כתב מגידות

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
"והנה באזנינו שמענו וגם בעינינו ראינו בנשאינו ידינו אל דביר קדשו, כי נאמנה את א-ל רוחו, ואליו נתאספו עדרים עדרי צאן קדשים להשקות ולרות צמאונם לא-ל חי, וכאשר שמענו בקראינו לאחד קדוש מדבר בדברי אלקים חיים לקרב את ישראל לאביהם שבשמים בעבודת ה', ובקצה המטה ג"כ טעמנו צוף אמרי נועם אמרות טהורות דברי קדשו.
אי לזאת אמרנו למצוא מרגוע לנפשינו נקומה ונחזיקה בכנפיו ובצילו נחיה חיי עולם לאור באור פני מלך חיים, ולהורות לנו את הדרך אשר ילכון בם ואת המעשה אשר יעשון, ויורינו מדרכיו מדרכי אבותיו הקדושים, ונלכה באורחותיו כי רועה נאמן... יהי' לנו לפרנס אותנו במילי דשמיא ובמילי דעלמא להמשיך לנו...
עינינו מכבוד קדשו שיחי' לבא על כל פנים פעם אחת בשנה ולשבות אצלינו שבת אחד, ויאצל מן הרוח אשר עליו עלינו ידידיו הנאמנים, ולעורר את לבבינו לילך בדרכי ה', ובלעדו לא ירום איש את ידו לילך נגד רצונו חלילה, ולבלתי נסור מן כל דבריו ימין ושמאל למען נשמור את כל אשר יצוה לעשות צדקה ומשפט ולשמור דרך ה'.
וכסף מאתנו נבחר למענו עשרים וחמשה רו"ח בכל שנה, וכ"ה תברכו את בני ישראל.

כתב מגידות הוא חוזה מינוי שהיה מקובל בקהילות היהודיות במזרח אירופה להעניק למגיד המישרים שנבחר מטעם הקהילה. בחצרות החסידיות שבאוקראינה הפך הכתב לסימן של קבלת מרות והכנעה לצדיקי החסידות, בדגש על צדיקי חסידות צ'רנוביל, כאשר קהילות רבות היו מבטאות את הקשר שלהן עם המנהיג החסידי שהתגורר בעיר אחרת באמצעות הענקת הכתב. כתב המגידות היווה גם מקור פרנסה עבור הצדיקים, והיה פעמים רבות למוקד סכסוכים בין חצרות שונות.

רקע[edit | edit source]

עם התפתחותה של הדרשנות ביהדות, התרבו המגידים; המגיד היה נודד מקהילה לקהילה ונושא דרשה תמורת שכר. בקהילות רבות, ובפרט בקהילות גדולות, התפתח הנוהג להחזיק מגיד במשרה קבועה, בדומה לשאר המשרות הקהילתיות כמו רב, מלמד תינוקות ודיין[1]. עם מינויו של המגיד הוענק לו כתב מגידות בדומה לכתב רבנות, ובו נכתב נוסח המינוי בלשון הקודש נמלצת, וכן פורטו בו תנאי השכר. כתב זה היה נהוג ביהדות אירופה, ובפרט בערי ליטא וווהלין[2].

בתחילת התפשטותה של תנועת החסידות שימשו רבים מראשיה כמגידים, בשל הזיקה המובהקת בין משרת המגידות לסגנון חייהם של רבים מצדיקיה שעסקו בדרוש ובעבודת ה', וחלקם הגדול אף כונה בשם "המגיד". הבולטים שבהם היו: המגיד ממזריטש, המגיד מזלוטשוב, רבי יעקב יוסף מאוסטראה, רבי זאב וולף מז'יטומיר, רבי מנחם נחום מצ'רנוביל והמגיד מקוז'ניץ. עם התמסדות התנועה והתבססות החצרות החסידיות, הפך כתב המגידות למעין כתב התקשרות בין הצדיק לנאמניו.

