חכמי פרובנס

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

חכמי פרובנס (נקראו גם חכמי פרובינציה) הם קבוצת תלמידי חכמים שחיו במשך מספר דורות בפרובנס בחלקה אשר ממערב לנהר הרון[1], כולל חלק ממחוז לנגדוק. החל מראשית המאה ה-9. מרכזם של חכמי פרובנס התקיים בעיר נרבונה והוא התנהל בדומה למוסד ראש הגולה שבבבל. תורתם ופסקי ההלכה של חכמי פרובנס הופצו בכל אירופה וצפון אפריקה, וגאונותם הייתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל של אותה תקופה. במקביל למרכז שבנרבונה היו חיי תורה מאורגנים גם בארלדי, לוניל ובהר. חכמי פרובנס נודעו כתומכי הפילוסופיה בעת פולמוס הרבנים אודות לימוד הפילוסופיה.

רקע[edit | edit source]

במחצית המאה ה-8 נכבשה פרובנס על ידי האימפריה הפרנקית מידיהם של המורים. מצבם של היהודים שהיה גרוע בימי שלטון המורים המוסלמים, ועוד לפני כן בתקופת שלטונם של הוויזיגותים גרם להם לסייע לפרנקים בהשתלטותם על פרובנס, ומלכי השושלת הקרולינגית ששלטו אז בפרנקים, זכרו ליהודים חסד זה והטיבו עמם. ההגבלות שהגבילו הווזיגותים בוטלו, ואף הוענקו ליהודים זכויות מסוימות. הם חזרו לעסוק במסחר, ומתוקף היותם פוליגלוטים התאפשר להם לשמש כמתווכים בעניינים מדיניים, בין קרל הגדול, לבין החליפות המוסלמית. ישנם חוקרים המבקשים לומר כי יצחק היהודי שיצא עם משלחתו של קרל הגדול להארון א-ראשיד בבגדאד היה מפרובנס[2].

נרבונה[edit | edit source]

העלייה ברמת החיים עוררה אצל היהודים רצון לפתח גם חיי תורה, והם הקימו את מוסד הנשיאות בנרבונה. המסורת מספרת כי יצחק היהודי שחזר מבבל לאחר שראה את מוסד ראש הגולה, החליט ליישם אותו בארצו, ועשה זאת בעזרתו של קרל, שנטל מהשליטים המקומיים ובמיוחד מהבישופים את סמכות השיפוט על היהודים.

הנשיאים עמדו בראש יהדות נרבונה, והם אלו שייצגו אותה בפני המלך. בנוסף כמקבילה למה שהיה בממסד הבבלי, היו בנרבונה גם ראשי ישיבה, והם היו כפופים לנשיאים כמו ראשי הישיבות שבבבל[3].

חכמי נרבונה נחשבו גאונים, לא רק במסגרת הפנימית של חכמי פרובנס, אלא גם בין חכמי צרפת וחכמי ספרד. הכינוי גאונים לא היה, כבימינו, רק לתפארת המליצה, אלא משמעותו הייתה שהם כגאוני סורא ופומבדיתא.

רבנו תם נכדו של רש"י שהיה צרפתי במכתב לרבי משולם יליד נרבונה שחי במֶלוּן, גוער בו על כל מיני הקלות בדין שהוא נוהג, ונוקט לשון איום, ושם ברשימה אחת את גאוני נרבונה עם גאוני סורא ופומבדיתא. וכך אומר ר"ת: "גם אשלח לחכמי עירך, אם יודו לקולותיך ולגרסותיך, ולמה שאתה, אינך בקי בדברי גאוני מלכותך, ומלכות כל מקומות ישראל, ורב יהודאי, ורב עמרם, ורב שר שלום, ור׳ אחאי, ופירוש רבנו חננאל, ומסכת סופרים, ופרקי דר׳ אליעזר, ורבנן סבוראי, כי ידעתי כי אם היית בקי בהם, לא מלאך לבך להתריס כנגדם, ואחרי שהורית, בוש אתה לחזור"[4].

