מאגר:אנציקלופדיה הלכתית רפואית/אבוד עצמו לדעת

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

Contents

אבוד עצמו לדעת

הגדרות הלכתיות

הגדרה מצומצמת ומורחבת

אבוד עצמו לדעת במובן המצומצם מתייחס לפעולה שעושה האדם בגופו מתוך כוונה להמית את עצמו. במובן הרחב כולל מושג זה כל פעולה, או הימנעות מפעולה, או מתן אפשרות פעולה לאחרים, אשר יגרמו את מותו של האדם, ואשר ניתן היה למנוע תוצאה זו.

יש מעשי התאבדות האסורים על פי ההלכה; יש תנאים שבהם אמנם הפעולה אסורה, אך אין לדונו כמתאבד; ויש תנאים שההתאבדות במובן הרחב מותרת, היינו מצבים שאין בהם דין אבוד עצמו לדעת, אף על פי שהתוצאה היא מותו של האדם, שניתן היה למונעה.

גדרי אבוד עצמו לדעת בצורה המורחבת

ראו להלן.

יסודות האיסור וטעמו

מקורות

התאבדויות במקרא ובחז"ל

בתנ"ך מצינו מספר אישים שהתאבדו בדרכים שונות:

שמשון [1]; שאול ונושא כליו [2]; אחיתופל [3]; וזמרי מלך ישראל [4].

ביחס לשמשון

ביחס לשאול

מצינו ספרות הלכתית-רעיונית נרחבת בשאלה אם נהג כהלכה. רוב המחברים מצדיקים ומזכים אותו [5]; מיעוטם סבורים, שמעשהו של שאול שלא ברצון חכמים היה [6].

ביחס לאחיתופל

נחלקו חז"ל אם יש לו חלק לעולם הבא [7], והאחרונים דנו אם הוא עשה כדין [8].

ביחס לזמרי

פשט הפסוקים מורה כי הוא התאבד, אך יש שכתבו, שהכוונה שעמרי שרף על זמרי את ביתו, ולפיכך לא התאבד זמרי, אלא נהרג [9].

מספר אישים מתוארים בתנ"ך שעשו ניסיונות התאבדות: אליהו [10]; יונה [11]; חנניה, מישאל ועזריה [12]; דניאל [13].

בספרים החיצוניים ובספרות החורבן מוזכרים מספר מתאבדים:

פתולומי [14] ורגש [15]; מספר אישים המתוארים ע"י יוסף בן-מתתיהו בקדמוניות ובמלחמות [16], ובראש כולם

מתאבדי מצדה [17].

בתלמוד ובמדרשים מצינו מספר אישים ומאורעות של התאבדויות:

בתו של המן השליכה עצמה לארץ ומתה [18].

"מעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכין לרשות הרבים, ובאת זונה אחת ונטלתן, ובאת לבית המדרש ואמרה, ראו מה נתן לי פלוני בשכרי, כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת" [19]. ולא התפרש אם עשה כדין מחמת הבושה, או שלא היה זה ברצון חכמים [20].

לוליינוס ופפוס אחיו, שנהרגו בלודקיא על ידי טרויינוס [21], והם מתו על קידוש השם והצלת ישראל [22], ולפיכך אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן-עדן [23].

מעשה רבן גמליאל והאדון הרומאי, "סליק (האדון הרומאי) לאיגרא, נפיל ומית וכו', יצאה בת קול ואמרה, אדון זה מזומן לחיי העולם הבא" [24], וכנראה ההיתר שלו להתאבדות היה בגדר תשובה על רציחותיו.

כתות של פרחי כהונה בזמן חורבן הבית, "קפצו ונפלו לתוך האור" [25], וההיתר להתאבדות כנראה משום צער רב, או קידוש השם.

"ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה, כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. ההוא כובס כל יומא הוה אתא קמיה, ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה, אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא" [26]. יש שמשמע מהם שהמית עצמו לכפרה משום שחילל שבת [27]; יש מי שכתב, שמא מרוב צערו יצא מדעתו ונפל, ולא הפיל עצמו בכוונה [28]; ויש מי שכתב, שהכובס לא נהג כהוגן [29].

"מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון וכו', כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים, נשאו ילדים קל וחומר בעצמן וכו', אף הם קפצו לתוך הים" [30]. ועיקר טעם ההיתר כאן הוא כדי להימנע מעבירה חמורה.

"אשה ושבעה בניה וכו', אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה" [31]. יש שכתבו, שהמעשה היה בחנה ובשבעת בניה [32]; ויש שכתבו, שזה היה מעשה במרים בת נחתום [33]. הצדקת ההתאבדות במקרה זה היא משום חשש שיעבירוה על דתה [34].

ניסיון ההתאבדות של רב כהנא, שהיה כדי להינצל מחטא. אכן רב כהנא ניצל בנס על ידי אליהו [35].

ניסיון ההתאבדות של רבי חייא בר אשי [36], שהיה כמעשה תשובה [37].

מעשה הורדוס ובת חשמונאי, "כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמת קלא וכו', וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא" [38], והכוונה למרימי אשת הורדוס [39]. ההיתר להתאבדות במקרה זה היה כנראה החשש שלא תוכל לעמוד בניסיון ותעבור על דתה אצל הורדוס.

מעשה רבי חנינא בן תרדיון, "אף הוא [קלצטונירי] קפץ ונפל לתוך האור", ויצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לעולם הבא [40]. ההיתר שלו להתאבד היה כנראה כתשובה על רציחותיו.

שני תינוקות שהתאבדו מפחד עונש של אביהם [41].

מעשה יקום איש צרורות, בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, "הלך וקיים בעצמו ד' מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק וכו', אמר (ר' יוסי) בשעה קלה קדמני (יקום) לגן עדן" [42], וההיתר כאן הוא משום תשובה [43].

עשרת הרוגי מלכות, שנהרגו על קידוש השם ושמירת המצוות [44].

תיאור של מספר מתאבדים בתנאי רעב ובושה [45].

דואג שהרג עצמו, אין לו חלק לעולם הבא [46].

ברוריה, אשת ר' מאיר, מתה בהתאבדות [47].

בימי הביניים תוארו התאבדויות רבות, חלקן של ציבורים שלמים, בגלל גזרות שמד, ובעיקר בתקופת מסעי הצלב, וחלקן של אישים בודדים. ביניהם יש לציין את מעשה ההתאבדות של אלחנן האפיפיור, שהיה בנו של רבינו שמעון הגדול ממגנצא, חברו של רבנו גרשום מאור הגולה [48]; וכן יש להזכיר את סיפורו של אמנון ממגנצא, שנהרג ביסורים קשים על שסירב להמיר את דתו, וטרם מותו חיבר את הפיוט "ונתנה תוקף", שנאמר בקדושת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים.

בעת החדשה ידועים מעשי התאבדות בתקופת השואה [49], והתאבדויות של עצירים יהודיים בכלא הבריטי בישראל, ובבתי כלא במדינות ערביות [50].

פרטי דינים

דיני אבלות

המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו בכל דבר וכו', אין קורעים עליו, ואין חולצים עליו, ולא מספידים עליו, אבל עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד חיים. כללו של דבר, כל שהוא כבוד של חיים מתעסקים בו, כל שאין כבוד של חיים, אין הרבים מתעסקים עמו לכל דבר [51].

קריעה

יש סבורים, שאין קורעים עליו כלל [52]; ויש אומרים, שרק הרחוקים אין קורעים, אבל הקרובים קורעים [53].

