המפלגה הקומוניסטית הישראלית
ערך זה עוסק במפלגה הקומוניסטית הישראלית (לשעבר רק"ח) המהווה מרכיב עיקרי של  | |
| שנת ייסוד | 1919 |
|---|---|
| מספר חברים בפרלמנט | 4 (כחלק מחד"ש, בתוך הרשימה המשותפת) |
| אידאולוגיות | קומוניזם, מרקסיזם-לניניזם, אלטר-גלובליזציה |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל רדיקלי |
| ארגונים בינלאומיים | הייתה חברה בקומינטרן עד להתפרקותו בשנת 1943. |
המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בראשי תיבות מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), היא מפלגת שמאל רדיקלית קומוניסטית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פ.ק.פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי). כיום מק"י מהווה חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש). נקרא בעבר בשם רשימה קומוניסטית חדשה או בקיצור רק"ח.
היסטוריה[edit | edit source]
בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עם זאת, כיום המפלגה מכירה בתאריך ההקמה של הפק"פ - 1919, כתאריך הווסדה, בכך היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.
על המפלגה בתקופה זו, ניתן לקרוא בערך המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית).
הפילוג[edit | edit source]
ביוני 1965 חל פילוג במפלגה והיא התפצלה לשתי מפלגות חדשות. למרות שהפלג בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס היווה מיעוט בתוך המפלגה, הוא היה רוב בין חמישה חברי הכנסת של המפלגה. לכן, ובהתאם לחוק, ניתנו השם מק"י, רוב נכסי המפלגה, כמו גם פתק הבחירות "ק'" לפלג הפורש בראשות סנה ומיקוניס. חברי הפלג בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי עתרו לבית המשפט העליון בעניין, וזה החליט שלא להפוך את ההחלטה. לאור כך, הוחלט בפלג בראשות וילנר וטובי על אימוץ השם "רשימה קומוניסטית חדשה" (רק"ח). עם זאת, המפלגה המשיכה להשתמש בשם המפלגה הקומוניסטית הישראלית במפגשיה הפנימיים כל עוד אין הכרח חוקי שלא להשתמש בשם זה. לדוגמה, בספרים בהוצאת המפלגה נרשם: הוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח).
1965-1989: רק"ח[edit | edit source]
רשימה קומוניסטית חדשה (רק"ח) היה שמו של פלג בעל רוב ערבי שהתפלג מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית בין 1965 ל-1989. בשנת 1989 חזר לשמו הקודם, "המפלגה הקומוניסטית הישראלית".
רק"ח הוקמה בשנת 1965 כאשר התפלגה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. אחמד בן-בלה קרא להשמדת ישראל עם קבלת הפרס, דבר שעורר ויכוח חריף במפלגה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-איתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. אירוע נוסף שתרם לפילוג - ב-8 בדצמבר 1964 נהרג אברהם ג'ורי, חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י, בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול עם חיילים ירדניים. קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. החברים הערבים במפלגה, ועמם חלק מהחברים היהודים אשר התנגדו לציונות הקימו את רק"ח. השם מק"י נשאר בידי הפלג הלאומי-יהודי משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה.
ברית המועצות לא נקטה עמדה בשאלת הפילוג והקפידה להתייחס למק"י ולרק"ח באופן שווה, מצב זה השתנה ב-1967 כשבעקבות תמיכתה של מק"י במלחמת ששת הימים ניתקו ברית המועצות וארצות הגוש הקומוניסטי (פרט לרומניה) את קשריהם עם מק"י והכירו ברק"ח כמפלגה הקומוניסטית ה"רשמית" של ישראל.
