אפרים משה פינר

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to navigation Jump to search


שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות

פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

אפרים משה פינר
שער מסכת ברכות בתרגומו של פינר
שער מסכת ברכות בתרגומו של פינר
לידה 1807
ה'תקס"ז
פינה, פוזנן, פרוסיה המערבית
פטירה 1880 (בגיל 73 בערך)
ה'תר"מ
פעילות בולטת תרגום התלמוד בבלי לגרמנית
השכלה דוקטור
תקופת הפעילות ה'תקצ"אה'תרכ"ו

אפרים משה פִּינֶר (בכתיב ארכאי: פיננער, ובגרמנית: pinner; ה'תקס"גה'תר"מ), היה מלומד יהודי אורתודוקסי במערב אירופה שעסק בתרגום עברי-גרמני, ובחקר תולדות היהדות. התפרסם בשל נסיונו לתרגם את התלמוד לגרמנית, והביקורת שספג בעקבות כך.

ביוגרפיה[edit | edit source]

נולד בעיר פינה שבמחוז פוזנן שבמערב פרוסיה לאלכסנדר זיסקינד, בן משפחתו של רבי יוסף לנדא מפוזנא. בצעירותו היה מתלמידי רבי יעקב לורברבוים, וככל הנראה למד גם אצל רבי עקיבא איגר. לאחר לימודיו פנה ללימודים אקדמיים וקיבל תואר דוקטור, והחל לעסוק בתרגום התלמוד. דרבון למלאכתו שאב מהזמנתו של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה, שניסה להכיר את הדת היהודית ולגרום להתבוללות היהודים ברוסיה, והציע פרס כספי בסך 100,000 רובל עבור תרגום התלמוד לצרפתית[1]. ניקולאי הזמין 100 עותקים מהחיבור, ופינר אף הקדיש את החיבור לכבודו.

ב-1845 ניסה פינר לייסד הוצאה לאור של כתבי יד יהודיים עתיקים, ופרסם באודסה פמפלט על תוכניתו תחת הכותרת "פראספעקטוס דער אדעסאער געזעלשאפט פיר געשיכטע אונד אלטערטוס געהערענדען העלטעטסטען העברעאישען אונד רבינישען מאנוסקריפטע"[דרושה הבהרה] בו הדפיס דוגמאות של כתבי יד מכתבי הקודש בניקוד משונה, אותם מצא אברהם פירקוביץ בחצי האי קרים.

בין השנים תרכ"אתר"ל הדפיס פינר בברלין, ספר בשם "כתבי קודש" ובו רשימה ביבליוגרפית של כתבי יד וספרים שהיו בבעלותו של פינר, וכן רשימה של אישים, רבנים, קברים ומצבות שונות, ופרטים אודותיהם. הספר הודפס ללא דף שער, ובתוכן חלקי בלבד.

כמו-כן תרגם בשנת תרכ"ו תפילה שחוברה על ידי רבי דוד פרנקל לניצחונו של פרידריך הגדול מלך פרוסיה במלחמת שבע השנים.

על אף האוריינטציה המשכילית של חיבוריו, השתייך פינר ליהדות האורתודוקסית-חרדית. הוא נחשב לתלמיד חכם ומקורב לרבנים חשובים, והיה מדקדק במצוות ונהג כירא שמים – מה שלא הציל את תרגומו מביקורת חריפה.

התרגום לתלמוד[edit | edit source]

בשנת תקצ"א הוציא פינר לאור את הכרך הראשון של תרגומו, על מסכת ברכות. פינר תרגם קטעים נבחרים מתוך שני התלמודים (בבלי וירושלמי), והציב אותם בשפה הארמית המקורית ובתרגום לגרמנית בשני עמודות מקבילות, ובתוספת הערות וביאורים בגרמנית. פינר גם כתב מבוא עברי וגרמני ובו רקע לגמרא ומחקר על זהות מחברי המדרשים השונים.

