המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
קבר של יהודי מקבוצת כנרת ש"איבד את עצמו לדעת" בראשית תקופת מלחמת העולם השנייה
שבוי מלחמה סובייטי מחשמל את עצמו למוות במטהאוזן. לפי הרבה מהפוסקים אף בן נח אסור באיבוד עצמו לדעת. אחרים סבורים שאינו אסור בכך

המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא הוא ביטוי המציין את חומרת המאבד את עצמו לדעת, ביהדות, ואת עונשו על כך. הפתגם, שמוכר כפתגם חז"לי, אינו מופיע בספרות חז"ל, ובצורתו המוכרת הוא מופיע החל מהמאה ה-16; אם כי קיימים מספר מקורות-למפרע בחז"ל שבהם ניתן למצוא את הרעיון המובע בביטוי. בעוד שפשטות הפתגם מורה על כך שאין לו כל שכר בעולם הבא, באחרונים הובאה הסתייגות לדבר.

משמעות וחריגות

משמעות הביטוי הפשוטה היא כי יהודי המאבד את עצמו לדעת אינו יכול לקבל גמול טוב בעולם הבא, אף אם היה אמור להיות זכאי לכך מחמת מעשיו בעולם הזה.

רבי אליהו הכהן, בספרו מדרש תלפיות, מביא את דברי רבנו בחיי בן אשר שבכל מקום שאמרו חז"ל "אין לו חלק לעולם הבא", שאין הכוונה שאין לו חלק ושכר כלל, אלא ש"אין להם חלק ידוע בפני עצמן, אבל הם נהנים ונזונין מכמה אוצרות של צדקה הגנוזים לאותן שלא זכו, כעני שאין בידו מה יאכל וסמוך על שלחן חבירו"[1], וכן את דברי רבי מנחם ריקאנטי (בשם רבי עזרא) שהכוונה היא כי "אין לו בית בפני עצמו - אוצר שהוא ברשותו והוא מושל עליו, וזהו 'עושין לו מדור לפי כבודו' (תלמוד בבלימסכת שבתדף קנ"ב, עמוד א'), ומי שאין לו זכות הוא עומד במקום שעומדים רבים"[2], ומבאר על פי דבריהם שגם במאבד עצמו לדעת אין הכוונה שאין לו כל שכר בעולם הבא. רבי אליהו הכהן אף מביא סיפור ששמע בעצמו מאישה שהיה לה דיבוק מרוח של מי שאיבד עצמו לדעת, והרוח סיפרה לו שאחר צאתה מהאישה עומדת היא להיות בגיהנום 12 חודש, ולאחר מכן תעבור לגן עדן, ושאל אותה כיצד ייתכן שתגיע לגן עדן, שהלא אין לה חלק לעולם הבא, והשיבה לו כי "אין לו החלק הידוע... אבל הקב"ה נותן להם בדרך צדקה חלק, אחר קבלת עונשם"[3].

המאבד-את-עצמו-לדעת שלא מת מיד מחמת שליחת ידו בנפשו, והספיק לשוב בתשובה לפני מותו, כתבו אחרונים שיש לו חלק לעולם הבא, שכן שב בתשובה (וכשם שמועילה תשובה ברוצח אחרים)[4].

מקור

לביטוי אין מקור חז"לי מפורש שמביא אותו בצורה זו. בספרות ההלכה שמזמן האחרונים - החל מהמאה ה-16, ויותר מהמאה ה-17 ואילך - הוא מופיע בצורה זו, ובכמה מקורות הוא אף מצוין כמאמר חז"ל, במפורש או במשתמע[5].