רק"ח ראתה בציונות תנועה לאומית בורגנית המשרתת את האימפריאליזם ואת מלחמת ששת הימים כאקט של תוקפנות ישראלית. עוד מאפיין של רק"ח היה נאמנותה הבלתי מתפשרת לברית המועצות, היא הייתה בין המפלגות הקומוניסטיות הבודדות במערב שתמכה בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ונשארה נאמנה לקרמלין עשרות שנים לאחר שרוב המפלגות הקומוניסטיות ניערו את חוצנן משליטת מוסקבה. רק"ח תמכה בפוטש של אוגוסט כנגד מיכאיל גורבצ'וב ובדיון שעסק בשאלה למה ברית המועצות התמוטטה ניכרה אי הסכמה. לאחר ויכוחים רבים העמדה הרשמית הייתה שנפילתה של ברית המועצות הייתה כתוצאה מבגידת המנהיגים. דעת המיעוט הייתה שהסיבה הייתה בחוסר הדמוקרטיה. כיום יותר ויותר חברי מפלגה תומכים בעמדה השנייה.
למרות שבאופן רשמי הגדירה את עצמה כמפלגה קומוניסטית יהודית-ערבית רובם המכריע חבריה ומצבעיה היו ערביים ורבים מהם הכריזו שלמרות שאינם קומוניסטים הם מצביעים לרק"ח מכיוון שהיא המפלגה הלאומית-ערבית היחידה שפועלת בפוליטיקה הישראלית[1]. ומנגד הואשמה על ידי כוחות משמאלה, כגון מצפן שנטשה את השאיפה למהפכה סוציאליסטית. מבחינה אידאולוגית גם החברים היהודים וגם החברים הערבים קיבלו את האידאולוגיה הקומוניסטית ולפיה פעלו במעגל הפנימי של המפלגה, וכך לדוגמה מזכ"ל המפלגה היה יהודי ובמוסדותיה נשמר רוב יהודי לפי העיקרון שמפלגה קומוניסטית צריכה לשקף את המצב הדמוגרפי בארצה, אולם כאשר המפלגה הפיצה תעמולה והתמודדה במעגלים ציבוריים היא הדגישה את הפן הלאומי-פלסטיני תוך צמצום דרסטי של התעמולה המעמדית-סוציאליסטית עד כמעט להיעלמותה בתקופות מסוימות[2].
בשנים אלו היוותה רק"ח את ההנהגה הפוליטית של הערבים אזרחי ישראל. מנהיגי רק"ח הם שקראו ליום האדמה בשנת 1975 והם שהובילו להקמת חזית נצרת הדמוקרטית בשנת 1976, במסגרתה נבחר תופיק זיאד לשמש כראש עיריית נצרת
רק"ח התמודדה לראשונה באופן עצמאי בבחירות לכנסת השישית בנובמבר 1965 (3 מנדטים), במהלך מערכת הבחירות היא זכתה לתמיכה פוליטית מצדה של מצרים, שבאותו הזמן הייתה במצב מלחמה עם ישראל והשלטונות המצריים שידרו שידורי תעמולה לערביי ישראל שקראו להצביע לרק"ח[3]. לכנסת השביעית בנובמבר 1969 (3 מנדטים) ולכנסת השמינית בדצמבר 1973 (4 מנדטים). אחר כך, אחרי 1977 התמודדה במסגרת החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) בבחירות לכנסות ה-9 ועד ה-12. ב-1989 שינתה את שמה שוב למק"י והמשיכה להיות חלק מרשימת חד"ש.
שנות ה-90 של המאה ה-20[edit | edit source]
בשנת 1989 שינתה רק"ח את שמה חזרה למק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנת 1990, נבחר לראשונה במפלגה מזכ"ל ערבי, ח"כ לשעבר תופיק טובי.
מק"י כיום היא חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש), אותה הקימה כרק"ח באמצע שנות השבעים והיא הרוב במוסדותיה כך שמבין 470 חברי מועצת חד"ש 370 הם חברי מק"י. ביטאונה בעברית של המפלגה נקרא "זו הדרך". עיתונה של המפלגה בערבית נקרא אל-איתיחאד.