התלמוד עצמו הודפס בסגנון המהדורות הנפוצות. עם פירושי רש"י, ותוספות, והגהותיהם של רבי מרדכי יפה, רבי ישעיה פיק ברלין, רבי אליהו מווילנה, רבי יחזקאל לנדא, רבי בצלאל רנשבורג, ורבי עקיבא איגר, וכן פירושי הרא"ש, המהרש"ל, המהרש"א ופירוש המשניות לרמב"ם. ובתוספת פיסוק וניקוד.

מטרותיו של פינר היו הגנה על התלמוד שהואשם במאות השנים האחרונות באירופה בהאשמות חמורות מצד אנטישמים שונים, וכן רצון לגרום לנגישות לתלמוד עבור היהודים דוברי הגרמנית.

על הדפסת התרגום למסכת ברכות ספג פינר ביקורת קשה – הן מצד המשכילים והן מצד הממסד השמרני; שד"ל כתב עליו: "מי האמין כי בדור דעה כדור הזה, יקום אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו בחכמת התלמוד ובלשון התלמוד, וגם לה"ק נכריה לו, ובמלאכת הקדיטיקא לא ראה מאורות מימיו, ויתפאר נגד השמש ללמד לכל בני העולם הבנת התלמוד וידיעת לשונו מוצאיו ומבואיו!", וכך גם משכילים נוספים.

פינר יצא למסע לצורך גיוס הסכמות; בפרנקפורט דמיין קיבל את הסכמת רבי שלמה זלמן טריר, רבי יהודה לייב קרלבורג, רבי אשר ולרשטיין מקרלסרוהה בנו של רבי אריה לייב גינצבורג, רבי מנחם עמנואל דייץ, רבי שמואל חיים, רבי משה קוניץ, יצחק בר לוינזון[2].

בחורף ה'תקצ"ה, הגיע פינר לפרשבורג, ולאחר שהצהיר בפני רבי משה סופר כי רבי נתן מרקוס אדלר משתתף בעריכת התרגום, קיבל את הסכמתו של הרב סופר שנחשב לבעל סמכות עצומה בעולם הרבני והיהודי. לאחר זמן קצר חזר בו החתם סופר מהסכמתו לאחר שמספר רבנים[3] העירו את תשומת לבו על המכשולות העשויים להגרם מכך[א], ולאחר שבירור אצל רבי נתן אדלר העלה כי הוא אינו משתתף בעריכת התרגום, ביקש מפינר שיחזיר לי את הסכמתו, אך זה סירב. חרטתו של רבי משה מהסכמתו[ב], התפרסמה לאחר שפינר ביקש מוועד קהילת המבורג שירכוש מנוי לתרגומו, ואחד מבני הקהילה שלח מכתב לבעל החתם סופר. בתגובתו, ביקש רבי משה לפרסם את חזרתו ממתן ההסכמה ולהדפיס את מכתבו בהמבורג, אולם מחשש פגיעה בתרבות הגרמנית נמנעו רבני העיר מהדפסת המכתב והסתפקו בפרסום תוכנו מפה לאוזן. מאוחר יותר פרסם מכתב גלוי:

בעזה"י, חנוני חנוני שמעוני שמעוני!
רבותי גאוני הזמן חכמי דור ודורשיו המיחלים לחסדי ה' ומצפים תפארתו ושאר אחינו בני ישראל הנפוצים, המצפים להיות קבוצים.
כבר פרסמתי חטא מפורסם ומכשלה אשר תחת ידי אשר נתתי מכתב הסכמה לדאקטר פינר על העתקת ש"ס בלשון אשכנז וכבר נדפסה אגרתי בהמבורג. שם הודיתי ולא בושתי לומר בוש אני על כי בעונותי טחו עיני מראות, כי מלבד הטעם הנאמר שם, שכחתי מעיקרא המכשלות את הרבים היוצאות מהעתק הלז הא לן הא להו, ולא רציתי לפרש ולבאר הלא כבר קדמוני רבותי ועוררוני על כל פרטי הדברים אשר יש לחוש ויש בזה איסור גמור.
וע"כ דברים שאמרתי טעות הם והנני חוזר ועוקר הסכמתי מעיקרא והי' כלא ה' וכאפס ואין יחשבו דברים ההמה וישימו לאל מלתי.
אמנם זולת כל הנ"ל אשר היה בהעלם עין ממני בראשית מלאכתי הנ"ל, אזכור ברבים את אשר זכרתי ולא שכחתי אז, ואמרתי אל המעתיק הנ"ל, איך אפשר לעמוד על תוכן ופירוש וכוונת כל דבר, הלא כמה פעמים על דברת רש"י המבאר נחלקו גאוני עולם בכוונתו וכמה דיות נשתפכו וכמה ניירות וגוילים מלאים על דיבור א' ואיך ימלא ידו יחיד להסכים על פי דעתו כוונת הענין, והוא השיב לי כי הוא איננו אלא המקבץ חתומים, ויש חברת גדולי עולם צדיקי' ואנשי מעשה אשר יחלק להם הש"ס מסכת מסכת, ואח"כ יתקבצו ויעיינו הדק היטב...
לזה אני מבקש מגאוני הזמן להטיל גודא רבא על היושבים תחת דגלם, שלא ידפיסו ולא יקנו הספרים ההמה ולא יקראו בהם כלל וכלל, ויהי' כספר החתום לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה אל בית ישראל כלל...

מאמר על הדפסת התלמוד

על אף חזרתו של רבי משה סופר מהסכמתו, התעלם פינר מעובדה זו, ובחוברת לדוגמא שהדפיס כמחצית השנה לאחר מכן הדגיש את ההסכמה שקיבל מאת רבה של פרשבורג, אך לבסוף, השמיט את ההסכמה בעקבות התנגדותו הנחרצת.

התרגום הודפס בסופו של דבר רק בשנת תר"ב, לאחר כ-7 שנים מהפרשייה, ולאחריו לא הודפסה אף מסכת נוספת. ההיסטוריון יוסף קלויזנר סבור כי הצנזור לא אישר לפינר להדפיס את המסכת הבאה שתכנן – מסכת סנהדרין, בעקבות אזכורי הגנאי של ישו[5].

קישורים חיצוניים[edit | edit source]

ביאורים והרחבות[edit | edit source]

  1. ^ בין הלוחמים הבולטים ביותר בתרגומו של פינר, היה צבי הירש לעהרן שהתכתב עם רבי משה סופר ורבנים נוספים ומנה מספר בעיות מהותיות בתרגום (מלבד האיסור העקרוני ללמד את התורה לגויים), כמו ניסיון לפרש נסים שנכתבו בתלמוד כתופעת טבע, ואיסור כתיבת תורה שבעל פה בשפה זרה.
  2. ^ ביקורת על פרסומה של חרטה זו, וטענה כי היא מזוייפת הושמעה במאה שלאחר מכן על ידי רבי חיים אלעזר שפירא שראה זאת ככפגיעה חינוכית בסמכותו של בעל החתם סופר[4].

הערות שוליים[edit | edit source]

  1. ^ אליעזר לזרוס גולדשמידט, ‏"תרגום התלמוד הבבלי לגרמנית", בתוך: ארשת: ספר שנה לחקר הספר העברי, כרך ב', ירושלים תשמ"א עמ' 319, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  2. ^ רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ, ‏מאמר על הדפסת התלמוד, ירושלים תשי"ב עמ' רמ"ו, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  3. ^ ראו לדוגמה: רבי שלמה סופר, ‏איגרות סופרים, אגרת ס"ו, וינה תרפ"ט ח"ב עמ' 70, באתר HebrewBooks.
  4. ^ רבי חיים אלעזר שפירא, ‏נימוקי אורח חיים <מהדורה חדשה>, סי' רמ"ג, ירושלים תשע"ד, עמ' קס"ו, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד, או לעורכים הפעילים באתר).
  5. ^ יוסף קלויזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, חלק ג', ירושלים תרצ"ט, עמ' 7.

NivdakVeushar.png