לעומתו רבי אברהם אבן דאוד שהיה ספרדי, בעוד שאת רבנו תם הוא מכנה בשמו בלבד "ר' יעקב הב"ה ישמרהו", לשמם של ראשי הישיבה של נרבונה הוא מוסיף את התואר "הגאון" "הרב הגאון ר' משה בר יוסף ז"ל והרב הגאון ר' אברהם בר יצחק ז"ל והרב הגאון ר' מאיר בר יוסף ז"ל בנרבונא"[5].{גאון היה תואר של משרה בישיבות, כעין ראש ישיבה בימינו, ואין הוכחה ממה שלא הוזכר רבנו תם בכנוי גאון, שנחשב לפחות מגאונים אלו, מאחר שלא שימש במשרה זו בישיבות שלהם}

בית הדין[edit | edit source]

על פי הידוע לנו בית הדין בנרבונה מנה 5 דיינים, בשלושה מקומות בספרי הראשונים מופיעים פסקי הלכה של בית הדין הנרבוני, ובכולם מודגש כי בית הדין ישב בהרכב של 5 דיינים.

  • בעניין נפרעות מנכסי יתומים בגין חוב של אביהם.

פסק דין בנושא זה מובא בשם רבי אברהם בן רבי יצחק האב"ד של נרבונה, בספרו של רבי שמואל הסרדי. וכך כותב הראב"ד: "ודין זה בא לפנינו בעירנו (כלומר בנרבונה) וחמישה סבי הווינא בההוא דינא..."[6].

  • בעניין ביטול גט

פסק הדין של בית דינה של נרבונה מובא על ידי מנחם המאירי בספרו "בית הבחירה" אשר מוסיף: "ואף גדולי קדמונינו, כתבו שכך הסכימו בה, על ידי מעשה בנרבונא, במעמד חמשה סבי סמכי..."[7][8].

  • בעניין שתיית מים בפסח, מבור מים שנפלו לתוכו חיטים.

גם פסק דין זה מובא על ידי המאירי: "מצאתי שבנרבונאה אירע מעשה בטחונות שהיו מתקנין שק מלא חטים על דפני הבור להניחו על הבהמה ונתבקע השק בידם ונפלו הרבה מן החטים בבור עד שחששו בהם לנתינת טעם במים ובאו על זה למנין חמשה גדולי עולם הרב ר' יצחק בן מרן לוי והרב ר' אליעזר ב"ר זכריה והרב ר' דוד ב"ר נתן ושני זקנינו הגדולים הרב אב בית דין והרב גיסו ר' שלמה הישיש"[9]

לוניל[edit | edit source]

בתקופת ימי הביניים הייתה לונל מרכז תורני חשוב שחיו ופעלו בו תלמידי חכמים מלומדים ופילוסופים יהודיים, בהם משולם בן יעקב מלוניל וחמשת בניו, בני משפחת אבן תיבון, יהונתן מלוניל, זרחיה הלוי, אבא מארי הירחי, אברהם בן נתן, מנוח בן יעקב, רבי אהרן הכהן מלוניל. הנוסע בנימין מטודלה התארח בעיר בשנת 1166 ומצא שם כ-300 יהודים.

"חכמי לוניל" עמדו בקשרי מכתבים עם הרמב"ם ועם חכמי ספרד הסמוכה, כרמ"ה והרשב"א, ונטלו חלק פעיל בפולמוסים השונים על ספריו של הרמב"ם ועל לימוד הפילוסופיה באותה תקופה.