אנינות

אוננים עליו בלב [54]. יש מי שכתב, שמותר דווקא לאונן בלב, אך לא לפטור את קרוביו מהמצוות כשאר מתים; יש שכתבו, שאף פטורים מהמצוות, אלא שאם רוצים הקרובים להחמיר על עצמם רשאים להחמיר [55]; ויש מי שכתב, שאינם רשאים אפילו להחמיר על עצמם [56].

אבלות

יש אומרים, שאין מתאבלים עליו [57]; ויש חולקים וסוברים שמתאבלים עליו [58]. גם לשיטות שאין מתאבלים עליו, אם רוצה להתאבל, הרשות בידו [59], ואפילו כהן מותר להתאבל על קרובו שהתאבד, אף על פי שאסור לו להיטמא לו [60].

הספד

אין לערוך הספד על מתאבד, גם לדעות שקרוביו מותרים להתאבל עליו [61]. ויש מי שכתב, שאפילו במקום שאין לו דין של מתאבד, ראוי לגדור ולהימנע מהספדים [62].

שפיכת מים לאחר מות מתאבד הוא דווקא בבית הנפטר [63].

סעודת הבראה

אין מברים אחר מאבד עצמו לדעת [64].

הלוויה

אין במת זה מצות לוויה, אך אם יש בלווייתו משום כבוד המשפחה, יש להקל ללוותו, אלא שאין צריך להתבטל ממלאכה, וכל שכן מתורה [65].

כהנים

אסור לכהנים להיטמא לקרובם שאיבד עצמו לדעת, גם אם הוא מהקרובים שצריכים להיטמא להם [66].

ברכת דיין האמת

אין לברך ברכת דיין האמת בשם ומלכות על מאבד עצמו לדעת [67], אבל אם לא התרו בו ואבד עצמו לדעת, יש לברך בשם ומלכות [68].

בל תלין

הלאו של "לא תלין" שייך גם במאבד עצמו לדעת [69].

קבורה ותכריכי המת נוהגים גם במתאבדים [70], ומרחיקים קברו משאר קברים יותר משמונה אמות [71]. ואם קברוהו בטעות במקום מכובד עם משפחתו, אם נודע מיד על הטעות יש לפנותו, ואם עבר זמן, אין לפנותו [72]; ואם קרה להיפך, שקברוהו ליד החומה, ואחר כך הרחיבו את בית הקברות ונמצא קברו באמצע, גם כן אין לפנותו [73]. בספר מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו [74] כתב: "על פי חוקנו הצדיקים נשליך את נבלת המרצח הזה (היינו המאבד עצמו לדעת) כדומן על פני האדמה, וקבר לא יקברנו עד בא השמש, תחת אשר עלינו המצווה למהר ולקבר גם את פגרי אויבנו" [75], ואין למנהג זה מקור אחר בהלכה שבידינו.

ניתוח המת

יש מי שכתב, שמותר לנתח לאחר המוות מת ישראל שאיבד עצמו לדעת [76].

בדין קדיש על המתאבד

מורגל שאין אומרים עליו קדיש, אף שאין לו טעם הגון. דין זה הוא דווקא בבית הכנסת, במקום שיש אבלים אחרים, אך אם בנו של המתאבד מקבץ מנין בביתו, יכול לומר קדיש כל השנה [77]. יש אומרים, שדווקא קדיש "דהוא עתיד לחדתא עלמא ... " אין אומרים על המתאבד, אבל שאר קדיש ואשכבה אומרים [78]; ויש אומרים, שיש להגיד קדיש והפטרה על המתאבד, ואדרבה צריך להרבות עליו יותר משאר מתים [79]; ויש שכתבו, שאפילו במתאבד שלא עשה תשובה, כל מה שאפשר לזכות לו באמירת קדיש וכיוצא בזה _ יזכוהו [80].

הזכרת נשמות

מותר להזכיר נשמות המאבדים עצמם לדעת בין שאר הנפטרים בתפילת "א-ל מלא רחמים" [81].

קטן המאבד עצמו לדעת

חשוב כשלא לדעת [82].

שוטה המאבד עצמו לדעת

חשוב כשלא לדעת [83].

נוטה למות המאבד עצמו לדעת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נוטה למות

שכור שהגיע לשכרותו של לוט והתאבד

יש אומרים, שאין לדונו כמאבד עצמו לדעת [84], ואם ברוב הפעמים לא הגיע לשכרותו של לוט, יש לו דין מתאבד [85]; ויש הסוברים, שאף מי שהתאבד בשכרותו, דינו ככל מאבד עצמו לדעת [86].

בן נח

יש מי שכתב, שאף הוא מוזהר על אבוד עצמו לדעת [87]; ויש מי שכתב, שבן נח אינו מצווה על אבוד עצמו לדעת [88].

עבריין

מי שעבר על חוקי המלכות, כגון שגנב וגזל, ועל ידי זה נהרג בדין המלכות _ יש מי שכתבו, שדינו כמאבד עצמו לדעת [89]; ויש מי שחלקו על כך [90].

חיוב הצלתו

יש מי שכתבו, שמאבד עצמו לדעת אין חייבים להצילו, שכן לומדים חיוב רפואה והצלה מהשבת אבדה, ואין חייבים על השבת ממונו באבדה מדעת, ואף הלאו של "לא תעמד על דם רעך" לא שייך במתאבד [91]. אך רוב הפוסקים חלקו על כך בתוקף וכתבו, "וודאי שישתקע הדבר ולא יאמר, וח"ו לומר שאם אדם השליך עצמו לנהר וכדומה, שלא יהיו הרואים מחוייבים להצילו" [92], "והוא טעות גמור ושרי להו מרייהו" [93]. על כן סוברים רוב הפוסקים, שלא רק שחייבים משום "לא תעמד על דם רעך" [94], אלא שגם משום "והשבתו לו" חייבים [95], ואף מחללים שבת כדי להצילו [96].

אינה לפי כבוד המציל

יש מי שחידש, שאם ההצלה איננה לפי כבודו, אינו מחוייב להצילו [97]. אך יש שדחה דבריו בתוקף, "שהוא טעות גמור, ושרי להו מרייהו, וח"ו לאומרו" [98].

קדימויות בהצלה

יש מי שכתבו, שאם איש ואשה רוצים להתאבד, האיש קודם לאשה להצילו [99]; ויש מי שתמה על כך [100].

שבת

מי שניסה להתאבד בשבת, מותר לחלל עליו את השבת להצילו [101].

אמירת הלכה בשם מתאבד

"אמר (דוד), כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרין דבר הלכה משמו" [102].

ברכת הגומל

מי שעשה ניסיון התאבדות וניצל _ יש הסוברים, שחייב לברך ברכת הגומל [103]; ויש החולקים וסוברים שאין לו לברך ברכת הגומל [104]. ולשיטה זו _ יש מי שכתב, שעל כל פנים יברך בלא שם ומלכות [105].

המבקש לעבור עבירה באיום התאבדות

מי שמאיים בהתאבדות אם לא יעשו כדבריו, ומה שמבקש הוא נגד ההלכה, אין שומעים לו, ואין זה בכלל פקוח נפש הדרוש להצלתו [106]. אכן, כל זה באדם בריא, אבל מי שאינו מאוזן בנפשו הרי הוא בגדר אנוס, ומותר לעבור עברה כדי להצילו מהתאבדות [107].

גט

בריא שאמר כתבו גט לאשתי, וכתבו וחתמו ונתנו לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג, או הפיל עצמו לים, הרי זה גט כשר [108].

