ישיבת וולוז'ין

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.


ישיבת "עץ חיים", ישיבת וולוז'ין


Volozhin yeshiva.jpg
תצלום של בנין הישיבה
ישיבה
תאריך ייסוד תקס"ב
תאריך סגירה ה' בשבט ה'תרנ"ב
השתייכות אם הישיבות המודרניות, זרם תלמידי הגר״א
מייסדים רבי חיים מוולוז'ין
ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין
רבי איצלה מוולוז'ין
רבי אליעזר יצחק פריד
רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין)
רבי רפאל שפירא
רבי יעקב שפירא
רבי חיים וולקין
תלמידים ראו להלן: תלמידים בולטים
מיקום וולוז'ין, מינסק, בלארוס
קואורדינטות 54°05′28.1″N 26°31′40.5″E / 54.091139°N 26.527917°E / 54.091139; 26.527917

(למפת בלארוס רגילה)
מבנה הישיבה כיום, תשע"ב (2012)

ישיבת וולוז'ין (בשמה הרשמי ישיבת עץ חיים, וכונתה תדיר אם הישיבות) הייתה ישיבה שפעלה במאה ה-19, והייתה הראשונה שפעלה באופן עצמאי ובלתי־תלוי בקהילה המקומית. הישיבה שימשה כאב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה. הישיבה נוסדה על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, בשנת תקס"ב (1802) בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסקרוסיה הלבנה), בתחום המושב של האימפריה הרוסית (מאז חלוקת ברית המועצות בבלארוס), והתקיימה עד תרנ"ב (1892). בשנת תרנ"ה (1895) נפתחה הישיבה מחדש על ידי רבי רפאל שפירא והתקיימה עד תקופת השואה.

יסוד הישיבה

בראשית המאה ה-19, בשנת ה'תקס"ב, לאחר פטירתו של רבו, ייסד רבי חיים את ישיבת עץ חיים בוולוז'ין ובכך הפך לאבי הישיבות הליטאיות הגדולות. לקראת ייסודה של הישיבה, יצא ר' חיים בעשרת ימי תשובה שנת ה'תקס"ג, במכתב גלוי אל "אוהבי התורה" בליטא, ובו הכריז על הקמת הישיבה[1].

גם רבני וילנה ביניהם רבי אברהם בן הגר"א, רבי אברהם אבלי פאסוועלער אב"ד וילנה, ורבנים אחרים הצטרפו במכתב למען ישיבת וולוז'ין[2].

הישיבה הוקמה על ידי רבי חיים על פי הדרכת הגר"א, במטרה לרכז בתוכה את טובי הלומדים בליטא. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז'ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש"י ותוספות (הנקרא בלשון הישיבות גפ"ת).

סדר הלימוד בישיבה

פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, ולפיהם שילבה הישיבה לימודי עיון ובקיאות ברמה גבוהה. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעם בממוצע[3]. בימי שישי למדו את פסקי הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים הייתה נקודת פתיחה טובה בלימוד ולפי עדות החפץ חיים (שרבו היה מתלמידי ישיבת וולוז'ין) רבים מתלמידי ישיבת וולוז'ין ידעו כבר בגיל ארבע עשרה ש"ס, מה שהעניק להם בסיס לימודי רחב לקראת הלימוד בישיבה. על בסיס זה היוותה הישיבה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.

רבי ברוך הלוי אפשטיין מספר בספרו "מקור ברוך" שראש הישיבה (הנצי"ב-דודו) לא הרשה לתלמידים ללמוד מעבר לגפ"ת כלימוד ראשוני. ישיבת וולוז'ין הייתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א התנגדו בישיבה זו לחסידות.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אגודות סתר ציוניות בישיבת וולוז'ין

בתקופת כהונתו של הנצי"ב, שרחש אהדה רבה למפעל ההתיישבות בארץ ישראל, והיה חבר פעיל בתנועת "חובבי ציון", הוקמו אגודות סתרים של "חיבת ציון" בישיבה. הראשונה נוסדה בשנת תרמ"ה בשם "נס ציונה" (שהרוח החיה שבה היה רבי איסר זלמן מלצר), שלא בידיעת הנצי"ב, ונסגרה לאחר שהמשטרה גילתה את פעולתה, והשנייה בשם "נצח ישראל" נוסדה בשנת תר"ן בידיעתו.

שקיעת הישיבה

לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, דבר שהביא לסגירתה של הישיבה, בה' בשבט ה'תרנ"ב (1892).

