אדמו"ר
ערך זה עוסק במנהיג בחסידות. אם התכוונתם למשמעות הכללית, ראו 
אדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו), המכונה גם רבי ובמקור הצדיק, הוא המנהיג הרוחני בתנועת החסידות. כיום משמשים רוב האדמו"רים כראשיהן של חצרות ממוסדות. מרכזיותם היא מעיקרי החסידות, ומעוגנת בתפישתה הקבלית. החסידים אמורים לציית ולהיות נאמנים להם לחלוטין, הנהגה המכונה "דבקות בצדיק" או "התבטלות לצדיק" בספרות הפנימית של התנועה. התואר אדמו"ר, ששימש ככינוי כבוד כללי לרבנים עוד לפני ראשית החסידות, נעשה עם הזמן למזוהה כמעט בלעדית עם צדיקיה. בישראל הוא רווח בשימוש תדיר. באירופה, ובהמשך בארצות הברית, "רבי" הוא המקבילה המוכרת יותר.[1]
רקע[edit | edit source]
הופעת החסידות במאה ה-18 נבעה מיוזמתם של הבעש"ט ובעיקר ממשיכי דרכו לחדול מהעיסוק החשאי בקבלה ולבסס דגם של הנהגה ציבורית על שימוש בה עבור הכלל. לשיטתם, אמנם רק יחידי סגולה היו מסוגלים להגיע למצב של "דבקות", התייחדות מיסטית עם אך המון העם הפשוט יכול היה להתקרב לכך על ידי כך היצמדות לאותם צדיקים. אלה היו מסוגלים גם לסייע להולכים אחריהם על ידי הורדת שפע מהעולמות העליונים. הפצה פומבית ועממית זו של רעיונותיהם הקבליים – הצדיק נועד לחלץ את הניצוצות השבויים בקליפות ולתקן את העולם, לרדת למדרגת החוטאים כדי להעלותם משם וכיוצא בזה – הבדילה בין ראשי החסידות לדגם הטיפוסי של המקובל הנסתר בעבר. המושג המרכזי של התנועה הפך להיות הצדיק המתעלה לדבקות ומשפיע רווחה על קהלו. רחל אליאור ראתה בביסוסה סביב מנהיגיה אלה מענה לצורך לפשט את רעיונותיה הרוחניים הסבוכים, שהיו נהירים רק לקהל מצומצם ומלומד, עבור השכבות העממיות שבקרבן פשטה: הצדיק, שרוב פעולתו הייתה בעולמות העליונים ושימש מעין גשר בין הספירות הגבוהות למרחב הגשמי, היה יישום חי של תורת החסידות.[2] רבי יעקב יוסף מפולנאה היה הראשון לעצב את רעיון הצדיק, ורבי אלימלך מליז'נסק המשיך בכך בכתביו. הראשון שכונה "צדיק" במובן זה הוא כנראה רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, עם מותו ב-1781. מנהיגי התנועה הואשמו על ידי הממסד הרבני של ימיהם בשימוש בלתי-מרוסן בתורות אזוטריות עבור ההמונים הנבערים ובסטיות שונות מההלכה; הם, מצדם, ביקרו את הנהגתם של מקובלים מן הסוג הישן, כמו הגר"א, שסירבו להפוך את משלח ידם לנושא ציבורי. לראייתם, מקובלים אלו שהסתגרו בד' אמותיהם מנעו את השפעתם מהציבור הרחב[3]:
"צדיק כתמר יפרח וגו' [כארז בלבנון ישגה]. כי הנה יש ב' מיני צדיקים, ושניהם צדיקים גמורים. אך החילוק ביניהם, האחד הוא תמיד בדביקות הש"י ועושה עבודתו המוטלת עליו. והוא צדיק רק לעצמו ולא לזולתו, כלומר שאינו משפיע מצדקתו לאחרים. וזה הוא הנמשל לארז, שאמרו רז"ל שאינו עושה פירות. שהוא רק צדיק בפני עצמו... אבל הצדיק הב' הוא נמשל לתמר העושה פירות. וזהו כתמר יפרח, כלומר שהוא מוציא יקר מזולל ומפריח ומרבה הטוב בעולם... שכרו כפולה [ומכופלת] הרבה יותר מן הצדיק הראשון הנזכר, אף שגם הוא צדיק גמור."
