בית קברות
בית קברות או בית עלמין, הוא שטח אדמה ייעודי, שבו נטמנות גופות אנשים לאחר מותם.
בתי הקברות נחשבים לאתרים שנועדו לספק למת מנוחה שלווה, ולשמש מקום הנצחה ראוי ומכובד לאלה הרוצים לכבד את זכרו ולפקוד את מקום קבורתו. מיתוסים רבים ואמונות טפלות נקשרו בבתי הקברות, ברובם מתבססים על הפחד האנושי מן המוות ועל מסורות שונות המאמינות בתחיית המתים או בהיפרדות נשמתו של המת מגופו הגשמי. בתי קברות הצטיירו בפולקלור העממי כמקומות רדופי רוחות רפאים, המועדים לפורענות בעיקר בשעות הלילה.
היסטוריה[edit | edit source]
עוד משחר הדורות נהוג היה, במרבית התרבויות, לקבור את גופות המתים באדמה. בימי קדם נהוג היה לקבור את פשוטי העם בחלקת אדמה אקראית וזמינה, בעוד שמלכים, בני אצולה ומיוחסים זכו לקבורה בחלקה ייעודית, אישית או משפחתית, בלוויית ציון מבני כלשהו שנועד להנציח את זכרו ומורשתו של המת. בתרבות הכנענית והפיניקית היה נהוג לטמון את אבות המשפחה במערת קבורה, ואחת לשנה לקיים טקס המכונה סעודת מרזח, שבו היו עורכים סעודה במערה ובה השלדים של אבות המשפחה. בתרבות המצרית האמינו כי אדם שלא נקבר לא יזכה לחיי נצח. בהתאם לאמונה זו המלכים השקיעו משאבים רבים בחניטה וקבורה. גם פרים פולחניים זכו לחניטה וקבורה. בימי המשנה היה נהוג בארץ ישראל לקבור את האנשים החשובים בגלוסקמאות במערות קבורה. המפורסמים שבהם נמצאו בבית שערים.
הן הקבורה במערות והן הקבורה על פני הקרקע, התפתחו ככל הנראה באותו העת. קבורה על פני הקרקע התאפיינה בהצבת סלע מעל מקום הקבורה כמצבות. תפקידן היה לציין את מקום הקבר ונועדו לשמרו מפני פגיעות אנשים וחיות. האבנים אשר הונחו על גבי הקברים היו משוללי קישוט וסימן[1].
בתי הקברות במתכונת הקיימת היום החלו להיות בשימוש באירופה בתחילת המאה ה-19, עם הוצאת הקבורה מידי הכנסייה והעברתה לרשויות המוניציפליות. צמיחת הערים ואיכלוסן חייבו מציאת חלופה הולמת שתאפשר הקצאת שטחי אדמה נרחבים לקבורה המונית מכובדת, מבלי לפגוע בחיים העירוניים והפיתוח האורבני. לצורך כך יועדו שטחי קרקע בפאתי הערים.
בתי הקברות של הדתות השונות נבדלים בסממנים רבים. בעוד שבתי קברות נוצריים רבים מדושאים ומרווחים, ומעל לקבר מוצב צלב או לוח שיש עליו כתובים פרטי הנפטר, ביהדות ובאסלאם נהוג לבנות מצבה מעל כל חלקת הקבר, כשעליה מונח לוח שיש ועליו פרטי הנפטר.
בית קברות ביהדות[edit | edit source]
ביהדות קשור מנהג הקבורה לאמונה בתחיית המתים ובצלם א-לוהים שבאדם. גוף האדם ששימש משכן לנשמה א-לוהית "נגנז" בכבוד בעפר בתכריכים לבנים, כדין חפצי קודש. כשנקבע שטח קרקע חדש עבור בית קברות, נערך טקס "הקדשת בית הקברות" ומתחם בית הקברות נחשב לאתר מקודש שיש לנהוג בו בכבוד. ישנן הלכות שונות הקשורות למתחם זה.
כך למשל מצווה המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ב) על הרחקת הקברים מהעיר למרחק של לפחות חמישים אמה וכך גם נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות שכנים פרק י, הלכה ג). ובמקום אחר כתב הרמב"ם שאת בית הקברות יש להקים במרחק של שלושת אלפים אמה מהעיר (הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג, הלכה ג). הסיבה לשוני בין פסקי הרמב"ם היא, שבעבר היו נוהגים לתת לבשר להתעכל ולהרקב במשך זמן מה, ולאחר תקופה זאת היו אוספים את עצמות המת וקוברים אותן. יום איסוף עצמות המת נקרא יום ליקוט עצמות וקרובי המת היו נוהגים בו מנהגי אבלות מסוימים. לכן מצווה המשנה על הרחקת המתים למרחק של לפחות חמישים אמה כדי למנוע מטרד של ריח מתושבי העיר, אך המתים מונחים באתר זה באופן זמני בלבד. לעומת זאת, כיום שמקצים את הקרקע באופן קבוע וארוך טווח, ההלכה מקצה קרקע ברדיוס של שלושת אלפים אמה מסביב לעיר למטרות של חקלאות ואיכות הסביבה, ורק במרחק גדול מזה מקימים את בית הקברות.
