חומש (יהדות)
חוּמָש הוא כינוי שהיה מקובל בימי הביניים למגילה או ספר שנכתב בה רק ספר אחד מחמשת הספרים המכילים את כל נוסח התורה, בשונה מספר תורה בה הובא הטקסט של כל חמשת הספרים. חומשים אלו נועדו לצורך לימוד התורה, וקדושתם ההלכתית הייתה פחותה מקדושת ספר תורה.
בעת החדשה עם התפתחות הדפוס. נהוג אצל יהודי מזרח-אירופה, לכנות בשם "חומש" את כל הספרים המודפסים המכילים את טקסט המקרא, במקרה שהודפסו בכרכים נפרדים, אך אם הודפסו יחד - אז נהוג לכנותם בשם חמשה חומשי תורה. לעיתים השתמשו במילה "חומש" כמקבילה למילה "תורה" כדי להבדילה ממשמעותה המופשטת של המילה "תורה" - מכלול ספרי הלימוד היהודיים.
מקור המילה[edit | edit source]
נוסח התורה מורכב מחמשה ספרים. בספרות התנאית מובאות שמותם של ארבעה מתוך החמשה: ספר אברהם יצחק יעקב, או בשמו האחר ספר הישר[1]; תורת כהנים; חומש הפקודים; משנה תורה. אצל אמוראי ארץ ישראל הם כונו לפי המילה הפותחת: ספר בראשית; ספר שמות; ספר ויקרא; ספר במדבר; ספר דברים.
בתחילת ימי הביניים, החלו לכנות את הספרים בשם "חומשים" כדי להבדילם מהכינוי "ספר" שניתן לספר התורה בשלמותו.
החומש בהלכה[edit | edit source]
לפי ההלכה, אין לחומש קדושה כמו לספר תורה ולכן אין להניח חומש מעל ספר תורה. ובכל זאת קדושתו חמורה משאר ספרים.
בני עיר שאין להם ספר תורה, חייבים לשמוע את קריאת התורה מתוך חומש בלא ברכה, כדי שלא תשתכח אצלם חובת הקריאה.
ראו גם[edit | edit source]
הערות שוליים[edit | edit source]
- ^ ראה: בראשית רבה, ו ט.
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +3145 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
