הוועדה להכוונה לאומית

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

הוועדה להכוונה לאומית הייתה ועדה של מנהיגים פלסטינים שהוקמה בסוף שנת 1978 במטרה להאבק באמצעים פוליטיים נגד תוכנית האוטונומיה של הסכמי קמפ דייוויד. הוועדה הוצאה אל מחוץ לחוק במרץ 1982, בגלל קשריה עם אש"ף.

בכנס פוליטי של ערביי יהודה ושומרון כנגד הסכמי קמפ דייוויד שהתקיים בירושלים ב-1 באוקטובר 1978 הוחלט על הקמת הוועדה להכוונה לאומית שתרכז את המאבק הפוליטי נגד תוכנית האוטונומיה. הנציגים לא נבחרו על סמך יחסי הכוחות בין המחנות האידאולוגיים של ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה, אלא כנציגים של אזורים גאוגרפיים ושל מוסדות מקומיים. לוועדה נבחרו 23 חברים, שכללו 8 ראשי ערים, של שכם, טולכרם, ענבתא, רמאללה, אל-בירה, יריחו, חלחול וחברון, 3 עיתונאים, נציגי אל-פג'ר, א-שעב וא-טליעה, נציגת נשים, נציג ארגוני צדקה, נציג האיגודים המקצועיים, נציגי ארגוני המהנדסים, רופאי השיניים ועורכי הדין, שני נציגי המגזר העסקי, נציגי סטודנטים, נציג המועצה האיסלמית העליונה וד"ר חיידר עבד א-שאפי ועוד נציג של רצועת עזה. בין הנציגים, עשרה היו מזוהים עם הפת"ח, ארבעה היו מזוהים עם מחנה הסירוב של אש"ף, ארבעה היו קומוניסטים וארבעה היו תומכי ממלכת ירדן. כמעט דבר לא איחד אותם, חוץ מההתנגדות להסכמי קמפ-דייוויד ותמיכה באש"ף. חברי הוועדה היו בעיקר מנהיגים לאומיים מקומיים, אנשי העילית העירונית החדשה של החברה הפלסטינית, אשר כונו לעיתים הבורגנות הלאומית. הוועדה סייעה ביצירת זהות לאומית פלסטינית ובשיתוף נשים בפעילות ציבורית[1].

הגורמים שתמכו במחנה הסירוב של אש"ף, בהם בסאם אלשכעה, היו דומיננטיים בוועדה, דבר שהביא לחוסר ההתעניינות של הפת"ח בוועדה ולהחרמתה על ידי ירדן[2]. בשנת 1979 ביקשה ירדן להרחיב את הוועדה על ידי הוספת ראשי ערים המזוהים עימה, אולם נענתה בסירוב ועל כן לא קשרה קשרים רשמיים עם הוועדה, למרות שנהלה קשרים עם אישים בוועדה.

עם הקמת הוועדה, הוחלט שהיא תפעל אך ורק במישור הפוליטי. חלק מחברי הוועדה ביקשו למתן את פעילותה כדי למנוע עימות עם ירדן או עם ישראל. למשל, נציג ארגוני הצדקה ביקש למנוע עימות עם ישראל שתפגע בפעילות הסיוע לאוכלוסייה. בניגוד למדיניות הישראלית שאסרה כל פעילות פוליטית של ערביי יהודה ושומרון וחבל עזה, נמנעה ממשלת ישראל מלפזר את הוועדה במשך מספר שנים[3].

העבודה היומיומית של הוועדה נוהלה על ידי תת-ועדה של שישה שכללה בעיקר ראשי ערים. בסוף שנת 1978 הם ארגנו ארבע הפגנות גדולות נגד הסכמי קמפ-דייוויד. הניגודים הפוליטיים בין חברי הוועדה מנעו שיתוף פעולה בכל תחום חוץ מהתנגדות לישראל[4]. באוקטובר 1979 קראה הוועדה לדחות את תוכנית האוטונומיה ולא להצביע במקרה שיהיו בחירות לאוטונומיה. בכרוז שהוציאו תקפו את הברית בין הציונות, האימפריאליזם האמריקאי ומשטרו של סאדאת שביחד יזמו את תוכנית האוטונומיה. הם הדגישו את זכות העם הפלסטיני לעמוד נגד פעולות הכיבוש בכל הדרכים ובכל האמצעים[5]. בפברואר 1980 יזמה הוועדה שביתה כללית ביהודה ושומרון במחאה על חילופי השגרירים בין ישראל ומצרים[6]

באביב של 1980, לאור הדומיננטיות של קואליצית השמאל ונציגי ארגוני הסירוב בוועדה, הגיעה הוועדה לידי שיתוק והוועדה חדלה מלקיים פעילות משמעותית, עד אשר פוזרה על ידי ישראל במרץ 1982[4].

ישראל נהגה בתחילה באיפוק כלפי הוועדה ושר הביטחון עזר ויצמן אמר במאי 1980 שהוועדה תוכל להיות פרטנר למשא ומתן עם ישראל על האוטונומיה אם לא יסיתו לאלימות[7]. ביולי 1980, לאחר גל של אלימות ביהודה ושומרון, שינתה ישראל את מדיניותה ומנעה את התכנסות הוועדה[8].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ F. Robert Hunter, The Palestinian uprising: a war by other means, University of California Press, 1991, page 24
  2. ^ Emile F. Sahliyeh, In search of leadership, Brookings Institution Press, 1988, pages 72-73
  3. ^ שלמה גזית, פתאים במלכודת, עמודים 94-95
  4. ^ 4.0 4.1 Emile F. Sahliyeh, In search of leadership, Brookings Institution Press, 1988, pages 75-77
  5. ^ ראשי עיריות ביו"ש קוראים להחרים האוטונומיה, דבר, 31 באוקטובר 1979
  6. ^ שבייתה כללית ביו"ש; נכשלה בעזה, דבר, 27 בפברואר 1980
  7. ^ וייצמן: הוועדה להכוונה ביו"ש יכולה להיות פרטנר למו"מ, מעריב, 9 במאי 1980
  8. ^ המימשל מנע כינוס של "ועדת ההכוונה הלאומית", מעריב, 15 ביולי 1980

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +511 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png