ועדת אגרנט
| מלחמת יום הכיפורים |
|
ועדת אַגְרָנָט הוא כינויה של ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה ב-21 בנובמבר 1973 לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בראש הוועדה ישב הד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, ולצדו ישבו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצאל, והרמטכ"לים לשעבר פרופסור יגאל ידין וחיים לסקוב.
פעילות הוועדה[edit | edit source]
בהחלטת הממשלה הוגדר כי הוועדה תחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ואת מהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האויב. בהתאם לכך, הוועדה הגבילה את חקירתה לימים שקדמו למלחמה ולשלושת ימי המלחמה הראשונים, עד לכישלון מתקפת הנגד בחזית הדרום ב-8 באוקטובר.
הוועדה שמעה 58 עדים במשך 140 ישיבות. במהלך דיוני הוועדה קמו מספר תנועות מחאה, הידועה בהם של מוטי אשכנזי, שדרשו פעולה בעקבות הכשלים שנתגלו במלחמה. ב-1 באפריל 1974 הגישה הוועדה דו"ח ביניים שעורר סערה. היא קבעה כי היו בידי אגף המודיעין (אמ"ן) ידיעות מתריעות רבות אודות המלחמה הקרבה, אולם הוא העריך אותן לא נכון עקב שימוש כושל במה שהוועדה קראה לו הקונספציה (כנראה בעקבות עדות זעירא). הוועדה המליצה להעביר מתפקידו את ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, ולא להעסיק עוד בתפקידי מודיעין את ראש מחלקת מחקר באמ"ן, תא"ל אריה שלו, קצין מודיעין פיקוד דרום, סא"ל דוד גדליה וראש ענף מצרים במחלקת מחקר, סא"ל יונה בנדמן.[1]
על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש") הטילה את האחריות כי לאחר קבלת ההתרעה על המלחמה בבוקר יום הכיפורים, לא פרס כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו בחזית תעלת סואץ. הוועדה הטילה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר את האחריות לכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפריצת המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות.
הוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, ולעומת זאת לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין, ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.[2]
בעקבות פרסום דו"ח הביניים דוד אלעזר התפטר מתפקידו, זעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל, וגולדה מאיר התפטרה כשבוע לאחר מכן, בעקבות לחץ ציבורי כבד, חרף מסקנות הוועדה שלא מצאו כי היא אחראית למחדל. בממשלה שהוקמה אחר כך, בראשות יצחק רבין, לא שובץ דיין לתפקיד כלשהו.
בעדותו סיפר רב אלוף אלעזר בין השאר כי שרון רצה להגיע לקהיר גם אחרי המלחמה, ותקף את דיין שלטענתו פסל על הסף מתקפת מנע וגיוס מילואים מחשש ש"יגידו שאנחנו התחלנו".
ב-10 ביולי 1974 הוגש דו"ח נוסף, וב-30 בינואר 1975 הוגש הדו"ח הסופי, לאחריו התפזרה הוועדה. להבדיל מדו"ח הביניים הראשון, פרסום שני הדו"חות הללו לא עורר כמעט הד ציבורי. רוב עמודי הדו"חות נקבעו כחסויים למשך 30 שנה, אולם בשנת 1995, בעקבות עתירה לבג"ץ, הותרו לפרסום כל הדו"חות, למעט כ-48 עמודים שנותרו חסויים.
ב-7 באוקטובר 2008, 35 שנה לאחר המלחמה, שחררה הצנזורה לפרסום כמה מהעדויות שנותרו חסויות: בין השאר כ-130 עמודים מעדותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, ועוד חלק נכבד מעדותם של שר הביטחון משה דיין, אריאל שרון, אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (גורודיש) וראש לשכת ראש אמ"ן, גדי וינר. בחלוף כמעט חמש שנים, בתאריך 12 בספטמבר 2013, שחררה הצנזורה גם חלקים נכבדים מעדותה של ראש הממשלה גולדה מאיר, ומעדותו של ראש אמ"ן אלי זעירא.
המלצות הוועדה[edit | edit source]
מעבר למסקנות האישיות (שזכו למרב תשומת הלב הציבורית), כללו שלושת דו"חות הוועדה המלצות מפורטות בנושאים רבים, בהם דרכי קבלת ההחלטות בצבא ובממשלה, הדרכה, משמעת, היערכות למלחמה, ומבנה המודיעין וחלוקת העבודה בין אמ"ן, "המוסד", מחלקת המחקר של משרד החוץ ואגף התכנון. בפרט הוועדה המליצה על:
- מינוי יועץ לענייני מודיעין לראש הממשלה, שלא יהיה איש צבא סדיר ולידו להפעיל צוות קטן, כדי לאפשר לראש הממשלה להעריך בצורה עצמאית. בזאת חזרה על המלצת ועדת ידין-שרף לבחינת חלוקת האחריות והכפיפות של שירותי המודיעין מ-1963.
- חיזוק מחלקת המחקר של משרד החוץ וארגונה כמסגרת עצמאית משרד החוץ וכי היא תהיה אחראית על המחקר המדיני. גם בכך חזרה על מסקנותיה של ועדת ידין-שרף.