משמעות[edit | edit source]

רבי אהרן טברסקי מטשרנוביל – בכור בניו של המגיד מצ'רנוביל והיורש הראשי של אביו. ירש את כתב המגידות של העיר צ'רנוביל לצד ערים נוספות

עם התפשטותה של תנועת החסידות באוקראינה הפך הכתב לביטוי של סמכות הצדיק המחזיק בו על ענייני הקהילה הפנימיים ולהשפעתו עליה[3]. בדרך כלל ניתן הכתב לאדמו"רים שחסידיהם היוו רוב או מיעוט ניכר מתושבי העיר. בכתב המגידות נכתב מעין הסכם בין תושבי הקהילה לצדיק, לפיו על הצדיק לבקר בעירם אחת לתקופה מוסכמת, ואילו בני הקהילה יתנו לצדיק בתמורה סכום כסף שייגבה מהתושבים. בנוסף, העניקו בני הקהילה לצדיק את הסמכות על המינויים בעיר, והקהילה הייתה זקוקה לאישורו של הצדיק לפני כל מינוי משמעותי כמו רב או שוחט.

מרדכי גלובמן, יליד העיר שפיקוב, תיאר את משמעותה של מסירת המגידות:

מסירת מגידות להרבי מאיזה עיר, עדה, קהילה, זאת אומרת מסירת כל החיים הציבוריים, הרוחניים, התרבותיים, וגם הכלכליים, לרשותו ושלטונו של הרבי והחסידים. הוא, הרבי היה ממנה את הרבנים, הדיינים, השו"בים ויתר כלי הקודש למינם. שום שררה על הציבור בעיר, שום תיקון חשוב לא נעשה בעיר, מבלי רשות הרבי והסכמת החסידים. כל השידוכים מאנ"ש הוצעו ונגמרו אצל הרבי, המלמדים עסקו במלאכת הקודש בזכות וסמכות הרבי והחסידים, דיני חזקה של החוכרים, ודין תורה ודין ודברים של הסוחרים הגדולים אצל הפריצים ואצל הרשות, היו נידונים ונחתכים אצל הרבי. יהודי שעיוות את הדין על חברו, בא המקופח והתאונן בפני הרבי, והתובע, אפי' אם הוא גבר אלם, הי' מוכרח בעל כרחו להישמע לחוות הדעת או הפסק דין של הרבי, ואוי ואבוי למסרב וממרה את פי הרבי, או עושה איזה דבר חשוב בעיר נגד רצון הרבי והחסידים, שהרי הוא כבר מוחרם ומנודה בקהל עדתו, ונרדף 'עד חרמה' במלוא המובן הנורא של המילים.

גלובמן, כתבים עמ' 22–21.

כתבי המגידות היוו מקור פרנסה לצדיקים רבים; ההכנסה מכונה לעיתים "מעמדות" – כעין כספי גבייה להחזקת החצר. הכנסה זו היוותה גורם משמעותי בחיכוכים והמחלוקות הרבות שעורר כתב המינוי בין חסידי צדיק אחד לרעהו. בדרך זו ניסו חסידי ברסלב - למשל - להשיב את רבי נתן מברסלב לברסלב לאחר שגורש משם על ידי מתנגדיו[4]. בשל המנהג הרווח, פוסקים רבים אף ראו בכתב המגידות, כמינוי כבעל תוקף הלכתי בדומה למרותו של מרא דאתרא[5]. כתב המגידות הוענק לצדיק אחד בלבד, בדרך כלל הצדיק שהתגורר בסביבת העיירה, והצדיקים נמנעו לרוב מהשגת גבולו של צדיק אחר. בשל אופיו, לא היה נהוג הכתב בערים הגדולות בהן פעלה קהילה עצמאית גדולה ומבוססת.

דוד אסף סבור כי החל מהמאה ה-19 היוו כתבי המגידות זיכיונות למונופולים כלכליים בעיירה עבור הצדיקים, ולא היה בהם את המימד הרוחני של משרת המגידות והדרשנות – ההשפעה הרוחנית על בני העיירה[6]. לעומתו סבור גדי שגיב כי יש לחלק בין כתבי הזיכיונות לכתבי המגידות ומדובר בשני חוזים נפרדים.

