לאון איסאירוס השלישי

לאו השלישי ובנו קונסטנטינוס על מטבע

לאו השלישי (ביוונית ביזנטית: Λέων Γ' ο Ἰσαυρóς, לאון או איסאורוס, נולד בשנת 685 לערך - 18 ביוני 741), קיסר האימפריה הביזנטית מ-717 ועד מותו ב-741, ומייסד "השושלת הסורית". בתקופתו הושם קץ לחוסר היציבות ממנו סבלה ביזנטיון מזה שנים, הקיסרות הצליחה להגן על עצמה אל מול הערבים ומבחינה דתית דגל במדיניות של איקונוקלאזם (ניתוץ פסלים וצלמיות האל).

חייו[edit | edit source]

לאו (ששמו המקורי היה קונון) נולד בגרמניקיאה (כיום קהרמאנמרש), בפרובינציה הסורית קומגנה. משפחתו היגרה לתראקיה, ושם הוא גויס לשירותו של יוסטיניאנוס השני, בזמן שהלה התקדם לכיוון קונסטנטינופול עם צבא של 15,000 רוכבים אשר סיפק לו טרבליס מבולגריה בשנת 705.

אחרי ניצחונו של יוסטיניאנוס, נשלח לאו במשימה דיפלומטית ללזיכה (אגריסי) על מנת לארגן ברית נגד ח'ליפות בית אומיה, תחת וליד הראשון. לאו מונה לסטרטגוס (מושל צבאי) של גזרת אסיה הקטנה על ידי הקיסר אנסטסיוס השני. לאחר שהודח מתפקיד זה, זמם יחד עם עמיתו, ארטבסדוס, שהיה אחראי על גזרת ארמניה, להפיל את הקיסר תיאודוסיוס השלישי. לארטבסדוס הובטחו, בתמורה, אירוסין עם בתו של לאו השלישי, אנה.

ב-25 במרץ 717 נכנס לאו לקונסטנטינופול, כפה על תיאודוסיוס לוותר על כס המלוכה והוכתר כקיסר לאו השלישי. הבעיה הראשונה על סדר היום של הקיסר הטרי הייתה המצור הערבי השני על קונסטנטינופול, שהחל באוגוסט אותה שנה. מולו עמדו כוחות בית אומיה אשר נשלחו על ידי הח'ליף סלימאן תחת שר הצבא מסלמה. הערבים ניצלו את חוסר היציבות באימפריה על מנת להחדיר כוח של 80,000 איש וצי גדול לבוספורוס.

המצור ארך כ-12 חודשים. לאו תיכנן בהצלחה מלחמת התשה נגד הפולשים. אחד הגורמים שהובילו לניצחונו הוא השימוש באש יוונית. גורם אחר היה כוחות סיוע בולגריים שבאו לסייע לאימפריה. ללאו הייתה ברית עם הבולגרים (אם כי ההיסטוריון תאופנס לא היה בטוח אם הם פעלו תחת טרבלוס או תחת יורשו, קורמסיי). באוגוסט 718 נאלצו הערבים לסגת אל מול המתקפות הבולגריות. סלימאן עצמו מת ויורשו, עמר אבן עבד אלעזיז, לא ניסה שוב לצור על קונסטנטינופול.

לאחר שהציל את הקיסרות מחורבן, התפנה לאו לייצב את הממשל והמנהל, שהדרדרו בשנות חוסר היציבות. בשנת 718 הוא דיכא מרד בסיציליה וב-719 דיכא מרד נוסף, בשמו של הקיסר המודח. על מנת לחזק את גבולות האימפריה, הזמין לאו מתיישבים סלאבים שיישבו את אזורי הספר. לאחר שבית אומיה שב לאיים על האימפריה בשנים 726 ו-739 הוא הכה את כוחותיו של הח'ליף השאם אבן עבד אלמלכ שוק על ירך, בייחוד בקרב אקרוינון ב-740. הוא גם כרת בריתות - עם ממלכת הכוזרים ועם הגאורגים.

בתחום האזרחי, כללו הרפורמות שלו ביטול הנוהג של תשלום מס לפני הרווחים; הפיכת הצמיתים למעמד של איכרים חופשיים ושינוי חוקי המשפחה, החוק הימי והחוק הפלילי. חוקים אלה עוגנו בקודקס חוקים חדש, האקלוגה, שפורסם ב-740 ונתקל בהתנגדות של חלק מן האצולה והכמורה הבכירה. הקיסר יצר גם אזורי ממשל צבאי חדשים באזור הים האגאי.

רפורמות חוקיות אלו היו משניות יחסית לרפורמה שיזם בתחום הדתי. תקופתו של לאו הייתה מאופיינת בלהט דתי שקורבנותיו היו יהודים והמרה כפויה של יהודים ושל מונטניסטים בשנת 722. לאחר מכן, בשנים 726–729 הוציא לאו צווים האוסרים על כל עבודת פסל וצלמיות האל (איקונין). יוזמה זו זכתה לתמיכה של חלק ניכר מן האצולה וחלק קטן מן הכמורה. אולם מרבית התאולוגים והנזירים התנגדו למדיניות ובחלקים המערביים של האימפריה הייתה התנגדות לציית לצווים.

המדיניות הובילה למרד על רקע דתי ביוון, אשר דוכא ב-727 על ידי הצי הקיסרי. ב-730 הפטריארך גרמנוס הראשון התפטר על מנת לא לציית לצו. לאו החליף אותו באנסטסיוס, אשר צידד בקיסר, ובכך דיכא את ההתנגדות העיקרית למהלכיו בבירה.

בחצי האי האפניני, הובילה התנגדותם של האפיפיורים גרגוריוס השני והשלישי למדיניות לקרע בין הקיסר לכס הקדוש. גרגוריוס השני זימן אליו את מועצה אשר תגנה את האיקונוקלאזם ב-730 וב-732. לאו הגיב באמצעות העברת דרום איטליה מחסות הכס הקדוש לחסות הפטריארכיה של קונסטנטינופול. הסכסוך התפתח לקרב באקסרכיה של רוונה ב-727. לאו התכוון להכריע את המאבק בכח הזרוע, אך סערה ימית פגעה קשות בכוחותיו ותושבי דרום איטליה הביסו את כוחותיו, וכתוצאה מכך נותקה האקסרכיה של רוונה מהאימפריה.

יצוין, כי מקור המידע על חוסר היציבות בביזנטיון בעקבות מדיניותו של לאו מגיע מן ה"מנצחים" במאבק ההיסטורי בדבר השימוש בצלמיות האל, התומכים בשימוש זה, בנצרות המערבית. לפיכך, ייתכן שחוסר היציבות לא היה חמור כפי שמתארים אותו סופרים בימי הביניים, אשר השתייכו למשתמשים בצלמיות האל. השושלת שהקים לאו השלישי שרדה 80 שנים באימפריה הביזנטית.