עם קריסת ברית המועצות נקלעה המפלגה למשבר פוליטי וכלכלי עמוק, כאשר במפלגה התגבשו שתי קבוצות: האחת שהאמינה שבגידת המנהיגים היא הסיבה לקריסת ברית המועצות והאחרת שהאמינה שברית המועצות קרסה בגלל היותה לא דמוקרטית. בשנת 1993 עלה הוויכוח לדיון בוועידה ה-22 של מק"י. מאיר וילנר נאם בשם הקבוצה הראשונה, ובשם הקבוצה השנייה נאם דוד חנין. בהצבעה ניצחה הקבוצה הראשונה וחנין הודח לראשונה מהוועד המרכזי של המפלגה.
בעקבות מלחמת המפרץ, הפך בטאונה של מק"י מעיתון שבועי לעלון קטן ומצומצם, וניטשו ויכוחים מרים על גבי בטאון פנימי נוסף בשם "דפי עיון". פרסום הספר "אדומים - המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל", על ידי ההיסטוריון שמואל דותן, עורר במק"י כעס רב[4] בעקבות הטענות שהועלו בו בנוגע לעברה עד 1948, לרבות מגעי החברים הערבים עם המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, צידוד בלאומנות הפלסטינית, תמיכה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב והתנגדות (לפני הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) לגיוס תושבי ארץ ישראל למלחמה בגרמניה הנאצית בטענה שמדובר במלחמה אימפריאליסטית.
הוועידה ה-23 של המפלגה התכנסה ביוני 1997 בצל החרמת אנשי וילנר את הוועידה, תוך האשמת יורם גוז'נסקי, מבכירי המפלגה, בזיוף תוצאות הבחירות לצירים בסניפי המפלגה בתל אביב ובגוש דן. בוועידה נשא נאום, לראשונה בתולדות המפלגה, יושב-ראש ההסתדרות דאז, עמיר פרץ. עוד לפני כן, הקרע במפלגה העמיק עם סגירת בטאונה הרעיוני בעברית, "ערכים", בשנת 1996, והביטאון המקביל בערבית, "א-דארב". בשנת 1999 פרשו אנשי וילנר מן המפלגה והקימו את הפורום הקומוניסטי הישראלי. במהלך הפילוג פוטרו וסולקו חברי הפורום הקומוניסטי הישראלי מהמפלגה, ולראשונה בתולדותיה ניהלה מק"י מגעים עם חברים לשעבר באמצעות בתי המשפט. מאיר וילנר עצמו סירב לפרוש מן המפלגה ונותר חבר מק"י עד למותו, ביוני 2003. משנת 1999 מכהן כיו"ר הפורום הקומוניסטי הישראלי, מחמוד מחאמיד, מאום אל-פאחם, לשעבר חבר לשכת מק"י ומזכיר מחוז אום אל-פאחם של מק"י.
המאה ה-21[edit | edit source]
בבחירות לכנסת שנערכו בשנת 2003, חד"ש זכתה ב-93,819 קולות, מתוכם (לפי ההערכות) כ-8,000 קולות של אזרחים יהודים. מועצת מק"י (גוף ייצוגי הכולל כ-250 צירים) קבעה בסוף שנת 2005 שבשלושת המקומות הראשונים ברשימתה חד"ש חייבים להיות יהודים וערבים ושחד"ש תשמור על משקלה המנדטורי. אחרי כן, בתחילת שנת 2006, קיבלה מועצת חד"ש (גוף ייצוגי הכולל כ-500 נציגים) באופן מעשי את ההחלטה כשהחליטה שחד"ש תרוץ לבדה לבחירות לכנסת ה-17 וכשהעמידה את ד"ר דב חנין במקום השלישי.
המזכיר הכללי הנוכחי של מק"י הוא מוחמד נפאע שנבחר לתפקיד בוועידה ה-25 שהתקיימה בשנת 2007.
בשנת 2009 חגגה המפלגה 90 שנה להווסדה[5].
בשנת 2011 בעקבות ההתקוממות בסוריה מזכ"ל המפלגה, מוחמד נפאע, הביע תקווה שהממשלה הסורית תנקוט בצעדי רפורמה מידיים כדי שלא ימשך מרחץ הדמים[6]. קומוניסטים בעולם הערבי, וגם חברים במק"י מתחו ביקורת על התגובה הזו וראו בה תמיכה עקיפה במשטרו של בשאר אל-אסד[7][8]. עם זאת, במק"י הרבו להדגיש שלא זה המצב וכי אין הם תומכים במשטרו של אסד או במעשיו[9][10].
