כופין אותו עד שיאמר רוצה אני

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק א', פסוק ג'
משנה משנהמסכת ערכין, ‏פרק ה', משנה ו'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"ו, עמוד א'
תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ', עמוד א'
תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף כ"א, עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ד, הלכה י"ז
משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה כ'
שולחן ערוך שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קל"ד, סעיף ה'
שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנ"ד, סעיף כ"א

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני הוא כלל הלכתי לפיו - במקרים מסוימים ומוגדרים - כאשר על האדם לבצע פעולה הלכתית שאמורה לבוא מרצונו, והוא מסרב לעשות אותה, בית הדין מפעיל אמצעי לחץ וענישה על האדם שיעשה את המוטל עליו כביכול מתוך בחירה עצמית. הכלל אמור במקורו לגבי מי שנדר להביא קרבן ולא קיים את נדרו, וכן לגבי מי שמסרב לגרש את אשתו בהתאם להחלטת בית הדין, שבשני האופנים מאלצים אותו בדרכים מסוימות להביא את קרבנו או לגרש את אשתו.

הכלל מפורסם בשל פרשנות הרמב"ם לתוקפו וליסודו של הכלל, במתן משמעות מיוחדת לשאלת רצונו של איש מעם ישראל הנתון למאוויי היצר הרע מול מצוות התורה. דברי רמב"ם אלו הם מאפיין בולט וקדום במחשבת ישראל, בחסידות ובמוסר.

מקור[edit | edit source]

בתורה, נאמר לגבי קרבן עולה:

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ - מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'

ספר ויקרא, פרק א', פסוק ג'

מקור הכלל, בלשונו, מופיע במשנה, המסיקה את כלל זה מתוך הפסוק הנ"ל:

חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן. אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר "לִרְצוֹנוֹ", כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני"

אותה המשנה ממשיכה, ומרחיבה את כלל זה שתקף הוא גם לגבי גיטין:

וכן אתה אומר בגטי נשים: כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני"

הפסוק, כפי פירוש חז"ל, מלמד כי בעל הקרבן צריך להקריב אותו מרצונו. המשנה מלמדת כי מי שנדר קרבן, ומשתהה מלהקריבו, בית דין גובים ממנו משכון עד שיסדיר את חובו להקדש. הדבר אמור הן לגבי הנודר קרבן עולה והן לגבי הנודר קרבן שלמים, שבשניהם חוששים שישהה את קרבנותיו, שכן לולא שבית הדין ימשכן אותו על חובו, אין כל מאלץ אחר שיגרום לו לקיים את נדרו.

המשנה מוסיפה כי כלל זה קיים גם בדיני גיטין, שבנסיבות מסוימות בית הדין מתערב ודורש מהבעל לגרש את אשתו. מכיוון שגט ניתן הוא רק מרצונו של הבעל, על כן מאלצים אותו להסכים לכך ולומר שרוצה הוא בכך ושהגט ניתן מדעתו.

הרחבות[edit | edit source]

בנסיבות בהן כופים את האדם להביא את קרבנו או לגרש את אשתו, בית הדין ממשיכים באילוציהם עד שיאמר האדם בפיו "רוצה אני". באמירה זו קיימת ההצהרה כי אכן הדבר נעשה מרצונו.

בית הדין רשאי לגרום לאדם לומר "רוצה אני" באמצעי לחץ וכפייה שונים, כולל להלקותו עד שיאמר זאת בפיו[1].

במצוות נוספות[edit | edit source]

כתבו הראשונים כי גם במצוות אחרות, ואף במצוות לא תעשה, העובר עליהן, וממשיך לעבור את האיסור אף כשמתרין בו שהדבר אסור - בית דין מכים אותו עד שיפסיק מלעבור את האיסור[א] [4], או עד שימות - אם עומד במריו וממשיך לעבור על האיסור[5].
יש מי שדייק בדעת ראשונים אלו[ב], שמא גם במניעה ממצוות לא תעשה יש לאלץ את העבריין שיחדל מלעבור על האיסור עד שיסכים למניעה זו ויאמר בפיו "רוצה אני", שכן לולא זאת לא קיים מרצונו את מצוות לא תעשה זו, שהרי היה אנוס ומנוע מלעבור עליה[6].

אמנם מהאחרונים יש מי שביאר בדעת רבי אליהו מזרחי שרק לגבי אלו המובאים במשנה - הבאת קרבן וגירושין - כופים עד לאמירת "רוצה אני", ואילו בשאר מצוות די בכפייה עד לקיום המצווה[7].

פרשנות הרמב"ם לכלל[edit | edit source]

הרמב"ם עומד על שאלת טעם תוקף חילוץ המילים "רוצה אני" שלמעשה מתבצע הדבר באילוצים שונים ולא מבחירה חופשית:

ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס? ... שאין אומרין אנוס, אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו; כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.
לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל - רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר "רוצה אני" - כבר גרש לרצונו

הוגים מאוחרים - בעיקר מקרב תנועת החסידות - מחדדים את דברי הרמב"ם, כי למעשה אף שבעת שמאלצים את אותו האדם, הריהו בעצמו יודע שאינו רוצה, מכל מקום אמירתו מועילה, שכן בתוכו קיים רצון כזה, שכן רוצה הוא להיות מישראל, אלא שאינו בהכרח שיהיה מודע לרצון זה. ולכן מועילה הסכמה כביכול חיצונית[8].

