איחוד האמירויות הערביות

איחוד האמירויות הערביות
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מדינה	מדינת האמירויות הערביות המאוחדות
תמונת סמל	Coat of arms of the United Arab Emirates.svg
מוטו לאומי	א-לוהים, אומה, נשיא
המנון	תחייה הרבה אומתי
יבשת	אסיה, המזרח התיכון, חצי האי ערב
שפה רשמית	ערבית
משטר	מונרכיה פדרטיבית
אירועי הקמה	- עצמאות - תאריך
תאריכי הקמה	מהממלכה המאוחדת 2 בדצמבר 1971
שמות מנהיגים	שייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן שייח' מוחמד בן ראשד אאל מכתום
מנהיגים	נשיא ראש ממשלה
ראש המדינה	נשיא
העיר הגדולה ביותר	דובאי
אחוז מים	זניח
מטבע	דירהם
סימון מטבע	AED
אזור זמן	+4
סיומת אינטרנט	ae, امارات
קידומת טלפון	971
(למפת איחוד האמירויות הערביות מוגדלת)   אבו דאבי דובאי שארג'ה אל-עין עג'מאן ראס אל-ח'ימה פוג'יירה ק ט ר ערב הסעודית עומאן עומאן המפרץ הפרסי איחוד האמירויות הערביות (למפת איחוד האמירויות הערביות רגילה)   אבו דאבי דובאי שארג'ה אל-עין עג'מאן ראס אל-ח'ימה פוג'יירה ק ט ר ערב הסעודית עומאן ע. המפרץ הפרסי איחוד האמירויות הערביות

העיר דובאי באמירות דובאי

חלוקת האמירויות לפי שטח (לחצו להגדלה)

מדינת האמירויות הערביות המאוחדות (בערבית: دولة الإمارات العربية المتحدة‎ דאוּלת אלאִמַארַאת אלעָרַבִּיָּה אלמֻתָּחִדָה) הידועה גם בשם איחוד האמירויות הערביות היא מדינת מדבר מוסלמית עשירה בנפט הנמצאת בדרום-מזרח חצי האי ערב (דרום מערב אסיה).
איחוד האמירויות הערביות הינה פדרציה הכוללת שבע אמירויות: אבו דאבי, עג'מאן, דובאי, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה ואום אל-קיוין.

האמירויות המרכיבות את המדינה

• אבו דאבי
• עג'מאן
• דובאי
• פוג'יירה
• ראס אל-ח'ימה
• שארג'ה
• אום אל-קיוין

היסטוריה

ערכים מורחבים – היסטוריה של איחוד האמירויות הערביות, חוף שביתת הנשק

ממצאים ארכאולוגים שנחשפו באיחוד האמירויות מציגים היסטוריה ארוכה של מגורים אנושיים וסחר אזורי, כולל עם מסופוטמיה. מספר שבטים התיישבו באזור זה, גם לאורך החוף וכן בפנים הארץ. במאה השביעית השבטים המקומיים עברו תהליך של איסלאמיזציה.

במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים בני הכת האסמעילית.

בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מרוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. במהלך אותה מאה הרבו השייח'ים ראשי השבטים לעסוק בשוד ימי אינטנסיבי, שהוציא לאזור את כינויו "חוף שודדי הים". בריטניה הוטרדה מאוד מהפעילות הפירטית הזו שסיכנה את מסחרה עם הודו, ובראשית המאה ה-19 החלה לנקוט צעדים צבאיים כדי להפסיקה. ב-1820 כפתה על שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). במסגרתו פרסה למעשה בריטניה את חסותה על מדינות החוף והתחייבה לעזור בכספים לשליטיהן (חסות והתחייבות שנמשכו עד שנת 1971).

ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות.

בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטר על הקמתה של פדרציה משותפת. המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל ח'יימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ - ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומאן וערב הסעודית; השתלטות איראן על איי טונב והאי אבו מוסא, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא מצאה את פתרונה עד היום).

היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן (1979), מלחמת איראן-עיראק (1980-1988) ופלישת עיראק לכווית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו דאבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגייס תמיכה בינלאומית למען ביטחון הפדרציה.

ב-1990 האשימה עיראק את איחוד האמירויות הערביות ואת כווית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכווית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק והביאה לשחרורה של כווית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שהן ממשיכות לראות בה אויבת, בדומה לעמדת ערב הסעודית הנוכחית, בניגוד לעמדת ערב הסעודית בעבר, שהייתה מגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן.

בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן כיורשו בתפקיד.

ערך מורחב – יחסי איחוד האמירויות הערביות-ישראל

האמירויות הערביות המאוחדות, כחברות בליגה הערבית מאז הקמת הפדרציה, נקטו עמדה עוינת לישראל ונמנעו מכל קשר עמה עד להסכמי אוסלו של תחילת שנות ה-90. בעקבות ההסכמים היו גישושים בין ישראל לבין האמירויות, אולם הם פסקו.

פוליטיקה

האמירויות הערביות היא פדרציה של שבע אמירויות שלכל אחת חוקים משלה. בראש כל אמירות עומד שייח' ששלטונו עובר בירושה. המנהיג של כל אמירות מכריע בשאלות פנימיות של מדיניות בתחומי כלכלה, חברה ודת, ואילו מדיניות החוץ וההגנה של האמירויות היא משותפת. בשנת 1971 הקים האיחוד פדרציה שבה כל אמירות החזיקה בכוח רב שכלל גם את זכויות הכרייה (בעיקר נפט), ולכן הממשל הפדרלי התפתח בצורה איטית.

"המועצה העליונה" מורכבת מהמנהיגים של שבע האמירויות. בראש המדינה ובראש "המועצה העליונה" עומד הנשיא, שתפקידו בעל סמכויות פוליטיות נרחבות, ונבחר לתקופת כהונה בת חמש שנים מבין אמירי המדינות, אם כי בפועל אמיר אבו דאבי תמיד מכהן כנשיא (להשוואה, במלזיה ראש המדינה נבחר מבין סולטני המדינות המלוכניות, אך מכונה רשמית יאנג די-פרטואן אגונג, ובשפה היומיומית מכונה מלך, למרות שבפועל היאנג די-פרטואן אגונג מכהן לכהונה קצובה והתפקיד עובר ברוטציה).

"המועצה העליונה" של מנהיגי האמירויות בוחרת גם את "מועצת השרים" (הקבינט), שבראשה עומד ראש הממשלה, ואילו "האספה הלאומית", שבה יושבים 40 שרים שנבחרים מכל האמירויות, בוחנת חוקים שמוצעים.

קיימת מערכת משפט פדרלית, וכל האמירויות מלבד אבו דאבי וראס אל-ח'ימה הצטרפו אליה. לכל האמירויות יש חוקים חילוניים וחוקים אסלאמיים לאזרחים, לפושעים ולבתי המשפט הגבוהים. המשטר באמירויות נחשב סובלני יחסית בכל הקשור למעמד הנשים ולאורח החיים של הזרים החיים במדינה.

כלכלה

עד שנות ה-60 נחשבה כלכלת האמירויות לכלכלה נכשלת, דלת אמצעים ומשאבים, והתבססה בעיקר על פעילות ימית - דיג, שליית פנינים, בניית סירות וסחר ימי. אולם מאז גילוי הנפט בתחומה בראשית שנות ה-60 חלה מהפכה כלכלית, המאפשרת מאז ואילך רמת חיים מן הגבוהות בעולם. עתודות הנפט של האמירויות גדולות, רובן מצויות באבו דאבי.

החל משנת 1974 הפדרציה חברה בארגון אופ"ק, ארגון המדינות המייצאות נפט אשר מטרתו לקבוע יחד עם חברות הנפט את קצב הפקת הנפט, מחיריו, וזיכיונות עתידיים. בעזרת החברות בארגון האמירויות משפיעות על ויסות קצב הפקת הנפט בעולם ושולטות יחד עם חברי הארגון במחיר הנפט העולמי - בעיקר על ידי קביעת מכסות הפקה לכל אחת מהמדינות החברות.

כלכלת המדינה מושתתת בעיקר על ענף הנפט והגז הטבעי אולם לצד הענף מפתחות האמירויות ענפי כלכלה נוספים כגון ייצור אלומיניום, טקסטיל, חומרי בניין, הפקת אמוניה, עיבוד מזון. תנאי האקלים אינם מאפשרים את התפתחותה של חקלאות ענפה. כיוון שכך, תרומתה לתוצר הלאומי מצומצמת.

מאז שנות ה-80 מספר התיירים גדל באופן דרמטי בעיקר אירופים המחפשים חורף מתון וקל ובמיוחד לאחר שהוחלט לשנות את מדיניות הטיסות למדיניות "שמיים פתוחים" שגרם להורדת מחירי הטיסות מאירופה ושימוש בנמל התעופה כנקודת ביניים בין אירופה למזרח הרחוק.