פעילויות מק"י בשנים האחרונות[edit | edit source]
כיום מובילה מק"י מאבקים חברתיים, סביבתיים, למען השלום ונגד המלחמה, בעד שיויון האוכלוסייה הערבית בישראל, נגד אפליה ובעד השיויון לכלל קבוצות האוכלוסייה.
בין המאבקים בהם השתתפו פעילי מק"י בשנים האחרונות:
- קיץ 2006 - מאבק נגד מלחמת לבנון השנייה
- מאי 2007 - "יוזמת ירושלים" - יוזמה משותפת של מק"י ושל מפלגת העם הפלסטיני, הקוראת להקמת שתי מדינות לשני העמים בגבולות 67', שתי בירות בירושלים ופתרון בעיית הפליטים
- השתתפות במאבקי עובדים כגון: מאבק המורים, מאבק עובדי קופי בין, מאבק עובדי ויטה פרי גליל ועוד
- פעילי מק"י היו שותפים למאבק למען דיור בר השגה בערים הגדולות ולמען הדיור הציבורי בישראל
- פעילי מק"י וחד"ש הובילו התנגדות למבצע עופרת יצוקה ביישובים רבים
- בסוגיית החזרת החייל החטוף גלעד שליט, מק"י הציגה עמדה הקוראת לשיחרורו המיידי של שליט במסגרת עסקת חילופי שבויים שתכלול גם את מרוואן ברגותי
- פעילי מק"י שותפים במאבק נגד העלאת מחירי המים (החל מינואר 2010) והפרטת שירותי המים בישראל
- פעילי מק"י שותפים במאבק נגד תוכנית ויסקונסין
ועידות המפלגה[edit | edit source]
| מספר הוועידה | מועד קיום | החלטות | הערות |
|---|---|---|---|
| הוועידה ה-1 | אוקטובר 1919 | הקמת מפלגת הפועלים הסוציאליסטים (מפ"ס), לימים, פק"פ ומק"י
"על הפועלים היהודים והערבים לאחד ידיהם". |
- |
| הוועידה ה-2 | אוקטובר 1920 | תמיכה במהפכת אוקטובר, "סוציאליזם-מטרה סופית",
ריצה להסתדרות תחת השם מפס"ע (הע' משמעה העברית). |
- |
| הוועידה ה-3 | ינואר 1922 | וויכוחים על הציונות ועל הצירוף לקומינטרן
פילוג לפק"פ ולקפ"פ. |
- |
| הוועידה ה-4 | ספטמבר 1922 | המשך הוויכוח מהוועידה ה-3. | - |
| הוועידה ה-5 | יולי 1923 | שלילת הציונות. | לראשונה נואם חבר ערבי |
| הוועידה ה-6 | |||
| הוועידה ה-7 | |||
| הוועידה ה-8 | 1944 | פלשתינה-א"י הפכה לארץ דו לאומית | |
| הוועידה ה-9 | 1946 | ||
| ועידת האיחוד (10) | אוקטובר 1948 | איחוד פק"פ והליגה לשחרור לאומי | התקיימה בקולנוע מאי בחיפה |
| הוועידה ה-11 | 1949 | ||
| הוועידה ה-12 | מאי 1952 | ||
| הוועידה ה-13 | יוני 1957 | ||
| הוועידה ה-14 | יוני 1961 | ||
| הוועידה ה-15 | אוגוסט 1965 | פילוג בין פלג טובי-וילנר לבין פלג מיקוניס-סנה. לימים רק"ח ממק"י | |
| הוועידה ה-16 | ינואר-פברואר 1969 | גינוי מלחמת ששת הימים וקריאה ליציאה מיידית מהשטחים שנכבשו | |
| הוועידה ה-17 | 1973 | ||
| הוועידה ה-18 | דצמבר 1976 | הצהרה על צורך בהקמת חזית שלום ודמוקרטיה, לימים חד"ש | |
| הוועידה ה-19 | פברואר 1981 | ||
| הוועידה ה-20 | דצמבר 1985 | ||
| הוועידה ה-21 | מאי 1990 | אימוץ מחודש של השם מק"י. הפקחת לקחים מנפילת הגוש המזרחי | |
| הוועידה ה-22 | ינואר 1993 | ||
| הוועידה ה-23 | יוני 1997 | ||
| הוועידה ה-24 | אוקטובר 2002 | לוועידה התקיים מושב שני באפריל 2004 | |
| הוועידה ה-25 | מאי 2007 | ||
| הוועידה ה-26 | מרץ 2012 |
נציגי המפלגה בכנסת[edit | edit source]
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
|
|---|
 |
| כנסת | חברי כנסת | הערות |
|---|---|---|
| מועצת המדינה הזמנית (1948) | נציג אחד: שמואל מיקוניס | |
| הכנסת ה-1 (1949) | 4 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, אליעזר פרמינגר | אליעזר פרמינגר פרש מהסיעה ב-8 ביולי 1949 והקים את סיעת הקומוניסטים העבריים.
