המדפיסים העליץ

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

המדפיסים העליץ (או האליץ; בכתיב עברי: הליץ) היו שלושה אחים יהודיים בפולין של אמצע המאה ה-15, שייסדו את בית הדפוס היהודי הראשון בקרקוב בסביבות שנת ה'ר"ץ. האחים התנצרו ועסקו בהטפה לנצרות ובמיסיון.

הקמת והפעלת בית הדפוס

שלושת האחים, שמואל אשר ואליקים, היו בניו של חיים מהעיר האליץ' (העליץ' או העליטש, ביידיש) שעל הדנייסטר, בגליציה המזרחית (כיום במערב אוקראינה). לפי המשוער למדו את מלאכת ההדפסה בפראג אצל המדפיס גרשון הכהן[1]. הם הקימו את בית הדפוס, שהיה הדפוס היהודי הראשון בפולין, בסביבות שנת ה'ר"ץ.

בשנים הראשונות הדפיסו בו חמישה חומשי תורה (ה'ר"ץ), ארבעה טורים חלק יורה דעה (ה'ר"ץ), הגדה של פסח (ה'רצ"א), "איסור והיתר" לרבי יצחק מדורא (ה'רצ"ד), "מרכבת המשנה" ("ספר של רבי אנשיל") (ה'רצ"ד).
בסביבות שנת ה'רצ"ה נפרד אשר משני אחיו, והם המשיכו להדפיס בעיקר ספרים שימושיים ביידיש כמו "אזהרת נשים" (ה'רצ"ה-ה'רצ"ו), "קערת כסף", ו"אורח חיים" לרא"ש (ה'רצ"ה-ה'רצ"ו), שהעידו על חוש מסחרי מפותח[א]. למרות פירוק השותפות בהדפסה, המשיכו האחים להיות שותפים במסחר הספרים.

המרת הדת

בשנת ה'רצ"ז התנצרו שלושת האחים עקב סיבה בלתי ידועה, ייתכן שבעקבות קשיים כלכליים, והם החליפו את שמותיהם לשמות נוצריים: אנדריי (שמואל), פאולוס (אשר) ויוהנס (אליקים). בעקבות כך הפסיקו היהודים לקנות ספרים שהודפסו בבית הדפוס שלהם או שנמכרו על ידם, ואף שרפו את הספרים שכבר היו ברשותם (אפילו דגים מלוחים לא הותרו לעטוף בדפי הספרים, מחשש טריפה[2]). האחים פנו למלך פולין זיגמונט הראשון בתלונה על ההפסדים הכספיים שנגרמו להם, והוא הטיל איסור על ייבוא ספרים יהודיים לפולין, כדי לאפשר לאחים מונופול על הספרים היהודיים בפולין, וכן אישר להם לגבות חובות מבעלי חוב יהודים על פי עדים נוצריים.

לאחר התנצרותם המשיך יוהנס להדפיס ספרים יהודיים. יוהנס הדפיס ארבעה טורים חלק אורח חיים בשנת ה'רצ"ח, ומחזור כמנהג פולין בתקופה זו. בסופו כתבו המגיהים ברמז על ייעודו של המחזור לשריפה: "סליק תפלת היהודים אשר יקראו מגזור, נדפס על ידי יהניס העליץ בקראקו הבירה‎" (ההדגשה אינה במקור). ממהדורה זו שרד עותק אחד בלבד ב"אוסף שוקן" המצוי כיום בספרייה הלאומית. בשנת ה'ש' הדפיס פסקים ושו"ת רבי שלום שכנא מלובלין ככל הנראה בלי הסכמתו[3].

מצבם הכלכלי של האחים הורע ביותר מחמת החרם היהודי על סחורתם, והם לוו כסף מסוחר ספרים נוצרי בשם מרטין זיבנאייך שקיבל את הספרים שהיו במחסניהם כפיקדון. הסוחר ניסה להחליף את הספרים בסחורה אחרת על ידי סוחר יהודי בשם שמעון מבוכניה, אך הלה לא הסכים להחליף את הספרים. זיבנאייך פנה בתלונה למלך[4]. המלך הטיל ב-31 בדצמבר 1539 (כ' בטבת ה'ש') על ועדה המורכבת מאנשי כמורה להעריך את שוויים של כ-3,500 ספרים[ב] והם אמדו אותם בסכום של 1,600 פלורינים. הקהילות היהודיות של קראקוב ופוזנן הוכרחו לקנות את הספרים בסכום זה שאותו שילמו במשך שלוש שנים. לפירעון צורפה גם הקהילה היהודית בלבוב לפי בקשתן של שתי הקהילות שלא יכלו לעמוד בתשלומים לבדן. הקהילות אמנם שילמו את הסכום, אך השמידו את הספרים. לאחר פרשה זו חדל יוהנס מהדפסת ספרים עבריים ועבר להדפסת ספרים לועזיים. בנו של יוהנס, לוקאס העליץ, שימש אף הוא כמדפיס בפוזנן.

פאולוס (אשר) עבר לאחר ההתנצרות לשמש כמיסיונר והדפיס ספרים נוצריים לקהל יהודי, או ספרים שנועדו לחשוף בפני נוצרים את סתרי היהדות: פאולוס הוציא לאור בשנת ה'ש"א את תרגום הברית החדשה ליידיש בשם "דאס נויי טעסטימענט", ובשנת ה'ש"ג ספר לימוד שפות העברית והיידיש, כשבשער הספר נכתב כי הוא הודפס מתוך מגמה ללמד את הנוצרים לגלות סודות יהודיים[5].

שיבתו של שמואל ליהדות

בסביבות שנת ש"י שב שמואל (אנדריי) ליהדותו בקונסטנטינופול, וחזר לעסוק במלאכת הדפוס. בשנים ה'שי"בה'שי"ג הוא הדפיס את התנ"ך בשם "ארבעה ועשרים" בתחילת הספר כתב: "אמר שמואל, אל תקרי שמואל אלא שבואל, אחרי שובי כי נחמתי, אמרתי זה ינחמני ממעשי ומעצבון ידי". את הדברים האלו כתב גם גם בספר "מעשה יהודית" ובספר שערי דורא שהדפיס בשנית.

בנו חיים עסק גם הוא במלאכת הדפוס והוא נזכר כמדפיס ב"שו"ת מהריב"ל" של מהר"י בן לב[6].

ביאורים והרחבות


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין
  1. ^ לאחר מכן נפרדו גם שמואל ואליקים, ובעוד אליקים נותר בבית הדפוס בקרקוב, הדפיס שמואל סידור "תפלות מכל השנה" באילז'ה ה'רצ"ו יחד עם אליעזר ב"ר משה במהדורה שנשרפה כליל.
  2. ^ לדעתו של מאיר בלבן היו חלק מהספרים מדפוסי אילז'ה ופראג, ולא כולם נדפסו על ידי האחים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ א.מ. הברמן, "המדפיסים בני חיים העליץ", בתוך: "קרית ספר", כרך ל"ג, עמ' 509–520.
  2. ^ הדפוס היהודי בקרקוב.
  3. ^ אשר זיו, "רבנו שלום שכנא מלובלין", בתוך: הדרום, גיליון נ"ז, ניו יורק אלול תשמ"ח, עמ' 124.
  4. ^ חיים דב פרידברג, תולדות הדפוס העברי בפולניה, תל אביב תש"י, עמ' 1–4.
  5. ^ אריה באומינגר, קהילת קראקוב, תל אביב תש"ל, עמ' 11.
  6. ^ קונסטנטינופול שכ"ב, סימן כ"ד.

NivdakVeushar.png