בספרות חז"ל, כולל מאלו המיוחסים לחז"ל, יש אזכורים דומים, שיש שציינו אותם כמקור לביטוי זה, מהם[6]:

  • "דואג שהרג עצמו, אין לו חלק לעולם הבא"[7].
  • "'את דמכם לנפשותיכם אדרוש' - זה ההורג עצמו, ואין לו חלק לעולם הבא"[8].
  • "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא... ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל וגחזי"[9], ובהתאם למסופר על אחיתופל בנביאים: "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ, וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק"[10], בייחוס פרשנות שלילת חלקו לעולם הבא בשל שליחת ידו בנפשו[11].
  • "ההוא כובס... סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא"[12].
  • "מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים; אמרו: אם אנו טובעין בים, אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (ספר תהלים, פרק ס"ח, פסוק כ"ג)... אשיב ממצולות ים - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן, ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים"[13].

יש מי שציין לדברי יוסף בן מתתיהו (סוף תקופת בית שני)[14]: "הלא ידעתם... אך נפש איש אשר ישלח רצח בעצמותיו בזדון תרד לתחתיות הארץ עיפתה מגורת כל מגור ובלהות צלמות ורבץ כל חשך ואפלה נצחת... על פי חקנו הצדיקים נשליך את נבלת המרצח הזה כדומן על פני האדמה. וקבר לא יקברנו עד בא השמש, תחת אשר עלינו המצוה למהר ולקבר גם את פגרי אויבנו וכו'. הלא חטא יחטא האיש הזה לה' היוצר רוח האדם ונותן נשמה באפו ולא יכופר לו את הרצח הזה כל ימי עולם", שמהם משתמע כי תפיסה זו שורשיה עתיקים ביהדות[15].

השלכות

רבי יעקב יהושע פלק, מציין כי חומרת המאבד את עצמו לדעת, שאין לו חלק לעולם הבא, גדולה כל כך עד כדי שהייתה צריכה לדחות איסורים הדומים לשפיכות דמים, כמו הלבנת פנים, והיה נדרש לימוד מיוחד בחז"ל להתיר לאבד את עצמו על מנת שלא להלבין פני חברו (ראו תלמוד בבלימסכת בבא מציעאדף נ"ט, עמוד א'), המבהיר גם כי אף למלבין פנים אין חלק לעולם הבא (שכן לולא כך, היה איבוד עצמו חמור יותר, והיה אסור לאבד עצמו בשביל למנוע הלבנת פני חברו על ידו)[16].

קיים דיון בפוסקים אם יש טעם לעשות פעולות לעילוי נשמה עבור מי שאיבד את עצמו לדעת, או שמא זה אינו מועיל שכן ממילא אין לו חלק לעולם הבא. למעשה יש שכתבו שמחמת שאין הדבר באופן גורף ושכן שייך צד של קבלת שכר גם למאבד את עצמו לדעת[17], משכך נכון לעשות גם עבורו פעולות לעילוי נשמה, כמו אמירת קדיש, מצוות צדקה, עלייה למפטיר, עריכת אשכבה, תפילה ושאר פעולות אחרות כיוצא באלו[18].

בהיסטוריה

יהודי קופץ אל מותו בקומה עליונה של בניין דירות, בעת חיסול גטו ורשה

אחת ממערכות המרד הגדול שבשלהי תקופת בית שני הייתה המצור על יודפת. המצור הסתיים בכיבוש העיר על ידי הצבא הרומאי שהרג את יהודי העיר בהמוניהם. מעט מהם הצליחו להימלט ולהתחבא בסביבות העיר. בין אלו נמנה יוסף בן מתתיהו שהיה ממנהיגי המרד. ביום השלישי לשהותם במערת מחבוא התגלה מקום מחבואם, והרומאים שלחו להציע ליוסף ולאנשיו להגיש כניעה. יהודי המערה סירבו וביקשו לבצע התאבדות המונית. יוסף בן מתתיהו נשא נאום ארוך ובו הוא קרא להם להימנע מאיבוד עצמם לדעת ותמך בכניעה. בתוך נאומו הוא ציין את חומרת המאבד עצמו לדעת וכי "נפש איש אשר ישלח רצח בעצמותיו בזדון תרד לתחתיות הארץ עיפתה מגורת כל מגור ובלהות צלמות ורבץ כל חשך ואפלה נצחת"[19].

