערוה"ש ארבעה טורים, אורח חיים, סימן קצ"ט, ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט. הטעם כיון דאינו ראוי לבילה וכו'.
  45. ^ פמ"ג או"ח סי' קצט בא"א סק"ה.
  46. ^ שו"ע הרב ארבעה טורים, אורח חיים, סימן קצ"ט, ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט, סעיף י', ושם ר א.
  47. ^ קצות השולחן חלק ב' לח ב.
  48. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן נ"ה, סעיף ח'. ומקורו בב"י בשם מהר"ם.
  49. ^ שו"ע הרב שם יא.
  50. ^ כך משמע מהמשנה ברורה, סימן ", סעיפים קטנים קכ"ח-ג', עיי"ש.
  51. ^ רמב"ם נשיאת כפים טו א. וראו בכס"מ שם.
  52. ^ שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' כז; שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' כ אות ג.
  53. ^ פרמ"ג או"ח סי' קמ במשב"ז סוסק"ב, אך ראו שם שהשאיר בצ"ע.
  54. ^ ש"ך על יורה דעה, סימן א' סעיף קטן ל.
  55. ^ שמ"ח שם סל"ג, תב"ש שם, דרכ"ת שם סקק"פ.
  56. ^ ב"ח יו"ד שם. וראו בביאור הגר"א שם סקל"ב.
  57. ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן א', ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן א', סעיף ז'. וראו בט"ז שם סקי"ז, כף החיים שם סקקס"ד וסקקס"ח, שו"ת חת"ס חאו"ח סי' נד, ד"ה ומאי דקמן.
  58. ^ דרכ"ת על יורה דעה, סימן א' סעיף קטן א.
  59. ^ ב"י, יו"ד שם.
  60. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:משנה

    פרמטרים [ 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית.
    שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:משנה) חסר שם המסכת.משנה, מסכת , ‏פרק תרומו"ת, משנה א'; ירושלמי שם ה"ד.
  61. ^ תויו"ט שם.
  62. ^ רמב"ם בפיהמ"ש תרומות שם. וראו ברדב"ז על המשנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ד', הלכה ד', שחזר בו הרמב"ם בדין זה. וראו עוד בתוס' רעק"א ואנשי השם על המשנה תרומות הנ"ל.
  63. ^ שו"ת שבות יעקב חלק א' סי' קנז; נתיבות המשפט ארבעה טורים, חושן משפט, סימן צ"ו, ושגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:שולחן ערוך) אין סעיף ט בסימן צו בחלק חושן משפט.שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צ"ו, סעיף ט'. וראו עוד במחלוקת השבות יעקב הנ"ל והשב יעקב חיו"ד סי' מט, אם יכול האילם לכתוב את שבועתו, אם כתיבה כדבור או לא. וראו בקצוה"ח סי' צו סק"ג.
  64. ^ קצוה"ח שם.
  65. ^ צפנת פענח, שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) אין עמוד יג בדף יב במסכת נדרים.מסכת נדריםדף י"ב, עמוד יג'. וטעם הספק, כיון שצריך לומר לשון של הפרה לא שייך ברמיזה, או שאין לשון ההפרה מעכב אלא כשיכול לדבר, אבל באילם ברמיזה לא מעכב.
  66. ^ שו"ת מלבושי יו"ט חאה"ע סי' ד; שד"ח מערכת חי"ת כלל קז, ד"ה ומה שכתב.
  67. ^ שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' נא.
  68. ^ מסכת גיטיןדף ע"א, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק י"ג, הלכה כ"ח; טושו"ע אה"ע יז יב. וראו בב"ש סי' קמב סקי"א.
  69. ^ ערוה"ש אהע"ז יז עד. וראו בשו"ת פני מבין חאו"ח סי' רל.
  70. ^ כנה"ג סי' מד; שלטי גבורים, גיטין רפ"ז בשם ריא"ז. וכן משמע במשנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק ב', הלכה כ"ו.
  71. ^ שלטי גבורים, שם.
  72. ^ ברית אברהם סי' עב אות ג.
  73. ^ הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאהע"ז סי' כז סק"א. ועיי"ש שדחה פקפוקיו של השו"ת פני יהושע חלק ב' סי' פד.
  74. ^ מסכת גיטיןדף ע"א, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה ט"ז; טושו"ע אה"ע קכא ה. וראו בערוה"ש כאן, מה שהסביר בטעם הדבר. וראו עוד בב"ש סי' קמב סקי"א.
  75. ^ ב"י אה"ע סי' קכ, לדעת תי' א ברא"ש גיטין פ"ז סי' יט. וראו בב"ש אה"ע סי' קכ סק"ח.
  76. ^ ב"י שם, לדעת תי' ב של הרא"ש שם. ובשו"ת רד"ך בית יט מוכיח שכן דעת הר"ן, הסמ"ג והסמ"ק. וראו במשנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה ט"ז, ובשו"ע אבה"ע קכ ה, בשם יש מכשירין, שבנשתתק מכשירין ע"י כתב ידו.
  77. ^ שו"ת הריב"ש סי' רמ; רמ"א אה"ע קמב ז; ב"י סי' יז. וראו ב"ש שם סקי"א.
  78. ^ ר"ן מסכת גיטיןדף ה', עמוד א'. וראו ביאור הגר"א אה"ע סי' קמב סקכ"ג.
  79. ^ מסכת יבמותדף ק"ד, עמוד ב'; רמב"ם יבום ד יג; טושו"ע אה"ע קסט מג.
  80. ^ תוס', מסכת גיטיןדף ע"א, עמוד א' ד"ה והא.
  81. ^ רשב"א מסכת קידושיןדף כ"ה, עמוד א', ושו"ת הרשב"א חלק א' סי' כו; תוס' יבמות שם ד"ה דאמר; ערוך לנר, יבמות שם; שו"ת עונג יו"ט סי' ב.
  82. ^ קרית ספר על הרמב"ם, יבום פ"ד.
  83. ^ מסכת גיטיןדף ע"א, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק ט', הלכה י"א;
    שגיאות פרמטריות בתבנית:טור/נושאי כלים

    פרמטרים [ 3 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית.