הטענה הרווחת היא שהנצי"ב החליט לסגור את הישיבה, כדי שלא ילמדו בה רוסית. גרסה זו אף הפכה למיתוס בעולם הישיבות החרדי על חשיבות ההתנגדות ללימודי חול בישיבות. עם זאת, הנצי"ב הסכים ללימוד של השפה הרוסית מחוץ לכותלי הישיבה, כפי שנעשה, וכפי שהוא כותב בשו"ת משיב דבר[4]: "אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא א-לוהים.", אך נתקל בהתנגדות עזה של ראשי הישיבה האחרים. לימוד הרוסית שנעשה באופן רשלני, לא סיפק את שר ההשכלה הרוסי, שהכביד בתגובה את דרישותיו ודרש בנוסף:

  1. להקדיש יותר ממחצית הלימוד ללימודי חול, משעה 9 ועד שעה 3,
  2. שלא יהיו לימודים בערב,
  3. שלא ילמדו יותר מעשר שעות ביום,
  4. שכל הצוות של הישיבה יהיו בעלי דיפלומות רשמיות.

תביעות אלו סתמו את הגולל על הישיבה[5]. שלוש שנים לאחר סגירת הישיבה, בשנת תרנ"ה (1895) היא נפתחה שוב. אך לא הייתה זו ישיבה ברמה ובמעמד של "ישיבת וולוז'ין" המקורית. במהדורתה החדשה נוהלה הישיבה על ידי חתנו של הנצי"ב רבי רפאל שפירא, מחבר "תורת רפאל", אשר נפטר במינסק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. אחריו כיהן בראשות הישיבה בנו רבי יעקב שפירא, מחבר "גאון יעקב", ולאחר פטירתו כיהן חתנו חיים וולקין בראשות הישיבה. יד הכורת בשואה שמה קץ מוחלט לישיבת וולוז'ין. לאחר השואה, הקים רבי שמעון לנגבורט, חתן נוסף של הרב יעקב שפירא, את ישיבת "גאוני וולוז'ין", בתחילה בתל אביב ולאחר מכן בבני ברק.

עם השנים נעשו במבנה הישיבה שימושים שונים (למשל, קונדיטוריה). נכון לחורף תשע"ה (2015), הרשויות המקומיות העבירו את מבנה הישיבה לאיחוד היהודי הדתי ברפובליקה של בלארוס (IROB).

כולל בראדסקי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כולל ברודסקי

מסגרת לימודים שהתקיימה בוולוז'ין החל משנת תרמ"ו התקיימה בזכות תרומתו של הנדיב הידוע ישראל ברודסקי, בעל בית חרושת לסוכר בקייב. במסגרת זו למדו עשרה מהמובחרים בתלמידי ישיבת וולוז'ין שנקראו "הברודסקאים" לתקופה של חמש שנים, תלמידים אלה התחייבו לכללים תובעניים יותר משאר תלמידי הישיבה. לרוב לא נשארו ברודסקאים למשך כל חמש השנים ולפני סיום מסלול הכולל התמנו לרבני ערים.

ראשי הישיבה

המשנים לראשי הישיבה

ראשי הישיבה בתקופה החדשה

תלמידים בולטים

בישיבת וולוז'ין למדו הרבה תלמידי חכמים שהתפרסמו אחר כך. בהם[6]:

בתקופת הגר"ח מוולוז'ין
בתקופת הנצי"ב והגר"ח מבריסק

כמו כן למדו בה גם כאלו שהתפרסמו בתחומים שונים (לא תורניים):

גלריה

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2005
  • בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2014
  • ש. ל. ציטרון, מלחמת הדינסטיות בישיבת וולוזין, רשומות, א', אודסה תרע"ח, עמ' 123–135
  • תנחום פרנק, תולדות בית ה' בוולוז'ין.
  • דב אליאך, אבי הישיבות
  • הגדה של פסח וולוז'ין
  • משה צינוביץ, עץ חיים: תולדות ישיבת וולוז'ין, תשל"ב
ספרי זכרונות של תלמידי הישיבה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ישיבת וולוז'ין בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ המכתב התפרסם לראשונה בירחון הפלס שנה שנייה, חוברת שלישית (טבת תרס"ב), בשם "לחוקרי קדמוניות", עמ' 140–143, המכתב נדפס גם ב'תולדות ר"ח מוואלוזין', מאת הרב מ. ש. שמוקלר, וילנה תרס"ט, מעמ' 38, ובמקורות לתולדות החנוך בישראל, מאת הר"ש אסף, כרך - ד', ירושלים תש"ג, עמ' ק"ע.
  2. ^ הפלס, שם, עמ' 293, שמוקלר שם, אסף שם עמ' קעג
  3. ^ לפי עדות הרב איסר זלמן מלצר
  4. ^ א, סי' מ"ד
  5. ^ מקור ברוך עמ' תתר"ג
  6. ^ לרשימה רחבה של תלמידי וולוז'ית, ראו בקטגוריית בוגרי ישיבת וולוז'ין.
  7. ^ אבא בלושר, ביאליק בוולוז'ין, וולוז'ין בביאליק: זיכרון לחבר-ישיבה שהיה ואיננו עוד, ולישיבה שאיננה עוד..., מו"ל לא ידוע, קווינס, תרצ"ה, 1934

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +751 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png