גלות אדום

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
היסטוריה של עם ישראל

גלות אדום או גלות רומי היא גלות עם ישראל שהחלה אחר חורבן בית המקדש השני, והיא המרכזית והארוכה מבין ארבע הגלויות. גלות זו החלה תחת שלטון האימפריה הרומית, ונמשכה תחת הממלכות הנוצריות שירשו אותה.[דרוש מקור] מכונה לרוב בכינוי הסתמי "הגלות", וכן בשם "אלפיים שנות גלות".

תחילת הגלות

מקובל לראות את התחלת גלות אדום עם חורבן בית המקדש השני (שנת ג'תתכ"ח (68), ג'תתכ"ט (69) או ג'תת"ל (70), לפי הדעות השונות בעניין). קשירת חורבן הבית עם תחילת החורבן ניתנת להבנה כבר בדברי חז"ל המציינים יחד את הגלות וחורבן הבית[1], ומפורשת יותר בספרי הראשונים והאחרונים[2].

מבחינה היסטורית, לא התקיימה גלות (=הגליה) כללית גורפת עם חורבן בית המקדש, ויהודים נותרו להתגורר בארץ ישראל מאות שנים לאחר החורבן, כולל בימי התקופה הביזנטית בארץ ישראל, וקיימים אף שרידי בתי כנסת מתקופה זו. כמו כן, מבחינת ריבונות, שליטת היהודים בארץ ישראל נשללה מהם בהדרגתיות במהלך התקופה הרומית בארץ ישראל, החל מכ-130 שנה לפני חורבן הבית, וכ-60 שנה לפני החורבן באופן מוחלט. בתקופה שאחר החורבן הייתה לעם ישראל אוטונומיה דתית, כלכלית ותרבותית לאורך זמן.

רבי צדוק הכהן מלובלין עומד על נתון היסטורי זה לעומת ההכרה של החורבן בתחילת הגלות, ומבאר:

משחרב בית המקדש, אף על פי שלא גלו [כולם] ממנה, גם היושבים בה אין נקראין "יושבי הארץ" ואין להם ישיבה בה, ואחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם - כמונו בחוץ לארץ - אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא

רבי צדוק הכהן מלובלין, דברי סופרים, אות י"ד

כמו כן, מאחר שבית המקדש ששימש כסמל רוחני וגם לאומי, חורבנו סימל את תחילת הגלות הפיזית שהחלה רק מאוחר מכן, וכך במקורות מופיע כאילו החלה הגלות בפועל כבר בעת חורבן בית המקדש[3]. בהתאם לכך תשעה באב מזוהה עם הגלות, כפי שהדבר מצוין רבות בקינות הנאמרות בו, שעוסקות באופן כללי בגלות ולא רק בחורבן בית המקדש.

עם זאת, תקופת חורבן בית המקדש השני הייתה נקודת פתיחה של שרשרת אסונות לאומיים, שיחד עם עוינות השלטונות רופפו בהדרגה את הנוכחות היהודית בארץ ישראל, והעבירו את כובד המשקל שלה לארצות אחרות.

בקרב החוקרים, יש מי שראה את קשירת חורבן בית שני בהתחלת הגלות בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי יוסטינוס מרטיר וטרטוליאנוס, שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך ש"קרבנו של ישו" הוא השלמתה ותכליתה של עבודת הקורבנות וכי היהודים שדחו אותו מרדו בא-ל ובשל כך נדחו מעל עם ישראל, הממשיך להתקיים בנצרות. למעשה בתקופה שאחרי חורבן הבית היו רבים סימני החירות מסימני הגלות. לעם ישראל הייתה אוטונומיה מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. לדבריו, מרד בר כוכבא המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא, ולכן רואה הוא את הגלות הממשית רק לאחר מרד בר כוכבא.[4]

סיום הגלות

גלות אדום נחשבת כגלות האחרונה, שאחריה לא תהיינה גלויות נוספות של עם ישראל מארצו; וסיום אותה הגלות מזוהה כחלק מהגאולה העתידית, שנחשבת לגאולה נצחית וגם כתחילת תהליך אחרית הימים, שבו ימות המשיח, תחיית המתים ואף בשם "העולם הבא".

אופן והגדרת סיום הגלות אינו מבורר דיו במקורות, והוא מופיע בצורות שונות במדרשים ובספרי ההגות ומחשבת ישראל.

מדינת ישראל כסיום הגלות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראשית צמיחת גאולתנו, אתחלתא דגאולה

בציונות הדתית מקובל לראות את סיום הגלות בהקמת מדינת ישראל, 1878 שנים לאחר חורבן בית שני; ויש שציינו את העלייה הראשונה או את הצהרת בלפור כסיום הגלות.[5] הרב קוק, בימי העלייה השלישית, כינה את אותה התקופה כפעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעלי הציונות.

לעומת זאת, בקרב חוגים חרדיים, ובייחוד אצל ה"קנאים" המתנגדים לציונות כגון חסידות סאטמר והעדה החרדית, הקמת המדינה אינה נחשבת כחלק מתהליך הגאולה וסיום הגלות, ומהם אף שרואים זאת כמעכב לגאולה.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ ראו לדוגמה תלמוד בבלימסכת מגילהדף י"ב, עמוד ב'; פסיקתא רבתי (איש שלום), פיסקא כח - על נהרות בבל, ד"ה זו היא ("בשעה שגלו ישראל וחרב בית המקדש"). וראו ספר הזוהר, חלק ג', דף כ', עמוד ב': "בההוא יומא דאתחרב בי מקדשא לתתא וישראל אזלו בגלותא ריחיין על צואריהון וידיהון מהדקן לאחורא", ועל פי זה אצל רבי ישראל אנקווה, מנורת המאור, פרק י"ג - הדין והדיין, עמוד 201, בשם מדרש.
  2. ^ ראו לדוגמה רבי אלעזר מוורמייזא, פירושי סידור התפילה לרוקח, אות ע"ב, נפילת אפים, עמוד תי"ח: "אדום גלות רביעי שהחריבו בית המקדש".
  3. ^ ראו לדוגמה: יהודה דוד אייזנשטיין (מלקט ועורך), אוצר מדרשים, מדרש עשר גליות, פרשה ה', תרע"ה (1915), מתוך: אלעזר הלוי גרינהוט (מלקט ועורך), ספר הלקוטים, 1898-1903: "ועלו אספסיינוס וטיטוס בן אשתו והחריבו בית שני והעיר, והגלו את אבותינו לרומי, זו גלות תשיעית".
  4. ^ אהרון אופנהיימר, מרד בר כוכבא, מחקרו וייחודו, מרכז זלמן שזר, עמ' 9.
  5. ^ ראו יצחק רפאל (עורך), אנציקלופדיה של הציונות הדתית, ‏כרך ה', ירושלים תשי"ח-תשמ"ג, עמ' 190, באתר אוצר החכמה, בדעת הרב קוק; חיים שבילי, ‏חזון החיים, ירושלים תרצ"ה, עמ' 23, באתר אוצר החכמה. וראו גם אלכסנדר זושא פרידמן, ‏כתבים נבחרים, ירושלים תשמ"ד, עמ' 81, באתר אוצר החכמה

NivdakVeushar.png