    פרמטרים [ ללא ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

    פרמטרים ריקים [ 4 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    ב"י על ארבעה טורים, חושן משפט, סימן כ"ח . ועיי"ש בגמ' שני טעמים. ואם אילם הוא פסול הגוף ראו ברשב"ם בב"ב קכה א ד"ה ונתחדש; קצוה"ח סי' מו סקי"ט; נתה"מ שם ביאורים סק"כ; דברי משפט שם סל"ו; מנ"ח מ' עה. וראו בתו"ש ויקרא פ"ה אות מד.
  84. ^ רמב"ם שם. וראו בסמ"ע סי' לה סקכ"ד.
  85. ^ רא"ש גיטין רפ"ו; ארבעה טורים, חושן משפט, סימן מ"ו, ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ו, סעיף ל"ו.
  86. ^ ש"ך שם סקצ"ה, ועיי"ש בסמ"ע. ובקצוה"ח שם כתב, שאילם הוא פסול הגוף, ולכן פסול גם לקיום השטר.
  87. ^ ש"ך חו"מ סי' מו סקצ"ג לדעת הרי"ף, בעה"מ ושאר פוסקים. וראו בשו"ת כנסת שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) מספר עברי סי לא מוכר.יחזקאל, ס"י, פ"ב.
  88. ^ ש"ך שם, לדעת הרמב"ם, הטור והמחבר; קצוה"ח שם סקי"ט.
  89. ^ רמב"ם,משנה תורה לרמב"ם, הלכות מכירה, פרק ש', הלכה ם'; ארבעה טורים, חושן משפט, סימן רל"ה, ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן רל"ה, סעיף י"ח.
  90. ^ שו"ת אגרות משה חיו"ד חלק א' סי' ריב.
  91. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות נחלות, פרק ד', הלכה א'; ארבעה טורים, חושן משפט, סימן רע"ט, ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן רע"ט, סעיף א'.
  92. ^ שו"ת מלבושי יו"ט, שם.
  93. ^ שו"ת חוות יאיר סי' רכ; שד"ח שם, ד"ה ולענין אילם.
  94. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ח', הלכה א'.
  95. ^ ראו תשובת הגר"ש ואזנר, בראש כרך ג של המהדורה הראשונה של האנציקלופדיה ההלכתית-רפואית, עמ' יח-יט, שאלות ג-ד (פורסם בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנא).
  96. ^ הגר"ש ואזנר, שם.
  97. ^ שו"ת חלקת יואב קמא אונס סי' ד.
  98. משנה, מסכת בכורים, ‏פרק ג', משנה ד'. וטעמו).
  99. ^ תוספתא/שבועות/ג#הלכה ח
    מסכת גיטיןדף ע"א, עמוד א'. וראו בתוס' גיטין שם ד"ה אמר ר' זירא, שפירשו אילם היינו שאנו שומע, והיינו חרש, וכ"כ הרשב"א ותוס' רי"ד, שם. וראו באמרי בינה הל' עדות סי' מח, ובפנ"י גיטין שם, ובגליון הש"ס שם, מה שהקשו על התוס' הנ"ל. וע"ע בתו"ש ויקרא ה אות לח.
  100. דברים, ל"א, י"ב.
  101. ^ מסכת חגיגהדף ג', עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות חגיגה, פרק ב', הלכה א'.
  102. ^ חגיגה שם; רמב"ם שם, ועיי"ש שלמד לראיה מפסוק בהקהל.
  103. ^ ראו שפ"א חגיגה ו א ד"ה עד.
  104. במדבר, ה', כ"ב.
  105. ^ "למה אינה יכולה לקבל השבועה בכתב" (מסכת סוטהדף כ"ז, עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות סוטה, פרק ב', הלכה ג'. וראו בתוס', מסכת סוטהדף כ"ז, עמוד א' ד"ה דכתיב, הטעם אי משום דצריך לקיים מקרא כדכתיב, או משום שאינה יכולה לקבל השבועה שהכהן משביעה. וראו שו"ת שבות יעקב חלק א' סי' קנו, תומים סי' צו סק"ה, שו"ת הרי"ם מגור חיו"ד סי' יג).
  106. ^ מנ"ח מ' שסו.
  107. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) אין עמוד ז בדף כא במסכת סוטה.מסכת סוטהדף כ"א, עמוד ז'.
  108. ^ מסכת סוטהדף כ"ז, עמוד ב'; רמב"ם שם.
  109. דברים, כ"א, כ'.
  110. ^ מסכת סנהדריןדף ע"א, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות ממרים, פרק ז', הלכה י'. והטעם משום קרא כדכתיב, או משום שכתוב זה מיותר ולא בא אלא למעט (גמ' שם).
  111. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות חגיגה, פרק ב', הלכה ד'. וראו מאירי מסכת חגיגהדף ב', עמוד א'.
  112. ^ תוס', מסכת חגיגהדף ב', עמוד ב' ד"ה שומע. ונחלקו האחרונים בטעמם: ראו טורי אבן באבני שהם, ג א, ומנ"ח מ' פח.


==אֵ ם –

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הורים=

==אִמָּהוּת –

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפריה מלאכותית=

==אמירת אמת לחולה –

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלוי מידע לחולה=