רבי יחיאל יעקב וינברג סיפר כי לקראת חיסול גטו ורשה, פרסמו רבנים בגטו קריאה שלא להתאבד, בהסתמכם על שימוש בפתגם זה, וקראו: "היטלר יכול לקחת אותנו מעולם הזה, אבל לא יקח אותנו מעולם הבא, שמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא"[20].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אנציקלופדיה תלמודית, ערך מאבד עצמו לדעת, כרך ל"ח, הערה 93 ואילך (ראו שם למקורות באחרונים, וראו שם למקורות ומשמעויות שמקור המאמר הוא מחז"ל, אך לפנינו אינו מופיע בחז"ל, וראו שם למקורות דומים אפשריים בחז"ל)
  • יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, המאבד עצמו לדעת : היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים, פרק ו': ביאורי ההלכות של מסכת שמחות בדברי הפוסקים - "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא", עמ' 110–114
  • שמואל אשכנזי, יעקב ישראל סטל (עורך), אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירא, כרך א', ירושלים תשע"א, ערך המאבד עצמו, עמ' 246

קישורים חיצוניים

הערות שולייים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ רבנו בחיי בן אשר, רבנו בחיי, על ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק כ"ט, ד"ה ויש לתמוה.
  2. ^ רבי מנחם ריקאנטי, ריקאנטי, על ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"ט.
  3. ^ רבי אליהו הכהן, מדרש תלפיות, ‏חלק א', ערך חלק לעוה"ב, ורשה תרל"ה, דף רט"ז, עמוד א', באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר). דבריו הובאו אצל מספר פוסקים, כמו אצל הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו', חלק יורה דעה, סי' ל"ו, אות ד'.
  4. ^ רבי יחיאל מיכל לייטער, שו"ת דרכי שלום, סי' מ"א. וראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך מאבד עצמו לדעת, כרך ל"ח, הערה 98, שכן משמע מרבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, על משנהמסכת סנהדרין, ‏פרק י', משנה א'.
  5. ^ למקורות מוקדמים המביאים את פתגם זה, ראו: רבי יוסף מטראני, מהרי"ט, על מסכת כתובות, דף ק"ג; רבי אליקום גץ, שו"ת אבן השוהם, סימן מ"ד; רבי אליהו הכהן, שבט מחוסר, פרק כ'; רבי יעקב יהושע פלק, פני יהושע, על תלמוד בבלימסכת בבא מציעאדף נ"ט, עמוד א', ד"ה ואמר מר זוטרא; רבי דוד פרנקל, קרבן העדה, על תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ב', ד"ה ויחבוש.
  6. ^ ראו גם: רבי חזקיה בן מנוח, חזקוני, על בראשית, ט', ה'; רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק ג', סי' י'; רבי יוסף שאול נתנזון, יוסף דעת, על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף א'; חיד"א, שם הגדולים, מערכת גדולים, אות י', ערך ר"י בן הרא"ש; רבי אליהו הכהן, מדרש תלפיות, ‏חלק א', ערך חלק לעוה"ב, ורשה תרל"ה, דף רט"ז, עמוד א', באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר); רבי יהודה אסאד, שו"ת מהר"י אסאד, חלק יורה דעה, סוף סי' שנ"ה; רבי אלעזר פלקלס, תשובה מאהבה, חלק ג', על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף א' ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ת', הלכה ט'; רבי חיים רחמים יוסף פרנקו, שו"ת שערי רחמים, חלק ב', חלק יורה דעה, סי' ל"ב; רבי שלמה קלוגר, שו"ת האלף לך שלמה, חלק יורה