כתב המגידות הפך לסמל של נאמנות חסידית, והוא היווה גם אקט של קבלת מרות בעת הכתרת אדמו"ר חדש (כך הוכתר למשל רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין באמצעות "כתב מגידות"[7]). בעת פטירתו של הצדיק לא עברה המגידות באופן אוטומטי לבן היורש, אלא על הקהילה היה לבחור אם להעניק את הכתב לבנו או לצדיק אחר. בערי מגוריהם של צדיקי בית צ'רנוביל עצמם, היה נהוג בדרך כלל שאחרי פטירתו של הצדיק לא ניתנה משרת המגידות לבן היורש, עד שכל אחיו עזבו את העיר וקבעו את חצרותיהם בערים אחרות, וזאת, כדי למנוע חיכוכים ומחטפים.

בפולקלור[edit | edit source]

בפולקלור החסידי באוקראינה, השתמרו סיפורי מופתים על צדיקים שהגנו על הערים שהעניקו להם כתבי מגידות, או שחשו קשר מיוחד לערים אלו; כך מסופר על המגיד מצ'רנוביל שהשתדל לקבל כתב מגידות מהעיירה אנאטיבקה (או') בה נפטר לאחר מכן[8], ועל רבי משה אליקים בריעה הופשטיין מקוז'ניץ שהשתדל לכבות בדרך נִסית דליקה שפרצה בעיר אוסטרובצה שהעניקה לו כתב מגידות[9].

מספרם של כתבי המגידות שהוענקו לכל צדיק, היווה ביטוי לכוחו והשפעתו הרחבה. במסורות חסידיות שונות מסופר על מספר גדול במיוחד של כתבי מגידות שקיבלו צדיקים שונים, בהם: במסורת חסידות ברסלב מסופר על המגיד רבי יקותיאל מטירהוביצא, מגדולי תלמידיו של רבי נחמן מברסלב, שהיו לו 84 כתבי מגידות; על רבי משולם זוסיא השיל מסופר שקיבל 60 כתבי מגידות[10]; ועל [[רבי יהושע השיל רבינוביץ ממונסטריץ' מסופר שקיבל כתב מגידות מ-40 ערים ועיירות.

ראו גם[edit | edit source]

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ ראו למשל: רידב"ז, ‏הקדמת בית רידב"ז, ירושלים תרס"ח, באתר אוצר החכמה.
  2. ^ ראו למשל: משה צינוביץ, ‏"בתי מדרשות היסטוריים בווילנה", בתוך: בית הכנסת, - שנה ב' (טו-טז), תל אביב תש"ז, עמ' 24, באתר אוצר החכמה.
  3. ^ ראו: רבי נתן צבי קניג, ‏נחלי אמונה, מכתב ח', תל אביב תשכ"ז, עמ' כ"א, באתר אוצר החכמה.
  4. ^ עלים לתרופה מכתבי מוהרנ"ת, מכתב קס"ג, ניו יורק תשל"ו, עמ' 181, באתר אוצר החכמה.
  5. ^ רבי משה נחום ירושלימסקי, ‏באר משה, סימן ס"ו, ורשה תרס"א, עמ' 52, באתר אוצר החכמה; רבי שלום מרדכי שבדרון, ‏שו"ת מהרש"ם, חלק ב', סימן צ"ו, ירושלים תשל"ג, עמ' 81, באתר אוצר החכמה; רבי דוד שפרבר, ‏שו"ת אפרקסתא דעניא, חלק א' סימן מ"ט, ניו יורק תשס"ב, עמ' קל"ח, באתר אוצר החכמה.
  6. ^ דוד אסף, נאחז בסבך, הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים תשס"ו, עמ' 197.
  7. ^ קובץ אור הגנוז דחסידי קרלין-לעלוב, גליון א', ירושלים תשמ"ז, עמ' 13, באתר אוצר החכמה.
  8. ^ מרדכי וינברג, ‏אמרתך חייתני - טאלנא, ירושלים תשס"ז, עמ' 37, באתר אוצר החכמה.
  9. ^ יועץ קים קדיש ראקאץ, ‏שיח שרפי קודש - תולדות שבח הצדיקים, בני ברק תשמ"ט, עמ' ק"ח, באתר אוצר החכמה.
  10. ^ בטאון אוהב ישראל, גליון ב', ירושלים תשנ"ט, עמ' 15, באתר אוצר החכמה.


NivdakVeushar.png