בית הקברות היהודי ברודנו

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
בית הקברות היהודי ברודנו
מראה בית הקברות. ה'תשע"ו, 2015
מראה בית הקברות. ה'תשע"ו, 2015
פרטי בית הקברות
פעיל לא (החל מה'תש"י, 1950)
דת יהודי
הקמה 1780
שטח כ-50 דונם
מספר קבורים יותר מ-300,000. מספר הקברים כיום, 3,000
קואורדינטות 52°16′13″N 21°2′18″E / 52.27028°N 21.03833°E / 52.27028; 21.03833קואורדינטות: 52°16′13″N 21°2′18″E / 52.27028°N 21.03833°E / 52.27028; 21.03833
(למפת ורשה רגילה)
Poland Warsaw location map.svg<div style="position:absolute; left:שגיאה בביטוי: אופרנד < בלתי צפוי%; top:19345.663095678%;">
 
אורך או רוחב אינם בגבולות המפה.png

בית הקברות היהודי ברוּדְנוֹפולנית: Cmentarz żydowski na Bródnie; בעבר נודע יותר בשם: בית הקברות היהודי של פראגה) הוא בית קברות יהודי ותיק ברובע טרגובק (אנ') שבוורשה בירת פולין. בית הקברות היהודי ברודנו הוא בית הקברות היהודי הגדול ביותר בוורשה, ואחד מבתי הקברות היהודיים הגדולים באירופה כולה.

נקברו בו במשך השנים כ-300,000 איש, אך נכון ל-2013 השתמרו בו רק כ-3,000 מצבות.

מיקום ושטח

בית הקברות ממוקם במרכז ורשה, במערב רובע טרגובק (אנ'), סמוך לשכונה הוורשאית המפורסמת פראגה (אנ'). בית הקברות שוכן בשטח הבלתי-רשמי של פראגה, ומכך הוא מוכר גם בשם "בית הקברות היהודי של פראגה". שטחו עומד כיום על כ-50 דונם.

היסטוריה

רקע

הקהילה היהודית הראשונה בוורשה התקיימה בפרבר פראגה (אנ'), ובשנת ה'תק"ך (1760) היא מנתה אלפי יהודים[1]. החל מימי ראשית ההתיישבות היהודית בוורשה, בשנת ה'רפ"ז (1527), ועד למאה ה-18, לא היה בית קברות יהודי בוורשה[2]. לפני ייסוד בית קברות בפראגה היו יהודי המקום קוברים את מתיהם בעיירות הסמוכות: נובידבור, סוכצ'ב וגרודז'יסק[1].

יסוד: תקופת זביטקובר

מועד תחילת הקבורה בפראגה (לימים גם טרגובק) אינו ברור, ועדויות מהמהנדס ע. הרשטיין שביקר במקום לפני מלחמת העולם השנייה ומצא שם קברים כבר מ-1765 (ה'תקכ"ה), מעלות כי הייתה בו קבורה בלתי-חוקית לפני שהושג כתב הזכות לקבורה בו[3]. שמואל זביטקובר, שהיה סוחר ובנקאי ופרנס ועד ארבע ארצות, וגם סוכן החצר של המלך האחרון של האיחוד הפולני-ליטאי סטניסלאב פוניאטובסקי, השיג בשנת ה'תק"ם (1780) כתב-זכות מהמלך המאשר חכירה לצמיתות של שטח בגודל כ-6 דונם לשם הקמת בית קברות מגודר עם ביתן שמירה, בעלות של 400 זהובים לשנה; בכתב הזכות הופיע זביטקובר כמנהל בית הקברות[4]. קבלת הזכות ניתנה לו אודות לקשריו עם שר הפרובינציה הפולנית מזוביה ובאישורו של הבישוף מפלוצק שהציב לכך מספר תנאים וכן מס שנתי ליום יוחנן המטביל עבור הכנסייה בסקרישב[5]. לאחר כ-5 שנים הסתיימו העבודות להכשרת השטח והעניינים הפורמליים, וזביטקובר העביר את הניהול לחברה קדישא, תוך שהוא משאיר אצלו את הבעלות עם התניית הקבורה באישור פרטי ממנו לכל נפטר. עלות התיקונים נפלה על החברה קדישא, והיא קיבצה זאת באמצעות תרומות[5].