ויש שביארו את טעם הכפייה, שכן אמנם קיים אצל היהודי הרצון לעשות את מצוות ה', אך מאחר שיצרו גובר עליו יש לכפות אותו לעשות כרצונו היהודי הפנימי. שכאשר כופים את האדם להתרצות, הדבר נחשב כעשייה מרצון (בדומה לכפייה על הערווה שהיא בייהרג ואל יעבור, שאם האדם עבר ובא על הערווה, שהוא חייב מיתת בית דין, למרות שהיה אנוס על המעשה, כיוון שעצם הביאה לא נעשית אלא לרצונו[9])[10].

רבי מרדכי אליהו מתרץ את שאלת הרמב"ם באופן שתקף לגבי כפיית הנודר להביא את קרבנו, והוא מבאר כי הדבר נעשה ב"רצונו" שכן לאחר שמובא בכפייה אל פתח אוהל מועד, האווירה והמקום מחזקים את יראת השמים שלו, והוא מגיע לידי מצב של הסכמה מרצון לעשות את המוטל עליו[11].

ביאורים והרחבות[edit | edit source]

  1. ^ הדבר שונה מאיסור שכבר עבר זמנו, כמו מי שאכל חמץ בפסח, וכבר עבר הפסח, שבו אכן לוקים רק 39 מלקות (וכן הדבר גם במצוות עשה, שאם עבר זמנה, כגון מי שביטל מצוות ישיבה בסוכה בסוכות, שאין שייך לאלץ אותו בכפייה על מה שכבר היה[2])[3].
  2. ^ בעיקר בדעת הר"ן.

ראו גם[edit | edit source]

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה כ'.
  2. ^ ראו בהערה להלן. וראו ר"ן, חדושי הר"ן, על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ב, עמוד ב', ד"ה בד"א, שאף לוקים על כך 39 מלקות, וראו רבי מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חלק י', סימן רל"א, וחלק י"ח, סימן רמ"א, ד"ה ולא אכחד, ואילך.
  3. ^ רבי עקיבא איגר, חידושי רבי עקיבא איגר, על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ו, עמוד ב', ד"ה מכין; רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, פרשת בא, מצווה ח', אות ה', ד"ה ולענין תשובה; רבי מאיר אוירבך, אמרי בינה, דיני דיינים, סימן ט', ד"ה גם מ"ש.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה כ'; ר"ן, חדושי הר"ן, על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ב, עמוד ב', ד"ה בד"א.
    וראו רבי מאיר אוירבך, אמרי בינה, דיני דיינים, סימן ט', ד"ה גם מ"ש, שמרבי אריה לייב הלר בחיבורו "משובב נתיבות" משמע שבאיסור לא תעשה אין לוקים אלא 39 מלקות, וראו שם שחלק עליו. וראו גם רבי אליהו מזרחי, מזרחי, על ספר ויקרא, פרק א', פסוק ג', ד"ה וא"ת אכתי.
  5. ^ ר"ן, חדושי הר"ן, על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ב, עמוד ב', ד"ה בד"א, על פי תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ו, עמוד א'. וראו רבי מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חלק י', סימן רל"א.
  6. ^ רבי שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן י', סעיף ז' - כפיה לקיום מצוות התורה, ס"ק ז', על פי רבי יוסף אלבו, בספרו "ספר העיקרים", מאמר ג', פרק כ"ז.
  7. ^ רבי אליהו ישראל, שו"ת קול אליהו, חלק א' - אורח חיים, סימן ל"ד, ד"ה ואשר, בדעת רבי אליהו מזרחי, מזרחי, על ספר ויקרא, פרק א', פסוק ג', ד"ה וא"ת אכתי.
  8. ^ ראו לדוגמה אצל: רבי יעקב יוסף כ"ץ, צפנת פענח, סוף פרשת תרומה, ד"ה וכל זה כתבתי; רבי צדוק הכהן מלובלין, אור זרוע לצדיק, בי"ת רבתי ובי"ת זעירא וסוד הזוגות, עמוד ל"ג, ופרי צדיק, פרשת וילך ושבת שובה, אות ח' ואות י"ז, ורסיסי לילה, אות י"ט; רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת בא, תרע"ד, ד"ה וכ"ק, ופרשת משפטים, תרע"ג, ד"ה ובזה, ועוד; רבי יוסף יהודה לייב בלוך, שעורי דעת, חלק ד' - חכמה ומוסר, שיעור י"ג; רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, שנת תרצ"ה, פרשת האזינו, ד"ה איתא במדרש, ופרשת וארא, ד"ה ד' לשונות, ופורים, ד"ה איתא; רבי אריה צבי פרומר, ארץ צבי, חלק ב', דרשות, עמ' שס"ג.
  9. ^ ראו: משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ', הלכה ג'.
  10. ^ רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ספר שמות, פרק י"ט, פסוק י"ז; רבי מלכיאל צבי טננבוים, שו"ת דברי מלכיאל, חלק ד', סימן צ"ג, ד"ה ועוי"ל.
  11. ^ רבי מרדכי אליהו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - כיצד?, באתר ישיבה, ניסן תשס"ו.



NivdakVeushar.png