קריאה לתורה

מי שאיבד עצמו לדעת, ואחר כך נולד ממנו בן, עדיף לקרותו לתורה בשם אביו החורג, ולא להזכיר את שם אביו המתאבד, בתנאי שאמנם חלים כלפי האב הגדרים המלאים של מתאבד [109].

תנאים להיתר

כללי

קיימים מספר תנאים וסייגים, שבהם לא חל איסור אבוד עצמו לדעת, או שהאיסור אמנם חל, אך אין מענישים אותו כדין מתאבד.

חסרון בתנאי הגדרות המתאבד

כל דיני אבוד עצמו לדעת אמורים רק במי שמוגדר כמאבד עצמו לדעת, כמבואר לעיל, ובעיקר במי שעשה זאת מתוך דעה צלולה וללא אפשרות לתשובה. תנאים אלו מתמלאים רק במספר מועט ביותר של מקרים, וכל מה שאפשר לתלות שלא התאבד, או שלא היה שפוי בדעתו בזמן ההתאבדות, או שיכול היה לעשות תשובה _ יש לתלות [110]. "כללו של דבר, במאבד עצמו לדעת תלינן בכל איזה תלייה כל שהוא, כגון לתלות ביראה או בצער, או שיצא מדעתו, או שסבור היה שזה מצווה לבלי להיכשל בעברות אחרות, וכיוצא באלו הדברים, מפני שזהו דבר רחוק שאדם יעשה נבלה כזו בדעת צלולה" [111]. יש לציין, שגם הדעה הפסיכיאטרית המודרנית היא שניסיון התאבדות מבטא בדרך כלל הפרעות נפשיות, ונדירים המקרים בחברה המערבית של התאבדות "רציונלית", וכמבואר לעיל.

אמנם יש הסוברים, שכל זה דווקא במתאבד שהיה ירא-שמים, אבל אם הוא מוחזק כאדם קל, ובפרט בדורות האחרונים שרבו הפרצות ועלתה שכיחות ההתאבדויות, יש להחמיר לדונו כמתאבד, גם אם לא התרו בו, מטעם גדר וסייג [112].

סירוב לטיפול

דין מאבד עצמו לדעת הוא דווקא אם עשה מעשה בפועל להתאבד, כמבואר לעיל, אך אם מסרב לקבל טפול, ובעקיפין מת, אף כי יכול היה להינצל אילו הסכים לקבל טפול, ואף שאסור לעשות כן [113], מכל מקום אין דינו כמאבד עצמו לדעת [114].

בזיון משפחה

יש מי שחידשו, שאף אם נראה ברור שמעשה ההתאבדות עולה בקנה אחד עם הגדרות ההלכה, אבל משפחתו תתבזה מאד, אין לדונו כמתאבד [115].

הימנעות מיסורים

יש שאדם מחליט לאבד עצמו לדעת כדי להימנע מיסורים קשים ובלתי נסבלים, או כשהוא חושש שלא יוכל לעמוד בניסיון. מצבים כאלו יכולים להיות מחשש שאויבים יענו אותו ויעבירוהו על דתו, או כשסובל מיסורים גופניים, עוני גמור, ורבוי צרות [116] _ יש הסבורים, שאין כל היתר להתאבד בתנאים אלו [117]; יש הסבורים, שאיסור ההתאבדות לא חל דווקא כשעושה כן מפחד שיעבירוהו על דתו, אבל לא כדי להימנע מיסורים אחרים [118]; יש מי שכתב, שדווקא אם הוא כבר טריפה מותרת התאבדותו מפחד יסורים [119]; יש מי שכתב, שבכל סוג של יסורין אין דנים אותו כמתאבד [120]; יש שמחלקים בין התאבדות פסיבית, היינו שיהרגוהו האויבים, שמותר בתנאים אלו, לבין התאבדות אקטיבית, היינו שיהרוג עצמו, שאסור אף בתנאים כאלו [121]; ויש מי שחילקו בין מתאבד מחמת יראה גדולה, לבין מתאבד מחמת יראה קלה [122].

קידוש השם, או שלש עברות חמורות שנאמר בהם שייהרג ולא יעבור

במצבים אלו לא רק שחייבים למסור את הנפש באופן פסיבי, היינו שהאויבים יהרגוהו, אלא גם אם יש צורך להתאבד ממש כדי לקדש את השם _ מותר [123]. ואף קטנים, שבדרך כלל פטורים מהמצוות, חייבים במצות קידוש השם עד כדי התאבדות [124].

ואם מוסר עצמו להריגה במקום שאין בו דין של ייהרג ואל יעבור

יש מי שכתב, שזה מתחייב בנפשו כדין מתאבד [125]; יש שחולקים על כך [126]; ויש מי שכתב, שאמנם מי שמוסר נפשו במקום שנאמר שיעבור ולא ייהרג, הרי זה מתחייב בנפשו, אבל אם הוא אדם גדול וחסיד וירא-שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש השם, ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראה העם, וילמדו ליראה את השם [127].

מרגל שנתפס

כשיש חשש שהאויבים יוציאו מאדם סודות חשובים שעלולים לפגוע באחרים, כגון מרגל שנתפס, ויש סבירות שיענו אותו קשות כדי לגלות סודו _ יש מי שכתב, שאין לדונו כמאבד עצמו לדעת [128].

מתאבד לצורך תשובה, או כשיצרו תוקפו לעבור עברה

יש שהצדיקו בתנאים מסויימים התאבדות שנעשתה לצורך תשובה [129]. יש מי שכתב, שדווקא אם איבד עצמו לדעת כתשובה על עברה שיש בה מיתת בית דין והיה מצווה להורגו, אין דינו כמתאבד, אבל התאבדות לתשובה על עברות פחותות מזה, דינו כמאבד עצמו לדעת [130]; ויש מי שכתב, דהיינו דווקא כשחשב בטעות שההתאבדות היא לכפרה, אף שגם זה עוון פלילי ועתיד ליתן דין וחשבון על זה, מכל מקום אין לו דין של מאבד עצמו לדעת, ואם עבר ועשה כן, מתאבלים עליו [131]; ויש חולקים, שאף אם עשה משום תשובה דנים אותו כמאבד עצמו לדעת [132].

במצב של מחלה נפשית

יש מי שכתב, שאם ידוע שהמתאבד סבל ממחלה דכאונית, והיה בטיפול רפואי, וגם ידוע שיש בין בני משפחתו אנשים הסובלים ממחלה זו, אם התאבד יכולים לקוברו כרגיל ולהתאבל עליו, אבל מכל מקום אם הוא כהן, אין להקל על קרוביו הכהנים להיטמא לו [133].

הלבנת חבר

מה שאמרו "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" [134] _ יש שמשמע מהם, שכך הוא הדין [135]; ויש מי שכתב, "שהוא רק דרך הערה" [136].

בושה

יש מי שכתבו, שאם איבד עצמו לדעת מחמת בושה, אין לדונו בדיני מתאבד [137].

רקע אתי

היוונים והרומאים הקדמונים

בין חכמי היוונים והרומאים היו חילוקי דעות בדבר היחס המוסרי להתאבדות: סוקרטס, אפלטון ואריסטו התנגדו לכך, בהיות המעשה הרס עצמי, מעשה פחדני, וגניבת הגוף החי מן האלים. לעומתם אפיקורוס, הסטואיקנים וסנקה תמכו במעשי התאבדות כביטוי לחירות האדם, וכמי ששולט באופן מלא על גורלו-שלו [138].

המזרח הרחוק

בתרבויות של המזרח הרחוק, כגון סין, יפן והודו, מותרת פעולת ההתאבדות בנסיבות מסויימות: זקנה, מחלה קשה, מותו של אדם קרוב, הרגשת בושה מחמת התנהגות בלתי הולמת, או סכנת פרידה מאדם אהוב.