זכות הקבורה בשטח הייתה של זביטקובר, והוא דרש סכומים גבוהים עבור הקבורה בבית הקברות; אלו שלא עמדו בדרישה, קברו את הנפטרים שלהם בבית הקברות היהודי בסוכצ'ב המרוחקת כ-60 ק"מ מוורשה. בין אלו שנדדו לוורשה כדי לקבור שם את מתיהם היו גם יהודים עשירים בוורשה, שהעדיפו את הקבורה בבית הקברות שבסוכצ'ב מאשר להגיש לזביטקובר את בקשת הקבורה בשטחו. כדי למנוע את תופעה זו, נקבע על ידי השלטון שאם הנפטר הוא עשיר ובני משפחתו בחרו לקבור אותו בסוחצ'וב, עליהם יהיה לשלם סך של שליש מדמי הקבורה, 30 אדומים. בית הקברות בפראגה הפך למקור סכסוכים בינו לבין הקהילה היהודית בוורשה ובפראגה. לבעלות זביטקובר על שטח בית הקברות, קשורה גם עובדת היותו נשיא החברה קדישא בוורשה ובפראגה[5].

לצד סחיטתו של זביטקובר על הקבורה בבית הקברות שבבעלותו, ולצד מספר עובדות אחרות המאפילות את אישיותו, קיים סיפור (או אגדה) אחר על כך שבימי טבח פראגה (אנ'), עם כיבוש פראגה בידי הרוסים (במהלך מרד קושצ'ושקו (אנ') - "מרד ורשה"), בשנת 1794 (ה'תקנ"ה), ב-4 בנובמבר (י"א בחשוון)[6], ישב זביטקובר בחצרו עם שתי חביות מלאות מטבעות - האחת מטבעות של זהב והשנייה של כסף - ומסר הודעה לקוזאקים כי על כל יהודי חי שיביאו לפניו - יקבלו מטבע זהב, ואילו על גוף יהודי מת שיביאו לפניו על מנת לקבור אותו - יקבלו מטבע כסף. באמצעות כך הציל את חייהם של מאות יהודים ממוות בטוח[7]. לסיפור זה גרסאות שונות, ועל פי חלק מהן כל המתים שהובאו לפניו נקברו על ידו בבית הקברות שבבעלותו[1].

לאחר תקופת זביטקובר

בית הקברות טרום מלחמת העולם השנייה
יהודי פוקד את בית הקברות, טרום מלחמת העולם השנייה

עוד בחיי זביטקובר, בסוף המאה ה-18, הושג אישור לבניית בית קברות חדש בוורשה. מספר שנים לאחר פטירת זביטקובר, בשנת ה'תקס"ז (1806) - בימיו האחרונים של השלטון הפרוסי בוורשה, נפתח בית הקברות היהודי בוורשה הידוע כבית העלמין "גנשא". באותן השנים ניהלה יהודית אלמנתו של זביטקובר את החכרת בית הקברות לחברה קדישא, ועמה נחתמו החוזים[8].

לאחר מספר עשורים מפטירתו של זביטקובר (באמצע המאה ה-19), הורחב שטח בית הקברות ברודנו והוא עמד על כ-180 דונם. החל משנות ה'תק"ל (שנות ה-70 של המאה ה-19) נוהל בית הקברות על ידי המועצה היהודית המקומית; זו האחרונה ייעדה את השטח לקבורת עניים וחסרי אמצעים, ובכך החלה הזנחה של המקום.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מנהל בית הקברות היה אברהם משה פויזנר; בראשית ימי המלחמה הוא הועבר לתפקיד בבית הקברות היהודי בוורשה[9].

בעת הכיבוש הנאצי של פולין בעת מלחמת העולם השנייה נהרס בית הקברות, הן מנזקי משנה של המלחמה והן משימוש של שלטונות הכיבוש בבית הקברות ובמצבות כמקור לחומרי בניין. לאחר המלחמה, בעת שיקום וורשה ובנייתה מחדש, נאספו לבית הקברות גופות יהודים מנספי גטו ורשה ונקברו בקבורה המונית. בשנים שלאחר מכן פסקה הקבורה בו, והוא נסגר רשמית בה'תש"י (1950).