|
| הכנסת השנייה (1951) | 7 מנדטים: אברהם ברמן, אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה | אברהם ברמן ומשה סנה פרשו מהסיעה שהקימו, סיעת השמאל והצטרפו למק"י.
|
| הכנסת השלישית (1955) | 6 מנדטים: אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה | לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן |
| הכנסת הרביעית (1959) | 3 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה | ב-16 בדצמבר 1959 פרש מאיר וילנר מהכנסת. החליף אותו משה סנה.
|
| הכנסת החמישית (1961) | 5 מנדטים: אסתר וילנסקה, מאיר וילנר, אמיל חביבי, תופיק טובי, שמואל מיקוניס, משה סנה |
|
| רק"ח כעצמאית | ||
| הכנסת השישית (1965) | 3 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אמיל חביבי | לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן |
| הכנסת השביעית (1969) | 3 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אמיל חביבי, אברהם לבנבראון | ב-21 בינואר 1974 פרש אמיל חביבי מהכנסת, החליף אותו אברהם לבנבראון. |
| הכנסת השמינית (1973) | 4 מנדטים: מאיר וילנר, תופיק טובי, אברהם לבנבראון, תאופיק זיאד | ב-15 במרץ 1977 שינתה סיעת רק"ח את שמה לחד"ש. |
| רק"ח כחלק מחד"ש | ||
| הכנסת התשיעית (1977) | 4 מנדטים (מתוך 5 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד, אברהם לבנבראון | ב-13 בפברואר 1981 נפטר חנא מוויס, החליף אותו אברהם לבנבראון |
| הכנסת העשירית (1981) | 3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד | |
| הכנסת ה-11 (1984) | 3 מנדטים (מתוך 5 לחד"ש): מאיר וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד | |
| הכנסת ה-12 (1988) | 3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש):, מאיר וילנר, תאופיק זיאד, תופיק טובי, האשם מחאמיד, מוחמד נפאע, תמר גוז'נסקי |
|
| מק"י כחלק מחד"ש | ||
| הכנסת ה-13 (1992) | מנדט אחד (מתוך 3 לחד"ש): תאופיק זיאד, תמר גוז'נסקי | |
| הכנסת ה-14 (1996) במסגרת חד"ש-בל"ד | מנדט אחד (מתוך 5 לחד"ש-בל"ד):תמר גוז'נסקי, אחמד סעד | |
| הכנסת ה-15 (1999) | 3 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש): מוחמד ברכה, תמר גוז'נסקי, עסאם מח'ול | |
| הכנסת ה-16 (2003) במסגרת חד"ש-תע"ל | 2 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש-תע"ל): מוחמד ברכה, עסאם מח'ול | |
| הכנסת ה-17 (2006) | 2 מנדטים (מתוך 3 לחד"ש): מוחמד ברכה, דב חנין | |
| הכנסת ה-18 (2009) | 3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מוחמד ברכה, דב חנין, עפו אגבאריה | |
| הכנסת ה-19 (2013) | 3 מנדטים (מתוך 4 לחד"ש): מוחמד ברכה, דב חנין, עפו אגבאריה | |
| הכנסת ה-20 (2015) במסגרת הרשימה המשותפת | 4 מנדטים (מתוך 13 לרשימה המשותפת): עאידה תומא-סלימאן, דב חנין, יוסף ג'בארין, עבדאללה אבו מערוף. | |
ראו גם[edit | edit source]
- המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית) מק"י לפני הפילוג והמפלגה בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס לאחריו
- החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש)
- ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י)
- פוליטיקה בישראל
לקריאה נוספת[edit | edit source]
- ג"ז ישראלי, מפ"ס-פ.ק.פ-מק"י: קורות המפלגה הקומוניסטית בישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ג.