שליטתו של הצדיק בחיי חסידיו ומעמדו הבכיר פורשו כנדיבות באמת ובתמים וויתור על התעלות כדי לרדת לחיי החומר לטובת אנשי קהילתו. רבי אלימלך מליז'נסק כתב על כך ב"נועם אלימלך": "וה' יתברך מלמד לצדיק שלא זה בלבד יעשה לקשר עצמו בשבעה רועים (מדרגה גבוהה) רק יקשר עצמו בכללות ישראל גם כן, אך זאת בלתי אפשר לקשר עצמו בכללות ישראל ובשבעה רועים בבת אחת כי בעת שהוא מקשר עצמו בכללות ישראל צריך לירד ולהטות עצמו מדרגתו העליונה."[4]
ייחוס[edit | edit source]
בתחילת הדרך, כמומלץ בכתבי מייסדי התנועה, הועברה האדמו"רות למתאים ביותר מבין תלמידי הצדיק הנפטר. בראשית המאה ה-19 החלו החצרות החסידיות להתמסד כשושלות, שראשיהן ביססו את תביעתם להנהגה על ייחוס אבות, בעיקר ישירות לבעש"ט. הראשון שעשה זאת היה כנראה רבי ברוך ממז'יבוז', שטען לסמכות מתוקף קרבתו לסבו. הליך ירושה נערך לאחר פטירת רבי מנחם נחום מצ'רנוביל ב-1787. עליונות הייחוס הופגנה בחסידות חב"ד עם מות מייסדם ב-1813; לאחר מאבק בין תלמידו הבולט רבי אהרן מסטרשלה לבנו רבי דובער שניאורי, ניצח השני והמשרה נותרה חזקה משפחתית מאז ועד למות מנחם מנדל שניאורסון ב-1994. משנות ה-20 של המאה ה-19 הפך עקרון הירושה למקובל כמעט ללא יוצא מן הכלל ברוב מזרח אירופה, למעט פולין הקונגרסאית בה הוסיפו לדבוק בהליך בחירה על ידי המעגל הפנימי של החצרות. זה דעך לטובת השושלתיות רק החל משנות ה-60.[5] הפיכת האדמו"רות לירושה חפפה את ההתמסדות של החסידויות לחצרות מאורגנות, מגמה שהתלוו אליה שמרנות גוברת ודגש מופחת על העיסוק בתורה המיסטית של הזרם: מושגים מימיו המוקדמים, כמו העלאת מחשבות זרות (טמאות) בתפילה כדי לזקק את הניצוץ שבהן, נדחקו לשוליים ואף גונו. מרטין בובר ואחרים כמוהו שהחזיקו בתפישה רומנטית של החסידות המוקדמת ראו בכך דעיכה והתאבנות של התנועה, למרות שרוב החוקרים ציינו כי בתקופה זו היא הגיעה לשיא השפעתה ועוצמתה ולא פסקו בה תופעות של התחדשות רוחנית.[6]
לאחר פטירת הרבי התרחשו לעיתים חיכוכים חריפים בין אוהדי יורשיו. במקרים רבים התפצלו התומכים, כפי שקרה בחסידות תולדות אהרן וחסידות סאטמר. יש חסידויות בהן הקדימו תרופה למכה וכל אחד מהבנים החפץ בכך מקים לעצמו חצר. המינוי הוא לכל ימי חייו, גם אם מחמת מחלה הצדיק אינו מסוגל יותר לתפקד. במקרה כזה, המנהיג בפועל של החצר עשוי להיות היורש המיועד או אחד מנאמני המכהן. לעיתים היה הבן היורש צעיר במיוחד ומונה על אף גילו. כאלה נודעו בשם ינוקא.
הנהגה[edit | edit source]
הנהגתו של האדמו"ר את חסידיו ודבקותם בו מתבטאת בדברים רבים. אף תלמידי חכמים גדולים שבחסידות נכנעים בפני בנו של הרבי שיורש את מקומו, גם אם היה צעיר בימים. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי שבא מרקע חסידי, תיאר בביקורתיות את שאלתו של צדיק צעיר לימים שהופנתה אל זקן תלמידי החכמים שבחבורה: "איך היראת שמים שלך?"
מראשית ימיה נהגו החברים בתנועה לעלות לרגל לבתי הצדיקים כדי לשהות במחיצתם. צורה נפוצה של דרך זו היא עריכת סעודות שבת חגיגיות ומרובות משתתפים - "טישים", מהמילה בגרמנית/יידיש לשולחן - בהן האדמו"רים נושאים דברי תורה ואנשיהם שרים זמירות. כמו כן, הם מחלקים שיריים ממאכליהם, הנחשבים אצל החסידים כבעלי סגולה.