כיום

שער הכניסה לבית הקברות היהודי ברודנו

המקום, שהסתייע בתמיכה זניחה מהרשויות המקומיות, סבל מהזנחה ומצבו הלך והידרדר. בראשית שנות ה'תש"ם (שנות ה-80 של המאה ה-20) נקבעה בעירייה החלטה להפוך את המקום לפארק לאומי. לאחר התערבות של מספר גורמים ובהם אנשי אתרא קדישא, וכן פועלו ומימונו של יהודי-גרמני בשם שמעון ניסנבאום, שהתחייב בתוך כך לשפץ את המקום, נדחתה ההחלטה[10][11]. ניסנבאום, שחלק מבני משפחתו קבורים במקום, החל את פעולות השיקום בהקפת המקום (היקף של כ-5 ק"מ) בגדר בטון וברזל בגובה 3 מטרים, ובעלות כוללת של חצי מיליון דולר[10]. החל משנת 1984 (ה'תשמ"ד) ועד שנת 2010 (ה'תש"ע) נוהל ותוחזק המקום בידי "קרן ניסנבאום", מטעמו. בית הקברות חולל מספר פעמים, ואירעו בו מקרים פליליים (שוד). בעקבות חילול בית הקברות והשחתתו, פנו חברי הקהילה וגורמים נוספים לרשויות בבקשה להעלות את ההגנה על המקום. נציגים ממועצת העיר ורשה (אנ') ציינו כי הגנה על המקום מפני ונדליזם היא ראשונה בחשיבותה, ואילו שחזורו ושימורו עומדים בדרגת חשיבות משנית. בשנת 2010 הפסיק ניסנבאום את מעורבותו בהחזקת ושימור בית הקברות, ומעמדו המשפטי נמסר להחלטת בית המשפט. בשנת 2012 (ה'תשע"ב) נמסר בית הקברות לתחום אחריות הקהילה היהודית שהצהירה על פתיחת תוכנית שיפוצים חדשה במתחם.

מהקבורים בו

בין האישים המפורסמים שנקברו בבית הקברות: שמואל זביטקובר, מייסד בית הקברות ופרנס בוועד ארבע ארצות, והממציא אברהם שטרן, משכיל שעמד בראש בית המדרש לרבנים בוורשה והיה חותנו של חיים זליג סלונימסקי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 משה פראגר, בית יעקב, גיליון 158–159, תל אביב תשל"ג, עמ' 22.
  2. ^ הרב יהודה לייב פישמן מימון (עורך), ערים ואמהות בישראל, כרך ג', ירושלים תש"ח, עמ' 198.
  3. ^ עמנואל רינגלבלום, ‏"שמואל זביטקובר", ציון, ניסן תרצ"ח, עמ' 253, הע' 30, באתר JSTOR.
  4. ^ עמנואל רינגלבלום, ‏"שמואל זביטקובר", ציון, ניסן תרצ"ח, עמ' 253, באתר JSTOR.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 עמנואל רינגלבלום, ‏"שמואל זביטקובר", ציון, ניסן תרצ"ח, עמ' 254, באתר JSTOR.
  6. ^ Jewish Encyclopedia, ערך ורשה: שמואל זביטקובר.
  7. ^ עמנואל רינגלבלום, ‏"שמואל זביטקובר", ציון, ניסן תרצ"ח, עמ' 256, באתר JSTOR.
  8. ^ עמנואל רינגלבלום, ‏"שמואל זביטקובר", ציון, ניסן תרצ"ח, עמ' 254, ובהע' 35, באתר JSTOR.
  9. ^ יצחק רפאל (עורך) וישראל שפירא, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך ד', ערך "פויזנר, אברהם משה", תל אביב תשס"ז, טור 254.
  10. ^ 10.0 10.1 אברהם מרדכי אלתר, בדרכי פולין האבלות, חלק ב', תל אביב תשמ"ז, עמ' 527–528.
  11. ^ ראו ברוך שושן, "קבר אחים בגטו ורשה", יתד נאמן, מוסף שבת קודש, שמות תשמ"ט, עמ' 4.
  12. ^ הספר עוסק בבית הקברות היהודי בוורשה, אך לפי האמור בסוף המבוא (עמ' 6): "כן מצאתי את לבבי לספח ציונים אחדים מאנשי המעלה הנקברים בחצר מות במגרש פראגא אשר בו מצאו למו קבר אנשי השם טרם יסדו הבית מועד לכל חי בווארשא בשנת תקס"ז".

NivdakVeushar.png