- שינויים במבנה אמ"ן כדי שעיקר המחקר וההערכה יהיו בעניינים צבאיים. מציאת דרכים לביטוי דעות שונות בקרב אנשי מחלקת המחקר.
- הקמת יחידה פנימית להערכת החומר הנאסף על ידי "המוסד".
- הקמה של ועדת שרים מצומצמת לענייני ביטחון.
המלצות הוועדה נלקחו בחשבון על ידי ראש הממשלה יצחק רבין (אף שהוא מתח ביקורת על ההמלצות האישיות של הוועדה בספרו "פנקס שירות"). הוא מינה את רחבעם זאבי כיועץ לענייני מודיעין ולאחריו את יהושפט הרכבי. ראשי הממשלה אחריו (כולל הוא עצמו בקדנציה השנייה שלו) לא מינו עוד יועצים לענייני מודיעין.
ההמלצה להעביר את עיקר המחקר המדיני מאמ"ן למשרד החוץ לא התבצעה, אם כי מחלקת החקר הפכה ל"מרכז למחקר ולתכנון מדיני", אך השפעתו נותרה מוגבלת. ב"מוסד", לעומת זאת, התפתח גוף מחקר בעל השפעה. בנוסף הוקמה באמ"ן מחלקת הבקרה ("איפכא מסתברא") וחוזקו גופי המודיעין של יחידות השדה והפיקודים. בכך הוגשמה במידת מה מטרת הוועדה ליצור פלורליזם בקהילת המודיעין.
ועדות חקירה מאוחרות יותר, כדוגמת הועדה הפרלמנטרית לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק נדרשו לסוגיות אלה.
ביקורת על דו"ח הוועדה[edit | edit source]
עד היום מהווה דו"ח הוועדה מקור לחילוקי דעות הן במישור המהותי, והן במישור הפרסונלי. ביקורת נמתחה על יחסה המקל של הוועדה לאחריותו המיניסטריאלית של הדרג המדיני, ובפרט לאחריותו של שר הביטחון, משה דיין, שעליו אמרה הוועדה: "כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית".
ביקורת נמתחה גם על המלצתה של הוועדה, שבאה כלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה, שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האויב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האויב. שלושים שנה מאוחר יותר כתב על כך גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי: "הן האיסור להביא בחשבון כוונות והן ההתמקדות בסיכול האיומים - שני מסרים מרכזיים של ועדת אגרנט - שיבשו ועיכבו לאורך שנים תהליכים של בנייה והיערכות בצה"ל".[3][4]
אחת השאלות היא האם ידעה הוועדה או העומד בראשה אודות פגישתה של גולדה מאיר עם חוסיין, מלך ירדן, ב-25 בספטמבר 1973. בפגישה הזהיר חוסיין את ישראל מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה. אגרנט טען שלא ידע על פגישה זו, אך צבי זמיר טען שאין הדבר נכון.[5]
במחקר של פרופסור אלכס מינץ הוא השווה בין דיוני הממשלה בבוקר ה-6 באוקטובר לבין דו"ח ועדת אגרנט. המחקר מאמת את טענותיו של רב אלוף אלעזר לפיהן דיין מנע גיוס מלא של מערך המילואים, מנע מגורמי המודיעין לצלם את מערכי צבא מצרים וסוריה, ואסר על אלעזר להנחית מתקפת מנע. מסקנתו של מינץ היא שוועדת אגרנט הטילה את האשמה במחדל יום הכיפורים על הרמטכ"ל, דוד אלעזר, לטובת זיכויו של שר הביטחון משה דיין.[6]
לקריאה נוספת[edit | edit source]
- דו"ח ועדת אגרנט : ועדת החקירה - מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975.
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
- יגל לוי, מקסם השווא של הארכיונים, אתר הארץ 10 באוקטובר 2014
- ועדת אגרנט - אתר הכנסת
- עדויות ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- דוח "ועדת אגרנט", באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- מוצגים שנמסרו לוועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- שמואל אבן, ועדות לבדיקת קהילת המודיעין בישראל, עיונים במודיעין, אוקטובר 2007
- סא"ל שי, תם עידן אגרנט, מערכות 403, דצמבר 2005
- נדב מולצ'דסקי, הקונספציה ביד הלשון: ועדת אגרנט והפיכתה של קונספציית מודיעין לקונספציית זיכרון, עיונים בתקומת ישראל 23, 2013, עמ' 34–64
הערות שוליים[edit | edit source]
- ^ איתן הבר וזאב שיף - לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2003, עמ'18
- ^ ועדת אגרנט באתר הכנסת
- ^ איילנד מצוטט במאמר ב"הארץ" מתאריך 8/9/2011.
- ^ דברים דומים מפי איילנד ניתן למצוא בדו"ח "שלושים שנה למלחמת יום הכיפורים" בעריכת ענת קורץ.
- ^ אמיר אורן, על סוכנים וסיכונים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2011
- ^ אלכס מינץ, דיין לא דייק בעובדות, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2016.
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +3015 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