לפי תורתו של פרויד גוברת באדם הנטיה להרס-עצמי במצבי דחק, והתרבויות הללו הכירו בעובדה פסיכולוגית זו ואף הצדיקו אותה. לעומת זאת דורשת היהדות התגברות על יצרים שליליים, ולכן אין להצדיק נטיה פסיכולוגית כזו.

הדתות הגדולות, גם הנצרות וגם האיסלם, שוללות את ההתאבדות מכל וכל.

האתיקה הרפואית הכללית בעולם המערבי מתלבטת ביחסה להתאבדות. מצד אחד היא דוגלת בתיאוריות האוטונומיה וחירות הפרט בצורה המירבית, שעל פיה זכותו המלאה של כל אדם לעשות בגופו ככל העולה על רוחו [139]. מאידך, מודעים הוגי הדעות לערך הגדול של החיים, וסולדים מפני כל הריגה, גם אם היא עצמית.

על פי הדעות המתירניות ביותר, הדוגלות באוטונומיה מוחלטת של הפרט, זכותו של האדם לעשות כל מה שהוא חפץ, כל עוד אין בכך פגיעה בזולת. תפיסה זו מקנה לאדם גם את הזכות המלאה להחליט מתי וכיצד לסיים את חייו [140]. דעות פחות קיצוניות מגבילות את ההיתר המוסרי להתאבדות למצבים בהם תופס העקרון של הטבה וגמילות-חסד, היינו כאשר טובתו של הפרט עדיפה במותו לעומת המשך חייו. קביעת הטבה זו היא סובייקטיבית ונתונה לשקול דעתו של הפרט.

לעומת זאת יש הוגי דעות הסבורים שאין עקרון האוטונומיה חל לגבי התאבדות מכמה סיבות:

יש במעשה זה פגיעה, ממשית או פסיכולוגית, בזולת, בהיות כל אדם חלק ממשפחה וחברה, ועל כן אין זה מעשה אוטונומי גרידא [על פי דעותיהם של אריסטו ותומאס אקווינס];

האוטונומיה נועדה להגן על הפרט, אך במעשה התאבדות יש שימוש בעקרון זה לצורך הרס עצמי מוחלט, ואם כן זה נוגד באופן בסיסי את מטרת העקרון של האוטונומיה [על פי דעותיו של קאנט];

יש המתייחסים להחלטה על התאבדות כהחלטה בלתי-אוטונומית מעיקרה, שכן היא נובעת במקרים רבים מהפרעות נפשיות, דחפים רגעיים או צרכים פסיכולוגיים משניים לעורר תשומת-לב וכד', כך שההחלטה נעשית בתנאים של כושר שפוט לקוי [141].

סיכום הגישה היהודית

על פי תורת ישראל אבוד עצמו לדעת הוא פשע חמור ביותר, ונחשב כעבירה דתית-מוסרית בצורה ברורה וחד-משמעית, ועל כן בתנאים אלו מתבטל לחלוטין כל שקול אוטונומי, וכמו-כן המעשה הוא בר-ענישה. מבחינה חינוכית יש, איפוא, דגש רב נגד ניסיונות-התאבדות, ובעד קידוש ערך החיים. ברם, לצורך ענישה בפועל נדרשים תנאים והגדרות חמורים ומדוייקים, כך שביצוע הענישה בפועל איננו שכיח. במובן זה דומה הדבר לאיסורים חמורים אחרים, שעונשם הוא אחד מארבע מיתות בית-דין, אך בפועל נדרשים תנאים כה חמורים, עד שסנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים, ויש אומרים אחת לשבעים שנה, נקראת חובלנית [142]. אכן, למרות האיסור החמור, דעת מרבית הפוסקים היא שיש לטפל ולהציל כל אדם שעשה ניסיון התאבדות.