- לאה מירון, כוכב אדום בדגל כחול-לבן: יחסה של התנועה הקומוניסטית בארץ לציונות ולמפעל הציוני בתקופת היישוב ועם קום המדינה, הוצאת מאגנס, 2012.
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
- אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית
- סיעת רק"ח באתר הכנסת
- זה לא 'ויכוח בין מק"י לחד"ש', זה ויכוח רעיוני במק"י, מאת תמר גוז'נסקי
- דני רובינשטיין, הצלב האדום של רק"ח, דבר, 10 באוקטובר 1969 (המשך)
- מה חדש במק"י? על הדחת עיסאם מח'ול וההפיכה במק"י, מאת ניר נאדר
- המשבר במק"י, מתוך הפורום הקומוניסטי הישראלי
- עמוס אשתורי, מק"י - בגידה ומחתרת, דבר, 21 בדצמבר 1956
- אמנון לורד, מי רצח את החבר סיומה?, מקור ראשון
- לנין מבקר במק"י, מאת שמואל אמיר
- נסים קלדרון, נאמנות ביקורתית לעם שלך, באתר ynet, 27 ביוני 2008
- יוסף אלגזי, קולות מצפון כנגד קולות רשע, על אתר מק"י-חד"ש בערבית
- ראובן אבינעם, עשרים שנה לפילוג במק"י, שמאל, מס' 28, ספטמבר-אוקטובר 1985
- שלמה נקדימון, אם יהיה צורך לירות - נירה!, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2011
הערות שוליים[edit | edit source]
- ^ שמואל מיקוניס, על: 1) סתירות ומסקנות (פ.ק.פ. - מק"י) 2) על זהות לאומית יהודית והמאבק על העיקר, עמ' 12-13; מטורפים, נגועים בכלבת, חשישניקים, אל-ראד, גיליון מס' 4, מאי 1976
- ^ אלי רכס, בין קומוניזם ללאומיות ערבית: רק"ח והמיעוט הערבי בישראל (1965-1973), עמ' 173-183, 405-410
- ^ יואל דר, המערך קיבל יותר ממחצית הקולות בישובי המיעוטים, דבר, 5 בנובמבר 1965
- ^ דוד מרחב, אודי אדיב חוזר, בכריכה הקשה, באתר רשימות, 19 באוקטובר 2009
- ^ בעד הנגד – אסופת מאמרים וכרזות חדשה לרגל 90 שנה למק"י, באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית
- ^ המאמר המקורי של מוחמד נפאע על עמדתו לגבי המצב בסוריה (ערבית) 12/5/2011
- ^ יונתן בן אפרת,זמן בחירות, אתגר, 08.06.11. יוסף אלגזי
- ^ גינויים לתמיכתם של מזכ"ל מק"י מוחמד נפאע ו"אלאיתיחאד" במשטרו של בשאר אלאסד, 13/6/2011. יאסר עוקבי, כשהתרנגולת קוראת, העין השביעית, 20/06/2011.
- ^ סוריה בין טבח אזרחים לבחישה מבחוץ - אתר מק"י, 11/6/2011
- ^ אי-אפשר להשיג אמון של עם בירי באזרחים - ריאיון עם מוחמד נפאע באתר חד"ש 26/6/2011
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +9390 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
