אי לאו דדלאי לך חספא, לא משכחת מרגניתא תותה

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search

אי לאו דדלאי לך חספא, לא משכחת מרגניתא תותה (תרגום מארמית: אילולי הרמתי את החרס עבורך, לא היית מוצא את האבן היקרה תחתיו, נוסח נוסף: אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותה) הוא ביטוי חז"לי בארמית, המופנה כלפי אדם אשר טען טענה נכונה, אך התבסס על טענה קודמת של בן שיחו.[1]

חכמי התלמוד משתמשים בביטוי זה כשחכם אומר לחברו שתירוצו, ראייתו, או המקור שמצא לשאלה או סוגיה מורכבת אכן נכון, אולם הוא לא היה מגיע בכוחות עצמו לכך. ניתן להבין אמרה זו כביקורת, המופנת כלפי מי שזוקף לעצמו הצלחה אליה הגיע רק עקב תלות בסיוע חיצוני שהכשיר את הדרך עבורו. אולם יש המפרשים[2] אותה כמימרה הנותנת חיזוק ואישור שאכן יחד עם הטענה התחילית של הראשון, יוצא שהשני מעמיד דברים על דיוקם.

משמעות הביטוי

רבנו תם ביאר[3] את הקשר בין חרסים לאבנים טובות, בכך שבקרקעית הים יש אבנים רחבות כחרסים ותחתיהן נמצאות המרגליות. וכביטוי דומה הנמצא במסכת בבא קמא "צללת במים אדירים (להעלות מרגליות), והעלית בידך חרס".

שימושים בספרות הרבנית

כמו ביטויים חזל"יים אחרים, גם מטבע לשון זה בא לידי שימוש בספרות הרבנית, אם כי לא תמיד בצורת שימוש זהה למקור. לדוגמה השפת אמת נעזר בביטוי כדי לבאר מדרשהאבות לעומת משה רבנו: מכיון שהקדימו האבות בעבודתם, הכשירו את הדרך למשה רבינו שיוכל להגיע למדרגתו. ולולא עבודת האבות שקדמה לו וכביכול חשפה עבורו את המרגלית שתחת החרס, לא יכול היה להגיע למדרגתו.

מצוי גם שימוש השם דגש על חלקו הראשון של המשפט דלאי לך חספא עבור אדם הרוצה לתאר מצב בו התחיל חלק ממשימה והוא מניח לאחרים להשלימה, או שרוצה למצטנע ולהקטין את חלקו בה. לדוגמה בתשובות הרדב"ז[5] "ועיין עלה דאנא דלאי לך חספא ואת תשכח מרגניתא" ("עיין עוד על כך שהכשרתי את פרטי הסוגיה ותמצא"). ובדומה לכך בתשובות הריב"שעגון האשה, עשה כטוב בעיניכם דאנא הא דלאי לך חספא (אני רק פרשתי את הצדדים אך איני סומך על עצמי לפסוק הלכה)".

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. ^ תלמוד בבלימסכת בבא מציעאדף י"ז, עמוד ב'; מסכת יבמותדף צ"ב, עמוד ב'; מסכת מכותדף כ"א, עמוד ב'.
  2. ^ כגון הרשב"א
  3. ^ רבנו תם, על בבא מציעא דף יז עמוד ב
  4. ^ שמות רבה ו, ד, וכן במסכת סנהדרין קיא, א: בשעה שאמר הקב"ה למשה (ספר שמות, פרק ו', פסוק ג') "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", הצטער על כך ואמר "חבל על דאבדין". מפני מה הצטער הקב"ה? והלא נגלה אל משה בשם ה' ואם כן הרי שמדרגתו גבוהה היתה משל אברהם יצחק ויעקב, ומה מקום יש לו להצטער על האבות?
  5. ^ תשובות הרדב"ז חלק ה א׳תכ״ט
  6. ^ תשובות הריב"ש נ"ז

NivdakVeushar.png