רקע משפטי

הערות שוליים

  1. ^ שופטים, ט"ז, ל'.
  2. ^ שמו"א לא ד-ה.
  3. ^ שמו"ב יז כג; מסכת מכות, דף י"א, עמוד א'.
  4. ^ מלכים א', ט"ז, י"ח.
  5. ^ בראשית רבה, פרשה ל"ד, פסקה י"ט; ילקוט שמעוני, שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין ספר שמואל, האם הכוונה היא לשמואל א או שמואל ב?.שמואל, רמ"ז, קמ"א; כוזרי מאמר ה, כ: "לא היה זה מתוך שבחר במוות, כי אם כדי לברוח מעיוניי השונאים ומתהעללותם בו"; רד"ק שמו"א לא ד; רמב"ן, תורת האדם, שער ההספד; אברבנאל שמו"א פל"א; סמ"ק סי' ג; ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' שטו; רא"ש מו"ק פ"ג סי' צד; ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ג'
    ב"י על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קנ"ז ; רדב"ז על הרמב"ם,משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א; יש"ש ב"ק פ"ח סי' נט; שו"ת משפט כהן סי' קמד. וראו עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ו אות ב; ובמחלוקתם של הרבנים גורן ונריה, אור המזרח, ז, תמוז-אלול תש"ך, וטבת תשכ"א.
  6. ^ אורחות חיים, ח"ב עמ' 26; דעת זקנים בעלי התוספות, בראשית, ט', ה'. וראו עוד בשו"ת משפט כהן סי' קמד אות ד; שו"ת יביע אומר ח"ב חלק יורה דעה סי' כב. וראו בס' אמונות ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ל', הלכה רס""ג, הוצאת הרב קאפח, י ח, ובפירוש רס"ג עה"ת, הוצאת הרב קאפח, עמ' קפא, ששאול המלך נתקף לעתים באי-שפיות, והיה גלוי לפני הקב"ה שעשה מעשהו בעת אי-שפיותו, ולכן לא נענש, ואי אפשר להסיק ממעשהו מסקנות הלכתיות.
  7. ^ ראו משנה מסכת סנהדרין, דף י', עמוד ב'; גמ' מסכת סנהדרין, דף ק"ד, עמוד ב'; אבות דרבי נתן פל"ו ופמ"א; מדרש רבה במדבר, י"ד, א'. וראו לעיל הע' 28.
  8. ^ ראו שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' קכג; שו"ת טוב טעם ודעת סי' רב; שו"ת בית אפרים חלק יורה דעה סי' עו; שו"ת רב פעלים חלק יורה דעה ח"ג סי' כט.
  9. ^ רד"ק ומצודות עה"פ מלכים שם.
  10. ^ מלכים א', י"ט, ד'.
  11. ^ יונה, ד', ג'.
  12. ^ דניאל ג. וראו בראשית רבה, פרשה ל"ד, פסקה י"ט, ש"אך" את דמכם וכו' בא למעט את מעשיהם. וראו מסכת פסחים, דף נ"ג, עמוד ב', שעשו כן על קידוש השם. וראו עוד בתוס' פסחים שם ד"ה מה; דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית, ט', ה'; ב"י על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קנ"ז ; יערות דבש ח"א דכ"ו ע"א; שו"ת משפט כהן סי' קמד אות ב.
  13. ^ דניאל, ו', י"ז-כ"ט.
  14. ^ מכבים ב י-יב.
  15. ^ שם, יד-מא.
  16. ^ "Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine, Trans. F. Rosner, p. 516" (סוכמו בספר).
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ז, שכ. מבחינת ההלכה דנו בהתאבדות מצדה: רבינוביץ, סיני, נה, 1964, עמ' שכט ואילך; הרבנים גורן ונריה, אור המזרח, ז, תמוז-אלול תש"ך, וטבת תשכ"א; בן זמרה, סיני, פ, כסלו-טבת, תשל"ז, עמ' קעג ואילך. וראו עוד בספר Goldstein S, Suicide in Rabbinic Literature, p. 78.
  18. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) מספר עברי רבה לא מוכר.אסתר, רב"ה, פ"י.
  19. ^ מסכת ברכות, דף כ"ג, עמוד א'.
  20. ^ וכעין ראיה שמשום בושה מותר להתאבד יש להביא ממעשה הריגת אבימלך בן ירובעל ע"י נערו (שופטים, ט', נ"ד), שהיה עפ"י בקשתו כדי להמנע מבושה, אך שם בין כך ובין כך עמד למות.
  21. ^ מסכת תענית, דף י"ח, עמוד ב'.
  22. ^ רש"י שם ד"ה בלודקיא.
  23. ^ מסכת בבא בתרא, דף י', עמוד ב'. וראו בשו"ת אגרות משה, חלק יורה דעה ח"ב סוס"י קעד; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' ט.
  24. ^ מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א'. וראו להלן הע' 55, בעניין הלשון אף הוא מזומן לחיי העוה"ב.
  25. ^ מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א'; ירושלמי, משנהמסכת שקלים, ‏פרק ו', משנה ב'. וראו ויקרא רבה, פרשה י"ט, פסקה ו', שבימי מלחמתו של נבוכדנצר נגד יכניה היו בחוריהם של ישראל עולים לראש גגותיהן ונופלים מתים.
  26. ^ מסכת כתובות, דף ק"ג, עמוד ב', וראו במהרש"א ח"א, שם. וראו תוס' שם, ד"ה מזומן, דכל היכא דאמר מזומן לחיי העוה"ב, היינו בלא דין ובלא יסורין. וראו בס' מהר"ץ חיות, חלק אמרי בינה, סי' ו אות ו על לשון זו.
  27. ^ ירושלמי משנהמסכת כלאים, ‏פרק ט', משנה ג'; מדרש רבה קוהלת ט י; שיטמ"ק וחידושי מהרי"ט, כתובות, שם. וראו עוד בשו"ת אבן השוהם סי' מד; שו"ת בית אפרים חלק יורה דעה סי' עו; שו"ת שבט שמעון סי' שמה.
  28. ^ הגהות היעב"ץ כתובות שם.
  29. ^ שו"ת זרע אמת ח"א סי' פט.
  30. ^ מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'. וראו בתוס' שם, ד"ה קפצו; יש"ש ב"ק פ"ח סי' נח; ב"י על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קנ"ז ; שבט מיהודה שער א פט"ו.
  31. ^ גיטין, שם. וראו ביפה עינים, שם.
  32. ^ וראו עוד על חנה ושבעת בניה: חשמונאים ב ז; יוסיפון פי"ט; איכה רבתי א נג.
  33. ^ איכה רבה, פרשה א', פסקה נ"ב.
  34. ^ מאירי, גיטין שם.
  35. ^ מסכת קידושין, דף מ', עמוד א'. וראו ברמב"ן מלחמות על הרי"ף, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א', ד"ה ועוד אביי אמר, ובבעל המאור שם.
  36. ^ מסכת קידושין, דף פ"א, עמוד ב', ורש"י שם ד"ה קא יתיב.
  37. ^ כמבואר בעיון יעקב, שם; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קיא; שו"ת בית אפרים, שם; שו"ת זרע אמת ח"א סי' פט.
  38. ^ מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד ב'.
  39. ^ הגהות מהג"מ מתתיהו שטראשון, שם.
  40. ^ "ראו בע' נוטה למות הע' 129-135" (מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'. ביחס להתנהגותו של רבי חנינא בן תרדיון עצמו).
  41. ^ שמחות ב ד-ה.
  42. ^ בראשית רבה, פרשה סו"ף, פסקה פס"ה; מדרש תהילים יא ז.
  43. ^ שו"ת מהר"ם מינץ סי' קו; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קיא; שו"ת בית אפרים חלק יורה דעה סי' עו. וראו עוד בפירוש יפה תואר על המדרש, שם. אמנם ראו בשו"ת זרע אמת ח"א סי' פט, שמה שזכה יקום לעולם הבא יש לומר שכוונתו הייתה רצויה, שמגודל עוונותיו לא דקדק, או לא ידע הדין. על זהותו של יקום ראו בספר Goldstein S, Suicide in Rabbinic Literature, p. 96, n. 2.
  44. ^ "מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב'" (מספרם ושמותיהם של עשרת הרוגי מלכות אלו הוזכר לראשונה במדרשים מאוחרים כגון אלה אזכרה, בקובץ בית המדרש של ילינק, ח"ב עמ' 72-64, 1938. וראו בסוטה מח ב על שמעון, ישמעאל ור' יהודה בן בבא, וברש"י שם ד"ה לקטלא, שמוסיף את ר"ע); "מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'" (ר' חנינא בן תרדיון); "מסכת סנהדרין, דף י"ד, עמוד א'. מפורסמים הם הפיוטים "אלה אזכרה" שבמוסף יוהכ"פ ו"ארזי הלבנון אדירי התורה" שבקינות לתשעה באב, המסכמים את עשרת הרוגי המלכות והסיבות למותם. וראו עוד ילקוט מעם לועז, בראשית, ל"ט, כ"ב" (ר' יהודה בן בבא); תו"ש בראשית פל"ז אות קסו; ד. שגיב, ספר רפאל, תש"ס, עמ' תקמא ואילך.