המאזן המסחרי של האמירויות מרשים, בשנת 2000 עמד העודף במאזן על כעשרים מיליארד דולר. אחד ממאפייניה הייחודיים של כלכלת האמירויות הערביות המאוחדות הוא הסתמכותה הבלעדית כמעט על עבודה זרה: יותר מ-90% מכוח העבודה.

באמירות דובאי גורדי שחקים ומלונות פאר רבים; עם המפוארים שבהם נמנה בורג' אל-ערב, שהוא מן המלונות הגבוהים בעולם.

בשנת 2006 סוכם על תחילת פעילות מדעים בתחום החלל ובשנת 2009 שוגרה לחלל חללית דובאי סאט 1.

גאוגרפיה

רובה של המדינה הוא מדבר שחון. במזרח מתנשאים הרי חג'ר (2,500 מטר בשיאם), ומהם משתפלת במתינות רמה מדברית צפונה ומערבה עד סבחת מאטי - מישור מלחה המגיע עד לגבול ערב הסעודית.

אין בשטחי האיחוד נחלים, אגמים או מאגרי מים עיליים כלשהם. מים מצויים בנאות מדבר כמו אל-עין וליווה, נשאבים מאקווה (אקוויפר) תת-קרקעית, או מותפלים ממי הים.

בקיץ עשויות הטמפרטורות לעלות עד °49. בשאר ימות השנה נעים יותר, °20 - °35. כמות המשקעים הממוצעת היא כ-80 מילימטר גשם בשנה. סופות החול שכיחות והן מלוות ברוחות שָׁמָל (רוח צפונית-מזרחית הנושבת לאורך דרומו של עמק הפרת והחידקל והמפרץ הפרסי) וחמסין (רוח דרומית יבשה).

דמוגרפיה

אוכלוסיית איחוד האמירויות הערביות מנתה ב-2015 5,779,760 תושבים והייתה האוכלוסייה ה-112 בעולם בגודלה. היחס בין מספרי הגברים למספרי הנשים במדינה אינו טבעי: מספר הגברים גדול פי 2.743 ממספר הנשים. זהו הפער הגדול ביותר בין מספרי גברים לנשים בעולם. כ-88% מהאוכלוסייה חיים ביישובים עירוניים.

במדינה אוכלוסייה מלאומים שונים ומגוונים. 19% מהם אמירתיים ו-23% הם ערבים אחרים, איראניים, ובלוכים^{[דרושה הבהרה]}. 50% הם דרום אסיאתים (פקיסטנים, הודים, בנגלדשים וסרי לנקאים). 8% הם אחרים, ברובם ממזרח או מערב אסיה (נכון לשנת 1982). רובם הגיעו לעבוד באמירויות עם תחילת שגשוג תעשיית הנפט בשנות ה-60.

76% מתושבי איחוד האמירויות מוסלמים. מתוכם 85% הם סונים ו-15% הם שיעים. 9% מהאוכלוסייה הם נוצרים ו 15% הם אחרים.

קרוב ל-15% מהאוכלוסייה הם ילידים בעוד 85% הם מהגרים. פחות מ-20% מהאוכלוסייה הם אמירתיים אזרחי המדינה.

ראו גם

• אמירטס - חברת התעופה הלאומית של איחוד האמירויות הערביות
• אמירויות איחוד האמירויות הערביות - רשימת האמירויות, גודלן ומספר תושביהן
• מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ
• הכוחות המזוינים של איחוד האמירויות הערביות
• יחסי איחוד האמירויות הערביות-ישראל
• היסטוריה של איחוד האמירויות הערביות

קישורים חיצוניים

• איחוד האמירויות הערביות, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• COUNTRY PROFILE: UNITED ARAB EMIRATES, אתר הספרייה הדיגיטלית של קטר
• צבי בראל, כיצד המשבר בדובאי ישפיע על מדינת איחוד נסיכויות המפרץ?, באתר הארץ, 04/12/09
• האתגרים הכלכליים ויציבות המונרכיות במפרץ הפרסי, מגזין המזרח הקרוב, 6 באוקטובר 2014
• מורן זגה, בין מדבר לגלובליזציה. הצצה למדינת האח הגדול במפרץ, באתר ynet, 9 בינואר 2017

הערות שוליים

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה גדול מערך זה ב +20960 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

רענן נתונים