ברכת אשר יצר אתכם בדין[edit | edit source]
ערך מורחב – ברכת אשר יצר אתכם בדין
הלכה אחרת הקשורה לבית הקברות היא ברכה מיוחדת אותה מברך המזדמן לבית קברות של יהודים לאחר שלושים יום בהם לא היה בבית קברות. המקור להלכה זאת מצוי בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי בפרק תשיעי של מסכת ברכות. לגבי נוסח הברכה ישנן גרסאות שונות.
הנוסח המקובל לברכה זאת הוא :
"ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקים אתכם בדין. ברוך אתה ה' מחיה המתים"
בספר אוצר דינים ומנהגים נכתב שברכה זאת אינה נוהגת בזמנו (הספר נכתב בשנת 1917) אך בסידור רינת ישראל הנחשב לעדכני מובאת ברכה זאת.
דינים נוספים[edit | edit source]
הלכה נוספת הנוגעת לבית קברות היא האיסור להסתובב בו עם תפילין או ציצית גלויים. היות שהעושה כן נראה כלועג למתים שאינם חייבים בקיום מצוות התורה ואילו הוא מקיימם כעת. מקורה של הלכה זאת בתלמוד הבבלי מסכת ברכות (דף יח, עמוד א). ולכן יש נוהגים להכניס את פתילי הציצית לתוך בגדיהם כשהם עומדים בשטח בית הקברות.
בשל האמונה בתחיית המתים, יהודים רבים חיפשו להיקבר בהר הזיתים, שכן עליו יעמוד המשיח, ובו תתחיל תחיית המתים[2].
בעבר נהגו היהודים להקצות לבתי עלמין מקומות יפי נוף כגון מדרון הר הזיתים, ממנו נשקף מראה העיר העתיקה בירושלים, בחברון שכן בית העלמין העתיק בתוך חורשת זיתים עתיקת יומין ובטבריה כוסה המדרון הפונה לכנרת גם הוא קברים[1].
קיים מנהג הלכתי וקבלי שלא לבקר בבית קברות בשבתות ובחגים, משום שבזמנים אלו אין הנשמות מצויות בקבריהן[3]. במקרה של תפילה על חולה מסוכן, יש מי שכתב שניתן להתפלל עליו בקבר של צדיק או של אבותיו[4].
ראו גם[edit | edit source]
- בית הקברות של חומת הקרמלין
- בית קברות צבאי
- קברים וקבורות בתקופת הברונזה הביניימית
- מערכת מידע לבית קברות
- קריפטה
- קטקומבות
לקריאה נוספת[edit | edit source]
- אבריאל בר-לבב, "מקום אחר - בית הקברות בתרבות היהודית", פעמים 98-99, סתיו-חורף תשס"ד, עמ' 5-37
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
- מאגר אודות בתי עלמין יהודים בכל העולם
- קברי צדיקים ברחבי העולם באתר "MyTzadik"
- מקבץ מאמרים בנושא בתי עלמין, פעמים 98-99, 2004
- יהודה שלזינגר, מדורגים לגן עדן, באתר ישראל היום, 24 בדצמבר 2010
- עו"ד יוסף ויצמן, בית המשפט פסק פיצויים בעקבות אובדן קבר, מתאריך 23 במרץ 2015 באתר כיכר השבת
הערות שוליים[edit | edit source]
- ^ 1.0 1.1 יעקב פינקרפלד, "בשבילי אמנות יהודית", עמ' 96, הוצאת ספריית פועלים
- ^ זכריה, י"ד, ד'. ילקוט שמעוני ישעיה רמז תסט ד"ה לאמר לאסורים צאו. פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא לא - ותאמר ציון.
- ^ רבי אהרון הכהן מלוניל, אורחות חיים, הלכות אבל, סוף אות י"ב - לעניין ראש חודש; רבי חיים ויטאל בשם האר"י, שער הגלגולים, הקדמה ל"ח, ד"ה גם צוה אותי, ירושלים תשמ"ד עמ' קל"ב; הרב יוסף שווארץ, הדרת קודש, חלק המכתבים, אות נ"ב, תרצ"א, עמ' 76; כל בו על אבילות, חלק א', פרק שלישי, סעיף ח', ניו יורק תש"ז עמ' 165, בשם הדרת קודש הנ"ל; רבי אברהם ישעיהו קרליץ (החזו"א), פסקי החזו"א, ס"ק ק"ג; הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א', פרק כ"ט, אות ו', ירושלים תש"כ, עמ' ש"ח; הרב יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, חלק ב', פרק ס"ה, הע' רפ"ג, ירושלים תשמ"ט עמ' ש"מ; הרב מרדכי אליהו, שו"ת הרב הראשי תש"נ–תשנ"ג, סימן ק"א, ירושלים תשס"ט, עמ' 236; הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, הלכות אבלות, פרק מ', סעיף כ"ה ואילך.
- ^ הרב שלום שכנא צ'רניאק, חיים וברכה, הלכות שמחות, אות ה', סעיף כ"ט, ורשה תר"צ, עמ' ק'.
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית, תחת רשיון ייחוס שיתוף זהה (CC BY-SA 3.0).
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +681 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