דגם נוסף שהתפתח מההתחלה היה הפדיון, ששימש כיסוד הכלכלי של החצרות; החברים בהן שלחו או הגישו לצדיק פתקא ('קוויטל') עם בקשות שונות, לרוב בנוסף לפדיון כספי. מלבד פדיונות ותרומות מאנשיהם היו לאדמו"רים, שלא קיבלו לרוב שכר מהקהילות בהן חיו, הכנסות מועטות כמו מס השחיטה שגבו השוחטים שפעלו בהשגחתם. חלקם, שצעדו בעקבות רבי ישראל מרוז'ין וסיגלו לעצמם "הנהגה מלכותית", נזקקו לכסף רב כדי לקיים חיי פאר שכללו בניית ארמונות מאובזרים. בחצרות חסידות צ'רנוביל ובחצרות נוספות באוקראינה התפתח הנוהג של כתב המגידות שתרם לביסוס הכלכלי של האדמו"ר וחצרו.
גם כיום נוהגים חסידים להתייעץ עם ראשי החצרות בכל ענייניהם. אחד התפקידים הבולטים בחצרות חסידיות הוא תפקיד המשב"ק (בראשי תיבות: "משמש בקודש"). הוא משמש אישית את האדמו"ר בצרכיו הפרטיים - מניקיון הבית, בישול ועוד. לעיתים ישנם כמה גבאים, ורק הראשי מכונה משב"ק; או לחלופין, גבאים מספר מכונים משמשים בקודש. אצל אדמו"רים רבים קיימים גם בחורים רווקים המשמשים בתפקיד הגבאי, בעיקר בסיוע אישי. אלו גם עשויים ללון בבית האדמו"ר, כדי לשרת אותו במה שיצטרך. בחור המשרת בתפקיד גבאות מכונה "הויז בחור" (נהגה: "הוֹיז בּוּחֶר"; בתרגום לעברית: בחור חצר).
יחד עם יתר הנהגותיה, גם מעמדו המרכזי של הצדיק ספג ביקורת חריפה מאויביה של החסידות בין המתנגדים והמשכילים. אלו בחרו להציג את האדמו"רים כשרלטנים מאחזי עיניים ומושחתים המעניקים אישור לרמה הרוחנית הירודה של ההולכים אחריהם. במהלך המאה ה-19 ירדה עוצמת החיכוך בין חסידים ומתנגדים, בעוד שממשיכיה של ההשכלה עמדו בעוינותם. אולם בשנים האחרונות שונתה המגמה גם בציבור הליטאי שהחל לפנות לרבנים בבקשות ברכה, מנהג שהיה בשנים קודמות רק ביחס של החסידים ואדמו"ריהם.
לקריאה נוספת[edit | edit source]
- יצחק אלפסי, ספר האדמו"רים, הוצאת "אריאל", תשכ"א.
- Stephen Sharot, Hasidism and the Routinization of Charisma, Journal for the Scientific Study of Religion, 1980.
- בנימין בראון, The Two Faces of Religious Radicalism - Orthodox Zealotry and Holy Sinning in Nineteenth Century Hasidism in Hungary and Galicia.
קישורים חיצוניים[edit | edit source]
הערות שוליים[edit | edit source]
- ^ ,Jacques Gutwirth, The Rebirth of Hasidism: From 1945 to the Present Day, Odile Jacob, 2004. עמ' 7.
- ^ רחל אליאור, "יש ואין - דפוסי יסוד במחשבה החסידית", משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של פרופ' אפרים גוטליב (בעריכת מ' אורון וע' גולדרייך), ירושלים מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 71-72.
- ^ Glenn Dynner, Men of Silk:, The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 7–11. להלן: דיינר. הציטוט מצוואת הריב"ש.
- ^ דיינר, עמ' 10. ציטוט מנועם אלימלך עמ' עא א.
- ^ דיינר, עמ' 115-120.
- ^ בנימין בראון, Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism, עמ' 455-457.Hasidism באנציקלופדיה יודאיקה, מהדורת 2007.
| חיי הקהילה היהודית | ||
|---|---|---|
| תפקידים על-קהילתיים | רב ראשי • חכם באשי • שד"ר • אדמו"ר • גדול הדור | 
|
| תפקידים מקומיים | מרא דאתרא • רב • דיין • פרנס • שליח ציבור • גבאי • גבאי צדקה • בעל קורא • מוהל • שוחט • מלמד • דרשן • סופר סת"ם • בלנית | |
| מוסדות | תלמוד תורה • ישיבה • כולל אברכים • מקווה • בית כנסת • בית מדרש • חברה קדישא | |
| דברים שבקדושה | מניין • היכל/ארון קודש • חזנות • תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית • מוסף • קריאת התורה • שמע ישראל • ברכה • קידוש • רשימת תפילות וברכות | |
| ניהול חיי הקהילה | בית דין • קונסיסטוריה • תקנות הקהילה • פדיון שבויים • כתב מגידות | |
ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית.
(הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה קטן מערך זה ב -473 תווים
לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.