מונפלייה[edit | edit source]

יהדות מונפלייה (או כפי שכונתה בידי היהודים: "מונטפלייר" או "מונטפישליר") התפתחה ושגשגה עם פריחת של כלל יהדות פרובנס. בין חכמי ורבני העיר נמנים רבי אברהם בן יצחק מנרבונה, רבי אבא מרי הירחי, רבי לוי בן אברהם בן חיים, הרא"ה ועוד. רבי שלמה מן ההר ורבי אברהם מן ההר אף כונו "מן ההר" על שם עירם זו (הממוקמת על אדמה הררית, וכך גם בשמה: "מונ(ט)" = הר), וכך גם כונו גדולי מונפלייה בשם "חכמי ההר"[10].

ארלדי[edit | edit source]

בסוף המאה השביעית התקיים הסחר בין המערב למזרח התיכון בעיקר באמצעות סוחרים יהודים, כנראה רדהנים. אלו היוו את הקשר היחיד בין האסלאם והנצרות, והשתמשו בנמלי ארל ומרסיי. בארל היו חיי תורה מאורגנים במקביל למרכז של חכמי פרובנס שבנרבונה. ימי הביניים המאוחרות החלו בשנת 1306 אז קלטה העיר יהודים שגורשו מלנגדוק, והסתיימו בפוגרום של 1484 שבעקבותיו גורשו יהודי העיר עם סיפוחה של העיר לממלכת צרפת ב-1483.

ראו גם[edit | edit source]

לקריאה נוספת[edit | edit source]

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ להבדיל ממחוז פרובנס השוכן בימינו גם ממזרח לנהר הרון
  2. ^ ב.ז בנדיקט, מרכז התורה בפרובאנס, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תשס"ג
  3. ^ אברהם בן דוד הלוי, ספר הקבלה עמוד 83
  4. ^ יעקב בן מאיר, ‏ספר הישר לרבנו תם, מהדורת ברלין, תרנ"ח, תשובות ר"ת סימן ד׳, באתר HebrewBooks
  5. ^ רבי אברהם בן דוד, ספר הקבלה עמוד 78, דעת אתר לימודי יהדות ורוח
  6. ^ יעקב בן מאיר, ‏ספר התרומות, מהדורת ברלין, תרנ"ח, תשובות ר"ת סימן ד׳, באתר HebrewBooks
  7. ^ מנחם המאירי, ‏בית הבחירה על מסכת גיטין, מהדורת קלמן שלזינגר, תשט"ו, עמוד 138, באתר HebrewBooks
  8. ^ המאירי מציין בהערה 17 כי המילה "קדמונינו", מתייחסת לאב בית דינה של נרבונה הראב"ד השני
  9. ^ מנחם המאירי, בית הבחירה, מסכת פסחים, דף מ"ב, עמוד א'
  10. ^ בעיקר אצל שאר חכמי פרובנס. ראה רבי מנחם המאירי, בית הבחירה, על מסכת שבת, דף ק"ו, עמוד א'; על מסכת עירובין, דף פ', עמוד א'; על מסכת כתובות, דף ל"ד, עמוד ב'; ועוד בעשרות מקומות; רבי אהרון הכהן מלוניל, ארחות חיים, הלכות טריפות, אות י"ח, ד"ה מחט, בשם "מצאתי כתוב"; תשובות חכמי פרובינציה, סימן ט"ו; סימן כ"ה; ; רבי יעקב מבוניולש (נכדו של רבי דוד כוכבי, מחבר "ספר הבתים"), עזרת נשים, סוף שער ג'; שער ה', ד"ה נוסח גט מיאון; רבי שמעון בן צמח דוראן, שו"ת תשב"ץ, חלק ד', טור ב', סימן ד', ד"ה עוד כתבת; רבי שלמה בן שמעון דוראן, שו"ת הרשב"ש, סימן תר"ח, ד"ה ומענין; רבי יעקב הלוי ממרויש - קורביל, שו"ת מן השמים, סימן י"א (וראה שם בהערת המו"ל שבכתב יד הגרסה היא: חכמי מונטפלויר).

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה קטן מערך זה ב -3157 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png