דעה, סי' שכ"א; רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, על בראשית, ט', ה', ו"בתוספת ברכה", שם; רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א', פרק כ"ה, הע' 1; רבי בנימין אריה וייס, שו"ת אבן יקרה, חלק א', חלק יורה דעה, סי' נ"ו; רבי יחיאל מיכל לייטער, שו"ת דרכי שלום, סי' מ"א; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ו', סוף סי' ס'; רבי אליעזר יהודה ולדנברג, אבן יעקב, סי' א', ושו"ת ציץ אליעזר, חלק ז', סי' מ"ט פרק א'; רבי משה שטינברג, שו"ת משברי ים, סי' נ"ז, אות ג'; רבי יקותיאל יהודה גרינוולד, כל בו על אבלות, חלק א', פרק ד', סי' ג, אות מ"ט.
  7. ^ מדרש תהלים, מזמור ק"כ, ד'.
  8. ^ רבי נתנאל בן ישעיה, מאור האפלה, מובא אצל רבי מנחם מנדל כשר, תורה שלמה, ‏כרך ב', בראשית ב', פרק ט', אות ל"א, ירושלים תרפ"ט, עמ' תס"ז, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר), ושם ציין רבי מנחם מנדל כשר כי ודאי הדבר לקוח ממדרש חז"ל שהיה לפני המחבר.
  9. ^ משנהמסכת סנהדרין, ‏פרק י', משנה ב'.
  10. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ז, פסוק כ"ג.
  11. ^ רבי יום טוב ליפמן הלר, תוספות יום-טוב, על משנהמסכת סנהדרין, ‏פרק י', משנה א'; רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, על משנהמסכת סנהדרין, ‏פרק י', משנה א'; רבי אלעזר לנדא, יד המלך, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א. וראו אצל רבי מנחם מנדל כשר, תורה שלמה, ‏כרך ב', בראשית ב', פרק ט', אות ל"א, ירושלים תרפ"ט, עמ' תס"ז, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר). וראו גם אצל הרב אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך אבוד עצמו לדעת, שהעיר על כך מדברי רבי שלום מרדכי שבדרון, שו"ת מהרש"ם, חלק ו', חלק יורה דעה, סי' מ"ט, ומדברי רבי יוסף חיים מבגדד, שו"ת רב פעלים, חלק יורה דעה, חלק ג', סי' כ"ט.
  12. ^ תלמוד בבלימסכת כתובותדף ק"ג, עמוד ב'. וראו בדברי המהרי"ט, על מסכת כתובות, שהביא את דברי הגמרא האלו כמקור לביטוי. וראו מה שדחה זאת הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר, חלק ו', חלק יורה דעה, סי' ל"ו.
  13. ^ תלמוד בבלימסכת גיטיןדף נ"ז, עמוד ב'. וראו אצל רבי אלעזר לנדא, יד המלך, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א, שהביא ראיה מגמרא זו.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ‏חלק ב', ספר ד', פרק א', סעיף ה', וילנה תרמ"ד, עמ' 6–7, באתר אוצר החכמה.
  15. ^ רבי יקותיאל יהודה גרינוואלד, כל בו על אבלות, ‏חלק א', שבעה ימי אבילות, סעיף מ"ט, ניו יורק תש"ז, עמ' 318, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  16. ^ רבי יעקב יהושע פלק, פני יהושע, על תלמוד בבלימסכת בבא מציעאדף נ"ט, עמוד א', ד"ה ואמר מר זוטרא.
  17. ^ ראו לעיל בפסקה משמעות.
  18. ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו', חלק יורה דעה, סי' ל"ו, אות ד'.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ‏חלק ב', ספר ד', פרק א', סעיף ה', וילנה תרמ"ד, עמ' 6–7, באתר אוצר החכמה, וראו לעיל בפסקה "מקור" להבנתו של רבי יקותיאל יהודה גרינוואלד את דברי יוסף בן מתתיהו כמכוונים לרעיון פתגם זה.
  20. ^ הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, כרך א', סימן תש"ד.

NivdakVeushar.png