  45. ^ מסכת חולין, דף צ"ד, עמוד א'.
  46. ^ מדרש תהילים מזמור קכ ד. ולכאורה מגמ' סנהדרין קו ב לא משמע שהרג עצמו.
  47. ^ רש"י ע"ז יח ב ד"ה ואיכא דאמרי.
  48. ^ גנזי נסתרות, בית המדרש, כתב יד פרמה, הובא בספרו של ש"י עגנון, ימים נוראים, ספר ראשון, פס"ב.
  49. ^ ראו דיונו של בן זמרה, סיני, פ, כסלו-טבת תשל"ז, עמ' קעג ואילך. וראו בשו"ת ממעמקים ח"א סי' ו, שבגיטו קובנה בזמן השואה רק שלושה אנשים אבדו עצמם לדעת. וראו עוד בס' בסתר רעם, עמ' 259 ואילך. מן הראוי לציין, שלמרות חומרת האירועים ללא אח ורע בתקופת השואה, לא היו התאבדויות רבות בקרב היהודים.
  50. ^ "Rosner F, J Psychol Judaism 18:283, 1994" (ראו מאמרו של הגר"ש גורן, מחניים, פז, 1964, עמ' 12-7, בעניין התאבדותם של מאיר ויינשטיין ומשה ברזני בכלא הבריטי בירושלים, בשנת 1947. וראו עוד על מעשי התאבדויות בהיסטוריה היהודית); Goldstein S, Suicide in Rabbinic Literature, p. 44-47.
  51. ^ שמחות ב א; משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף א'. וראו רדב"ז על הרמב"ם, שם.
  52. ^ רמב"ם אליבא דרדב"ז, שם; שו"ת זרע אמת ח"ג סי' קנז; שו"ת לחמי תודה סי' יח.
  53. ^ רדב"ז, שם. וכן דעת הרמב"ן והשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה. וראו עוד שו"ת יביע אומר ח"ב חלק יורה דעה סי' כד.
  54. ^ שד"ח, מע' אנינות אות ה, בשם כמה אחרונים; פתח הדביר ח"א סי' עא; שו"ת צפיחית בדבש סי' סח. וראו משנה מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב'.
  55. ^ שד"ח, שם; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תשד. וראו עוד בשו"ת שבט משמעון חלק יורה דעה סי' שמה; גשר החיים ח"א פי"ח הע' 13.
  56. ^ אבן יעקב (וולדינברג), סי' ב.
  57. ^ רמב"ם, שם. וראו בכס"מ ורדב"ז, שם; סמ"ג הל' אבלות. וכן פסק בס' האשכול ח"ב עמ' קע. וכדעת הרמב"ם פסקו הלח"מ, שם; שו"ת האלף לך שלמה חלק יורה דעה סי' שא; הגרע"א בחידושיו לארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ד, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ד
    קיצשו"ע רא א.
  58. ^ רמב"ן, הובא בכס"מ ולח"מ, שם. ובשו"ת חת"ס חלק יורה דעה סי' שכו, סובר כדעת הרמב"ן, ובעיקר במקום כבוד משפחה. וראו עוד בשו"ת בית אפרים, שם; גשר החיים, שם, אות ב; שו"ת יביע אומר ח"ב סי' כד אות טו.
  59. ^ שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סי' רב; כל בו על אבלות, ח"א פ"ד סי' ג אות מט; עשה לך רב ח"א סי' מז.
  60. ^ שו"ת יביע אומר ח"ב במילואים לסי' כד אות טו.
  61. ^ שו"ת יביע אומר ח"ב חלק יורה דעה סי' כד. וראו בתורת האדם לרמב"ן, וברא"ש מו"ק פ"ג סי' צד, מה שנענשו בני ישראל על שלא הספידו את שאול המלך, מסכת יבמות, דף ע"ח, עמוד ב', אע"פ שהתאבד.
  62. ^ שו"ת הגרי"א הרצוג חלק יורה דעה ח"ב סי' קכ.
  63. ^ שו"ת אבני חפץ סי' לו; שו"ת משיב הלכה סי' תמט; כל בו על אבלות, ח"ב סי' ב אות א.
  64. ^ שד"ח, מערכת אבלות סי' קג.
  65. ^ גשר החיים, ח"א פכ"ה אות ב.
  66. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק ב', הלכה ח'; שו"ת יביע אומר, שם.
  67. ^ שו"ת יביע אומר, שם.
  68. ^ שו"ת רב פעלים ח"ג חלק יורה דעה סי' עט.
  69. ^ גליון מהרש"א ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שס"ב, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ב
    פת"ש ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שע"ד, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע"ד, סעיף א'
    , בשם החת"ס; כל בו על אבלות, ח"ב סי' ג אות ג. וראו בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ג; שו"ת צפנת פענח סי' רסט; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קכג.
  70. ^ שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשסג, הובא ב ב"י על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן של"ד . וראו בלח"מ משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א; ש"ך על יורה דעה, סימן שמ"ה סעיף קטן א.
  71. ^ גליון מהרש"א ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה
    הגהות מהריק"ש ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה
    . וראו בשו"ת ממעמקים ח"א סי' ו, שכך היה המנהג בליטא ובגרמניה. וראו בס' אוצר ישראל, עמ' 197, שכך היה המנהג בבית הקברות הישן בברלין, אך בגזירת השלטונות נתבטל המנהג, וקברו את המתאבדים עם שאר המתים. ומעניין לציין כי אין מקור תלמודי, ואף לא מקור ברמב"ם ובטושו"ע למנהג שלא לקבור מתאבד בתוך בית הקברות.
  72. ^ שו"ת שבט סופר סי' קה.
  73. ^ שו"ת מהרש"ם ח"א סי' סב; כתבי ר' שמואל מוהילובר, ח"א עמ' 120; שו"ת יד יצחק ח"ב סי' רכו.
  74. ^ ראו בהקדמת ר' ברוך משקלוב לס' אויקלידס, שכתב בשם הגר"א, שציווה לתרגם לעברית את ספרי יוסף בן מתתיהו, לפי שעל ידו נוכל לבוא אל כוונתם של רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים, בדברם במקומות רבים בענייני ארץ קדשנו בימי קדם ההם.
  75. ^ מלחמות היהודים, ספר ד, פ"א, ס"ה (בספר מלחמות היהודים בתרגומו של י.נ. שמחוני, מופיע תיאור מנהג זה בספר ג, פ"ח ס"ו-ז).
  76. ^ שו"ת פורת יוסף (צווייג) ח"א סי' יז. וראו בכל בו על אבלות, ח"ב סי' ג אות ג.
  77. ^ שו"ת חת"ס חלק יורה דעה סי' שכו, ושם, חאה"ע ח"א סי' סט. אך ראו בשו"ת האלף לך שלמה סי' ש, שמתאבלים אחרים תמיד קודמים לקרובי המתאבד. וראו בשו"ת כפי אהרן ח"ב חלק יורה דעה הל' אבלות סי' טז, שאין לומר קדיש על מתאבד.
  78. ^ שד"ח, שם, אות קכ. וכ"כ בשו"ת באר המים סי' נד; שו"ת רב פעלים חלק יורה דעה ח"ג סי' כט.
  79. ^ שד"ח, שם; שו"ת פרשת מרדכי סי' כה; שו"ת אמרי אש חלק יורה דעה סי' קכב; שו"ת מהר"י אסאד חלק יורה דעה סי' שנה; פתח הדביר ח"ג סי' רפד סק"י; שו"ת חיים ביד סי' קי; שו"ת שער אשר חלק יורה דעה סוסי' טז; שו"ת בצל החכמה סי' סז אות י; שו"ת תעלומות לב ח"א סי' לב; שו"ת יביע אומר ח"ז חלק יורה דעה סי' מג אות ב, ושו"ת יחוה דעת ח"ו סי' ס.
  80. ^ שד"ח, שם; שו"ת שבט משמעון סי' שמה; שו"ת יביע אומר ח"ו חלק יורה דעה סי' לו.
  81. ^ שו"ת דודאי השדה סי' לט; שו"ת מהר"י אסאד חלק יורה דעה סי' שנה; שו"ת יביע אומר ח"ו חלק יורה דעה סי' לו.
  82. ^ "רמב"ן, תורת האדם, שעוועל, עמ' 84" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ג', על פי מס' שמחות ג ד, וכהסבר הראשונים); רא"ש מו"ק פ"ג סי' צד; מרדכי שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) מספר עברי סי לא מוכר.מסכת מועד קטן, דף ס"י, עמוד תתקי'. וכן פסק ברדב"ז על המשנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א. וראו עוד בשו"ת בית אפרים חלק יורה דעה סי' עו; ערוה"ש ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ד' .
  83. ^ פחד יצחק אות מ סי' א; גור אריה הלוי ויד אברהם, על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה
    ברכ"י יו"ד סי' שמה אות ב.
  84. ^ שד"ח, שם, אות קכא, בשם עצמו, ובשם כמה אחרונים. וראו בכל בו על אבלות, ח"א פ"ד סי' ג אות מט, שכתב כן מדעתו, ולא הביא השד"ח הנ"ל.
  85. ^ פחד יצחק, אות מ.
  86. ^ שו"ת תעלומות לב סי' לב; מעשה אברהם ארבעה טורים, יורה דעה, סימן ס', ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן ס' , הובא בשד"ח שם.
  87. ^ הר"י פערלא בביאורו על הרס"ג ח"ב ל"ת מז-מח, ולמד זאת מהפסוק "אך את דמכם וכו".
  88. ^ מנ"ח, מ לד. אכן הוא הסיק כן, כי דין אבוד לדעת נלמד מאך את דמכם וכו', שלא נשנה בסיני, אך יש עוד לימוד למאבד עצמו לדעת מלא תרצח, ומכאן יש לחייב גם בן נח, וי"ל. וראו מאמרו של הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ו, תשמ"ד, עמ' מו, מה שדחה דברי המנ"ח הללו. וראו עוד חמדת ישראל קונט' נר מצווה, ד"ק ע"ב סוף אות לב; עמוד הימיני עמ' קסז.
  89. ^ שו"ת מהר"י ווייל סי' קיד; רמ"א על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה סעיף ה, ובנו"כ שם.
  90. ^ מרדכי מו"ק פ"ג סי' תתקלו. וראו בב"י וב"ח ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה .
  91. ^ ס' המצוות לרס"ג, מ"ע כח ד"ה ומלבד; מנ"ח מ' רלז, בקומץ המנחה; הגר"י פערלא בבאורו לרס"ג, עשה כח. וראו מה שכתב ליישב דברים אלו בשו"ת באהלה של תורה ח"א סי' נו.
  92. ^ כלי חמדה פר' תצא סי' ו אות ב; הגרש"י זוין, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' צו.
  93. ^ שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה ח"ב סי' קעד ענף ג.
  94. ^ שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון סי' ה אות לד; מרגליות הים, מסכת סנהדרין, דף ע"ג, עמוד א', או"ק יב; שו"ת אגרות משה, שם.
  95. ^ תשובת בעל חלקת יואב, בשו"ת דברי יששכר סי' קסט; שו"ת אגרות משה, שם; לאור ההלכה, עמ' שכב ואילך. וראו עוד בשו"ת מהר"ם מרוטנברג סי' לט; טהרת אזוב, על אגודת אזוב, דין בא במחתרת, יב, סק"ח; עמוד הימיני סי' י-יא; הרב רקובר, קול תורה, שנה יא, חוב' ח; הגרי"ש אלישיב, ספר הזכרון למרן הגרי"ב זולטי זצ"ל, ירושלים תשמ"ז, עמ' תג-תז; שו"ת מעשה חושב ח"ג סי' ה אות יג; שו"ת יחל ישראל ח"ב עמ' שי ואילך; אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הצלת נפשות, הע' 90-89.
  96. ^ ראו להלן הע' 130.
  97. ^ חכמת שלמה ארבעה טורים, חושן משפט, סימן תכ"ו, ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ"ו .
  98. ^ שו"ת אגרות משה, שם.
  99. ^ לבוש ורמ"א, ארבעה טורים, יורה דעה, סימן רנ"ב, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ב, סעיף ח' .
  100. ^ ברכי יוסף, שם.
  101. ^ "שחולק בזה" (אורחות חיים, סי' שכח סי"ט; ברכ"י או"ח שא אות ו; דברי יששכר קסט וקע; כלי חמדה פר' תצא; מ"ב סי' שלא בשעה"צ סקי"ז, וראו עוד במשנה ברורה, סימן ", סעיפים קטנים רמ"ח-ו'; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' עב; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכז, ושם חלק יורה דעה ח"ג סי' צ; שו"ת דודאי השדה סי' לט; הגרש"ז אויערבאך, מוריה, סיון תשל"א, עמ' לב; שו"ת מהרי"ל דיסקין ח"א סי' לד, ובקונטרס אחרון סי' ה אות לד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ד, ושם ח"ט סי' יז פ"ב אות ו, ושם ח"י סי' כה פי"ז אות ג; יסודי ישורון, ח"ד עמ' רלו; שמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' צו; שו"ת קנין תורה בהלכה ח"א סי' ק; שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' סא. וראו בשו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' לז אות ה. אך ראו בחכמת שלמה ארבעה טורים, אורח חיים, סימן שכ"ט, ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"ט, סעיף א' ).
  102. ^ מסכת בבא קמא, דף ס"א, עמוד א'. דין זה הובא ע"י השד"ח מערכת אבלות אות יז, אך לא הוזכר על ידי הפוסקים.
  103. ^ שו"ת לב חיים ח"ג סי' נג; שו"ת ויצבר יוסף שווארץ סי' פא; שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חאו"ח סי' כט.
  104. ^ שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' יד; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ג, ושם חט"ו סי' לב אות ה, ושם חי"ז סי' ח אות א. וראו עוד במחזיק ברכה סי' ריט סק"ב.
  105. ^ שו"ת ציץ אליעזר, שם.
  106. ^ שו"ת מלמד להועיל ח"א סי' סא; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חחו"מ סי' יב אות א. וראו בשו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב סי' כג.
  107. ^ הרב י. זילברשטיין, ספר עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 209-202.
  108. ^ מסכת גיטין, דף ס"ו, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה י"ג; טושו"ע אבהע"ז קמא יז.
  109. ^ שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' טז.
  110. ^ גשר החיים ח"א פכ"ה אות ג(א).
  111. ^ ערוה"ש ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ה' .
  112. ^ נהר מצרים, הל' אבלות, אות מו; שו"ת יביע אומר ח"ב חלק יורה דעה סי' כד.
  113. ^ ראו בס' חסידים סי' תרעד-תרעח; רמב"ן במלחמות, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד ב'; ר"ן יומא פ"ג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' לה; מטה אפרים סי' תריח. והטעם נראה שכמו שברציחת אחרים גם גרמא אסור, ה"ה ברציחת עצמו. וראו בע' הסכמה מדעת סמוך להע' 51 ואילך.
  114. ^ משל"מ משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב', הלכה ג'. וראו עוד הרב וולנר, התורה והמדינה, ז-ח, תשט"ו-תשי"ז, עמ' שכ-שכא; הגרז"נ גולדברג, מוריה, שנה ח, חוב' ד-ה; הרב ל.י. הלפרין, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' קנה. וראו עוד בע' הסכמה מדעת סמוך להע' 51 ואילך, ובע' נוטה למות (א) הע' 223 ואילך, הע' 273, והע' 275-276.
  115. ^ שו"ת חת"ס חלק יורה דעה סי' שכו; שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סוסי' רב; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תשד.
  116. ^ "ראו שו"ת ר"מ ריקאנטי סי' סט" (רבים הפוסקים והפרשנים שדנו במצבים אלו: ראו דעת זקנים בעלי התוספות, בראשית, ט', ה'; ס' האגודה מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'; ס' יוחסין דף לב; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ג'; שו"ת בשמים ראש סי' שמה; בית לחם יהודה ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה
    ברכ"י יו"ד סי' שמה אות ה; נהר מצרים, הל' אבלות, סי' מז; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' ריז; שו"ת מהרש"ם ח"ו חלק יורה דעה סי' מט; פת"ש ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ב'
    שו"ת בית אפרים חלק יורה דעה סי' עו; שו"ת פרשת מרדכי חלק יורה דעה סי' כה-כו; שו"ת האלף לך שלמה חלק יורה דעה סי' שא; שד"ח, שם, אות קכא; שבט מיהודה (אונטרמן), עמ' 42 ואילך. ואם מתאבד כזה הוא בכלל הקדושים); חי' רעק"א ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה
    שו"ת משפט כהן סי' קמד אות ד.
  117. ^ יש"ש ב"ק פ"ח סי' נט; שו"ת חת"ס חאה"ע ח"א סי' סט, ושם, חלק יורה דעה סי' שכו; שו"ת טוב טעם ודעת סי' רב; הר אבל, ענף אחד עשר; שו"ת זרע אמת ח"ב סי' קמב; שו"ת רב פעלים ח"ג חלק יורה דעה סי' כט.
  118. ^ ר"ת בתוס', מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א' ד"ה ואל; חידושי הריטב"א, הובא ביש"ש שם; שו"ת חיים שאל סי' מו.
  119. ^ הגרז"נ גולדברג, ס' עמק הלכה, אסיא, תשמ"ו, עמ' 76.
  120. ^ שו"ת בשמים ראש סי' שמה. ביחס לספר זה כתב בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנד וחלק יורה דעה סי' שכו, שהוא מזוייף, ואין לסמוך עליו, ולעומת זאת ראו בשו"ת בית אפרים חלק יורה דעה סי' עו, ושו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' ריז, ומהדו"ת ח"ב סי' נה. וראו עוד בס' שם הגדולים להחיד"א ח"ב מערכת ב סי' קכז; שו"ת פרשת מרדכי חאו"ח סי' ה; שו"ת זכר יהוסף סי' קנז; שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' מו; שו"ת משפט כהן סי' קמג; שו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' טו אות י; פירושי איברא להגרי"א הענקין, ח"א עמ' 48, סע' יא-יב; שו"ת מן השמים, הוצאת הר"ר מרגליות, תשובה ה הע' ד. וראו באריכות מאמרו של הרב י. קטן, מספרא לסייפא, גליון 45-44, קיץ תשנ"ג. אמנם ראו בס' קריינא דאיגרתא, עמ' צג-צד, ובס' ארחות רבנו ח"א עמ' רפה, שאין לפרסם קלונו של מחבר שו"ת בשמים ראש, עיי"ש.
  121. ^ דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית, ט', ה'.
  122. ^ ערוה"ש ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ד'
    אבן יעקב סי' ג. וראו עוד בס' שבט מיהודה שער א פט"ו, בגדרי דין זה.
  123. ^ תוס', מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א' ד"ה ואל; שו"ת מהר"ם רוטנברג (כהנא) ח"ב סי' נט; רמב"ן מלחמות מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א', ד"ה ועוד אביי אמר. וראו במגן שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:משנה) מספר עברי למאירי לא מוכר.משנהמסכת אבות, ‏פרק למאיר"י, משנה פ"א, ששבח מרובה הוא כשמוסר עצמו על קידוש השם, וכן הוא בחידושי המאירי מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'. וראו עוד ביש"ש ב"ק פ"ח סי' נט; דעת זקנים מבעלי התוספות, שם; ובקובץ הערות להגר"א וסרמן, יבמות נג א אות תלד.
  124. ^ לקוטי הרמב"ם,משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה א', על מה שכתב הרמב"ם "כל בית ישראל מצווים על קידוש השם".
  125. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ד'. וראו במגן אבות להמאירי, שלפי הרמב"ם יש בזה משום אך את דמכם וכו'. וראו עוד בב"ר פב ט: "אין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת", וראו בבאור הגר"א ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קנ"ז, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"ז, סעיף ג' . אמנם באיגרת השמד כתב הרמב"ם, שמעלתו גדולה ועשה הישר והטוב, והעיר הרב י. קאפח שם, שבמשנה תורה חזר בו. וראו עוד בשיטת הרמב"ם באיגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, כרך א, איגרת השמד, עמ' נג, ובהערות המתרגם והמהדיר שם. וראו עוד בשו"ת יביע אומר ח"ו חלק יורה דעה סי' יג.
  126. ^ תוס', מסכת עבודה זרה, דף כ"ז, עמוד ב' ד"ה יכול; המאירי, שם; רא"ש פ"ב דע"ז; משל"מ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ד'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"ז, סעיף א'; הגה' הגר"א להגהות אשר"י כתובות פי"א סי' ד; שו"ת האלף לך שלמה חלק יורה דעה סי' רג, וראו עוד שם בסי' שמב. וראו בהגהות אשר"י שם, שנסתפק בדין זה. וראו עוד בכס"מ על הרמב"ם שם; ש"ך שם סק"א. וראו בתו"ש בראשית פ"א בהשמטות לבאור אות תלא.
  127. ^ נימוק"י, סנהדרין סו"פ בן סורר. וראו באריכות בס' שבט מיהודה שער א פי"ד, בביאור שיטות הראשונים בנידון.
  128. ^ הרב י. גרשוני, אור המזרח, כא:218, 1972, על פי יש"ש ב"ק פ"ח סי' נט.
  129. ^ שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קיא; שו"ת בית אפרים, שם; פתחי משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ש', הלכה ם', עפ"י ב"ר סה כב, ומדרש תהילים, יא ז; יד אברהם ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה
    בית לחם יהודה ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שמ"ה, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה
    זכור לאברהם,משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק או"ת, הלכה מ'; שד"ח, מערכת אבלות אות קכב; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מג.
  130. ^ הרב וולנר, התורה והמדינה, ז-ח, תשט"ו-תשי"ז, עמ' שכ-שכא.
  131. ^ שו"ת האלף לך שלמה סי' שא; שו"ת מהר"ם שיק חלק יורה דעה סי' שמו; גשר החיים ח"א פכ"ה; שו"ע יביע אומר ח"ב חלק יורה דעה סי' כד אות ח, ובמילואים שם; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תשב(א); שו"ת שער אשר חלק יורה דעה סי' סז.
  132. ^ שד"ח, שם, בשם אחרונים. וראו בשו"ת שבט משמעון סי' שמה; שו"ת זרע אמת ח"א סי' פט.
  133. ^ שו"ת תשובות והנהגות ח"א תשב(א).
  134. ^ מסכת ברכות, דף מ"ג, עמוד ב'; מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד א'; מסכת סוטה, דף י', עמוד ב'.
  135. ^ תוס', מסכת סוטה, דף י', עמוד ב' ד"ה נוח; רש"ש שם; שערי תשובה שער ג סי' קלז-קלט; מגן אבות לרשב"ץ משנהמסכת אבות, ‏פרק ג', משנה י"א; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קעב-קעג. וראו באריכות בשו"ת יביע אומר ח"ו חלק יורה דעה סי' יג אות יב; שו"ת דבר יהושע ח"ג חלק יורה דעה סי' כד אות ה ואילך.
  136. ^ מאירי מסכת סוטה, דף י', עמוד ב'. ואף הרמב"ם השמיט דין זה. וראו עוד בתו"ת בראשית פל"ח אות כט; שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ז אות ד באריכות; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קעב; מנחת אשר, שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) מספר עברי סי לא מוכר.בראשית, ס"י, נ"ג.
  137. ^ שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' קכג; משפטים לישראל, עמ' 257 ואילך. וראו מסכת חולין, דף צ"ד, עמוד א'.
  138. ^ "ראו עוד בס' . Goldstein S, Suicide in Rabbinic Literature, pp. 63-71. וראו עוד _ Novak D, Suicide and Morality: The Theories of Plato, Aquinas and Kant and Their Relevance for Suicidology, 1975" (בעניין היחס של היוונים, הרומאים והנוצרים להתאבדות).
  139. ^ ראו ע' תורת המוסר הכללי הע' 52 ואילך.
  140. ^ Szasz TS, The Myth of Mental Illness, New-York 1974.
  141. ^ "ד. הד, אתיקה ורפואה, תש"נ, עמ' 32 ואילך" (ראו דיון מפורט על הגישות האתיות השונות בספר).
  142. ^ משנה מסכת מכות, דף ז', עמוד א'. וראו עוד על הגישה הכללית של היהדות במאמר ב. גזונדהייט, אסיא, עג-עד, תשס"ד, עמ' 77 ואילך.